המחשב שלי היה בתרדמת בשבוע האחרון, ואתמול בערב הבחור הפגיז בטיפול רפואי יוצא דופן. בינתיים החולה מראה סימני התאוששות, ונקווה שבעזרת טיפול נוסף, יחזור לאיתנו.
ניסיונות לחזור לשגרה. רמת חרדה בינונית, עם קפיצות מדי פעם במונה. אתמול קבעתי להיפגש עם שכנה לשעבר, ומהצהרים התחלתי להסתובב בחוסר מנוחה. הדילמה התמידית היא בין הרצון שלי להיות מישהי שיש לה תוכניות וחברות ונגישה וחברותית ו-outgoing, לבין החרדה שמתחילה כשיש תוכניות, והרצון האדיר לבטל, להישאר בבית, לברוח, למה הייתי צריכה לקבוע, למה אני עושה את זה לעצמי, למה אני מעמידה פנים שאני מישהי אחרת.
אבל עודדתי את עצמי, נאמתי לכלב על למה אנחנו צריכים לקיים את הפגישה הזו ולמה זה כדאי לנו ולמה הגיע הזמן להפסיק להתחבא ולתת לחרדה לנצח. באמת, צ'רצ'יל היה גאה בי.
הלכתי, היה נחמד. זה גם יצא הליכה ספורטיבית שהשלימה לי את 10,000 הצעדים באותו היום ומילאה אותי בכימיקלים המתוקים שמדללים את העצב.
אני מרגישה מאוד עצובה בזמן האחרון. גם בחופש, גם בחזרה לעבודה. וזה לא משהו ספציפי, רק יאוש שקט, וגלי עצבות רגועים ושלווים. אין בלגן, אין רעש או כאוס, סתם יש ללא גלים עם שמיים אפורים.
ההימור הרפואי החדש לגבי מצבו של הבחור הוא 'דאבת שרירים', משמע - פיברומיאלגיה. בין רופא לרופא, בין ניסוי וטעייה, מגבירים כמות כדורים פה, קוראים דברים שם, והוא קורא ערך בויקיפדיה ומזהה תסמינים שאפילו לא קישר לכאבים הרגילים. אז הוא ילך לראומטולוג ונתקדם מזה. עכשיו קוראת מה ראומטולוג עושה ומתפלאת איך לא חשבנו על זה קודם. כמה זמן מתפספס. כמה זמן עוד יתפספס. השעון הביולוגי מצלצל בזעם ואני תוהה עם עצמי אם זה עוד משהו שעלול להתפספס.
אבחנה היא לא פתרון, מן הסתם, אבל אבחנה זה גושפנקא. אבחנה אומרת שזו לא סתם עצלנות או מצבי רוח או 'הוא הלך כבר לפסיכולוג?'. ויחד עם זאת, יש דרכים שונות להקל על כאבים ויש דברים שאפשר לנסות ואם שום דבר לא עובד, לפחות יש קהילות ואנשים שמבינים ומכירים, והתחושה שהעובדה שאם אתה עושה תוכניות צריך להצמיד להן יום מנוחה זה לא סתם פינוק. אולי בסוף זה תמיד חוזר לצורך לדעת שאתה לא לבד.
בסדר. עוד שבוע מתחיל. יהיה בסדר.
ניסיונות לחזור לשגרה. רמת חרדה בינונית, עם קפיצות מדי פעם במונה. אתמול קבעתי להיפגש עם שכנה לשעבר, ומהצהרים התחלתי להסתובב בחוסר מנוחה. הדילמה התמידית היא בין הרצון שלי להיות מישהי שיש לה תוכניות וחברות ונגישה וחברותית ו-outgoing, לבין החרדה שמתחילה כשיש תוכניות, והרצון האדיר לבטל, להישאר בבית, לברוח, למה הייתי צריכה לקבוע, למה אני עושה את זה לעצמי, למה אני מעמידה פנים שאני מישהי אחרת.
אבל עודדתי את עצמי, נאמתי לכלב על למה אנחנו צריכים לקיים את הפגישה הזו ולמה זה כדאי לנו ולמה הגיע הזמן להפסיק להתחבא ולתת לחרדה לנצח. באמת, צ'רצ'יל היה גאה בי.
הלכתי, היה נחמד. זה גם יצא הליכה ספורטיבית שהשלימה לי את 10,000 הצעדים באותו היום ומילאה אותי בכימיקלים המתוקים שמדללים את העצב.
אני מרגישה מאוד עצובה בזמן האחרון. גם בחופש, גם בחזרה לעבודה. וזה לא משהו ספציפי, רק יאוש שקט, וגלי עצבות רגועים ושלווים. אין בלגן, אין רעש או כאוס, סתם יש ללא גלים עם שמיים אפורים.
ההימור הרפואי החדש לגבי מצבו של הבחור הוא 'דאבת שרירים', משמע - פיברומיאלגיה. בין רופא לרופא, בין ניסוי וטעייה, מגבירים כמות כדורים פה, קוראים דברים שם, והוא קורא ערך בויקיפדיה ומזהה תסמינים שאפילו לא קישר לכאבים הרגילים. אז הוא ילך לראומטולוג ונתקדם מזה. עכשיו קוראת מה ראומטולוג עושה ומתפלאת איך לא חשבנו על זה קודם. כמה זמן מתפספס. כמה זמן עוד יתפספס. השעון הביולוגי מצלצל בזעם ואני תוהה עם עצמי אם זה עוד משהו שעלול להתפספס.
אבחנה היא לא פתרון, מן הסתם, אבל אבחנה זה גושפנקא. אבחנה אומרת שזו לא סתם עצלנות או מצבי רוח או 'הוא הלך כבר לפסיכולוג?'. ויחד עם זאת, יש דרכים שונות להקל על כאבים ויש דברים שאפשר לנסות ואם שום דבר לא עובד, לפחות יש קהילות ואנשים שמבינים ומכירים, והתחושה שהעובדה שאם אתה עושה תוכניות צריך להצמיד להן יום מנוחה זה לא סתם פינוק. אולי בסוף זה תמיד חוזר לצורך לדעת שאתה לא לבד.
בסדר. עוד שבוע מתחיל. יהיה בסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה