טוב, אז טסים ללונדון.
אני לא זוכרת אם כתבתי פה, אבל הפתרון של הבחור למתנת יום הולדת עבורי הייתה טיסה לחו"ל. הפתרון שלו, אגב, גם לכל דבר אחר, הוא מחשבות על טיסה לחו"ל, כך שכאן יש יותר אקטיביות.
הוא ישב על אתרים נוסח skyscanner במשך חודשיים, בדק כל יום, ראה סרטונים שמסבירים לגבי מועדים שכדאי להסתכל ומתי המחירים עולים ויורדים ומתי להקריב כבשה לאל ה-low cost.
כוונתו הייתה שמכיוון שהחופש הקודם יצא יחסית זול עקב סידור מהעבודה וכך שאנחנו קמצנים כרוניים, אז את הכסף שהוא ייעד לנסיעה ואני שילמתי ואמרתי שהוא לא צריך להחזיר, אז הוא ישים על הנסיעה הנוכחית. מיותר לומר שאני הסתייגתי מכל העניין. אני באה מבית שאם בנאדם לא עובד, הדבר האחרון שרוצים לעשות זה להוציא עוד כסף. אבל, כמו מים שחוצבים בסלע בחלוף הזמן... הקש היה כשהוא אמר ששנינו צריכים את זה בגלל המצב הנפשי, השחיקה שהבריאות שלו והמציאות שלנו יוצרת.
בשלב מסוים הוא הזמין טיסות לאמסטרדם, אבל אחרי שראינו את מחירי המלונות, הנושא הפך להיות לא ריאלי, וביטלנו. אגב, למרות ששילמנו תוספת על היכולת לבטל, כל הסיפור הזה לבדו עלה קרוב ל-1,000 שקל. והנה, אנחנו טסים לחו"ל. סתומה. אבל הוא מצא טיסות זולות, שתי חברות שונות וטיסות ישירות ומזוודה אחרת, והנה, אנחנו טסים.
ואי אפשר לומר שאין נסיבות מקלות. מלבד בריאות הנפש, חברה שלי שגרה באנגליה הודיעה שדרך קרובת משפחה, היא יכולה לסדר לנו דירה למגורים למשך תקופת השהות שלנו. פוף, יורדת הוצאה של מינימום 2,000 שקל. רוב המקומות שאנחנו מתכננים לראות הם חינמיים, כי לונדון נפלאה ומלאה בתרבות ומוזיאונים. בחו"ל אנחנו ממילא אוכלים בערך פעם וחצי ביום, ולא במקומות יקרים.
אז נטוס ללונדון.
מודה שחוץ מהעובדה שלא הייתי שלמה עם זה בעצמי, חששתי מהתגובה של ההורים. מכיוון שאני חשה לא בנוח עם זה בגלל החינוך שקיבלתי והעובדה שאני באמת לא מאמינה בלהוציא כסף שאין, ולמרות שבמקרה הזה יש, אז אני לא מאמינה להוציא כסף כשאין כסף שנכנס. אבל אמא שלי דווקא נשמעה מאוד שמחה, וזה עוד אפילו לפני ששמעה שלא נוציא כסף על מלון. השיחה איתה שולבה עם המחשבות לגבי האבחנה הרפואית האפשרית של הבחור, שהכי מעניינת אותם. אם יש לזה שם, כותר רפואי, גושפנקא ממישהו עם תואר, אז אולי זה יהיה יותר מקובל ויותר מובן ויסתדר להם בראש.
"הוא לא עובד, אבל הוא בחור מקסים."
לקחו לו יומיים לקבוע תור לראומטולוג, דרך הקופה, לחודש ינואר. אני התעצבנתי והודעתי לו שאני מצאתי שם מוקדם יותר ושצריך לגלות עירנות לדף התורים ולרפרש (בעודי ממלמלת לעצמי שלגבי טיסות הוא יכול לעשות את זה, אבל לגבי אבחנה רפואית שיכולה להשתיק כל כך הרבה רעש, נדה). הוא השיב שזה לא משנה כי 1. צריך ללכת לרופא משפחה כדי לקבל הפניה. 2. הוא בונה על התור עם הניורולוגית עוד מלא זמן, שאמרה שאם יבוא עם אבחנה לפיברו, יקבל מרשם לגראס רפואי.
אני נשמתי עמוק ולא הורדתי לו את הראש, וביקשתי שיקבע אז תור לרופא המשפחה, ובוא ננסה להאמין שאולי הראומטולוג עצמו יוכל לעזור או להציע משהו חדש, והיי, למרות ששנינו בטוחים, אולי בכל זאת כדי שאיש מקצוע יאבחן אותו ולא דף סימפטומים.
אתמול הלכתי לתרום טסיות דם. לחץ הדם היה 116 על 74, דאגתי לאכול צהרים ועוד קניתי חטיפים כדי שלא תהיה נפילת סוכר - כי פעם קודמת כמעט התעלפתי - וכבר שכבתי במיטה עם ספר והייתי מבסוטה עם עצמי, ואז הסתבר שההמוגלובין שלי נמוך מדי. המינימום לתרומה הוא 12. אני עמדתי על 11.3. ונורא התבאסתי. הלכתי ברגל הביתה עצובה ומתוסכלת. עד שיש לי משהו לתת. אנסה לקבוע שוב לעוד כמה שבועות, ואקפיד להוריד המבורגר ואגוזי מלך יום לפני...
באסה.
העיקר שטסים ללונדון.
אני לא זוכרת אם כתבתי פה, אבל הפתרון של הבחור למתנת יום הולדת עבורי הייתה טיסה לחו"ל. הפתרון שלו, אגב, גם לכל דבר אחר, הוא מחשבות על טיסה לחו"ל, כך שכאן יש יותר אקטיביות.
הוא ישב על אתרים נוסח skyscanner במשך חודשיים, בדק כל יום, ראה סרטונים שמסבירים לגבי מועדים שכדאי להסתכל ומתי המחירים עולים ויורדים ומתי להקריב כבשה לאל ה-low cost.
כוונתו הייתה שמכיוון שהחופש הקודם יצא יחסית זול עקב סידור מהעבודה וכך שאנחנו קמצנים כרוניים, אז את הכסף שהוא ייעד לנסיעה ואני שילמתי ואמרתי שהוא לא צריך להחזיר, אז הוא ישים על הנסיעה הנוכחית. מיותר לומר שאני הסתייגתי מכל העניין. אני באה מבית שאם בנאדם לא עובד, הדבר האחרון שרוצים לעשות זה להוציא עוד כסף. אבל, כמו מים שחוצבים בסלע בחלוף הזמן... הקש היה כשהוא אמר ששנינו צריכים את זה בגלל המצב הנפשי, השחיקה שהבריאות שלו והמציאות שלנו יוצרת.
בשלב מסוים הוא הזמין טיסות לאמסטרדם, אבל אחרי שראינו את מחירי המלונות, הנושא הפך להיות לא ריאלי, וביטלנו. אגב, למרות ששילמנו תוספת על היכולת לבטל, כל הסיפור הזה לבדו עלה קרוב ל-1,000 שקל. והנה, אנחנו טסים לחו"ל. סתומה. אבל הוא מצא טיסות זולות, שתי חברות שונות וטיסות ישירות ומזוודה אחרת, והנה, אנחנו טסים.
ואי אפשר לומר שאין נסיבות מקלות. מלבד בריאות הנפש, חברה שלי שגרה באנגליה הודיעה שדרך קרובת משפחה, היא יכולה לסדר לנו דירה למגורים למשך תקופת השהות שלנו. פוף, יורדת הוצאה של מינימום 2,000 שקל. רוב המקומות שאנחנו מתכננים לראות הם חינמיים, כי לונדון נפלאה ומלאה בתרבות ומוזיאונים. בחו"ל אנחנו ממילא אוכלים בערך פעם וחצי ביום, ולא במקומות יקרים.
אז נטוס ללונדון.
מודה שחוץ מהעובדה שלא הייתי שלמה עם זה בעצמי, חששתי מהתגובה של ההורים. מכיוון שאני חשה לא בנוח עם זה בגלל החינוך שקיבלתי והעובדה שאני באמת לא מאמינה בלהוציא כסף שאין, ולמרות שבמקרה הזה יש, אז אני לא מאמינה להוציא כסף כשאין כסף שנכנס. אבל אמא שלי דווקא נשמעה מאוד שמחה, וזה עוד אפילו לפני ששמעה שלא נוציא כסף על מלון. השיחה איתה שולבה עם המחשבות לגבי האבחנה הרפואית האפשרית של הבחור, שהכי מעניינת אותם. אם יש לזה שם, כותר רפואי, גושפנקא ממישהו עם תואר, אז אולי זה יהיה יותר מקובל ויותר מובן ויסתדר להם בראש.
"הוא לא עובד, אבל הוא בחור מקסים."
לקחו לו יומיים לקבוע תור לראומטולוג, דרך הקופה, לחודש ינואר. אני התעצבנתי והודעתי לו שאני מצאתי שם מוקדם יותר ושצריך לגלות עירנות לדף התורים ולרפרש (בעודי ממלמלת לעצמי שלגבי טיסות הוא יכול לעשות את זה, אבל לגבי אבחנה רפואית שיכולה להשתיק כל כך הרבה רעש, נדה). הוא השיב שזה לא משנה כי 1. צריך ללכת לרופא משפחה כדי לקבל הפניה. 2. הוא בונה על התור עם הניורולוגית עוד מלא זמן, שאמרה שאם יבוא עם אבחנה לפיברו, יקבל מרשם לגראס רפואי.
אני נשמתי עמוק ולא הורדתי לו את הראש, וביקשתי שיקבע אז תור לרופא המשפחה, ובוא ננסה להאמין שאולי הראומטולוג עצמו יוכל לעזור או להציע משהו חדש, והיי, למרות ששנינו בטוחים, אולי בכל זאת כדי שאיש מקצוע יאבחן אותו ולא דף סימפטומים.
אתמול הלכתי לתרום טסיות דם. לחץ הדם היה 116 על 74, דאגתי לאכול צהרים ועוד קניתי חטיפים כדי שלא תהיה נפילת סוכר - כי פעם קודמת כמעט התעלפתי - וכבר שכבתי במיטה עם ספר והייתי מבסוטה עם עצמי, ואז הסתבר שההמוגלובין שלי נמוך מדי. המינימום לתרומה הוא 12. אני עמדתי על 11.3. ונורא התבאסתי. הלכתי ברגל הביתה עצובה ומתוסכלת. עד שיש לי משהו לתת. אנסה לקבוע שוב לעוד כמה שבועות, ואקפיד להוריד המבורגר ואגוזי מלך יום לפני...
באסה.
העיקר שטסים ללונדון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה