יום שישי נחמד ורגוע.
יושבת על המחשב, מתעסקת בענייני. הבחור בסביבה. בשלב מסוים, ובאמת שלא זכור לי בהמשך לאיזו שיחה או איך זה השתלב, אמרתי לו - "אתה יודע שאני רוצה ילדים, נכון?".
כמה פשוט, ככה... ככה.
אקיצר, הדאגות שלו מובנות וצפויות, החשש שלא יוכל לעזור בגידול, שלא יוכל לקחת חלק בפרנסה, שלא יוכל לתפקד. אבל החיים מה שהם, והשעון מה שהוא, ויכול או לא יכול, אף פעם אי אפשר לגלות את זה מהספסל.
בקצת לחץ או תקיפות ממני - לא בטוחה אם יש הבדל בין השניים - סוכם שמגיל 36 שלי, נתחיל לעבוד על זה. זמן מושלם אף פעם לא יהיה, אני מודעת למצב ויודעת לאן זה עלול להגיע אבל בסתר גם מקווה שקיומו של דד ליין אולי יוביל למשהו, במיוחד אם התקווה הנוכחית נכונה ויש מצב לאבחנה נכונה של המצב.
ונוצרה בי תחושה של רגיעה, כי הוא קיבל דד ליין ובעצם לעצמי נתתי snooze עם אסמכתאות. עכשיו יש תאריך ואני לא צריכה להיות לחוצה כי קבעתי מועד ועד אז אני יכולה לישון ולהירגע. יהיו, הכל בסדר, עשיתי את שלי, עכשיו אפשר לנוח לעוד איזה 11 חודשים.
אף פעם אי אפשר להיות בטוח לגבי ההחלטות הגדולות באמת.
וכעת, למשפחה.
מאז שגיסה א' התעצבנה עלי, לא ראיתי אותה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה, אבל אני כן יודעת שפעם אחת הם לא הגיעו כי היו אמורים לנסוע מחוץ לעיר מוקדם למחרת. פעם אחרת אחי הגיע להורים עם הילדים, בלעדיה. בסדר. כל אלה היו ניחא, ואמרתי לבן זוג שהיא צריכה זמן להירגע ואני לא מתרגשת, למרות שכן קצת נפגעתי, אבל אני לא מופתעת. ידעתי שאם יהיה לי תאקל איתה במהלך הקשר בינינו, אח שלי לא ירים אצבע וזה יעלה לי במחיר הקשר איתו ועם האחיינים.
אבל, אתמול הם ואנחנו היינו אמורים להגיע לארוחה אצל ההורים שלי. כשהגענו, השולחן היה ערוך רק לארבעה ואמא שלי הסבירה שאחי הודיע שהוא לא מרגיש טוב ולא רוצה להדביק את ההורים. והם בני 70+, אז זה לגיטימי. קצת באסה, אבל בסדר.
לו זה רק היה נשאר כך. אחרי שהגענו הביתה ודפדפתי בפייסבוק, גיליתי שגיסתי עשתה יום הולדת לאחד מהאחיינים. בערב, אצלהם בבית. היו שם כמה עשרות ילדים, ועוגות וחטיפים ופיצה ומסיבת פיג'מות, והיא העלתה עוד ועוד תמונות, ואני כל כך כעסתי, כל כך נפגעתי.
מן הסתם היה כאן תכנון, זה לא משהו שהתארגן ביום ורבע. ואם אח שלי באמת לא היה מרגיש טוב, אני לא בטוחה שהיו עושים כזו הפקה. בכל מקרה, אני ראיתי את זה בתור שקר מתחנחן של אחי להורים בני שבעים ומשהו שלו, שמוציא אותו כביכול קדוש מעונה בזמן שאשתו כל כך טיפשה, כל כך חצופה, שהיא מציגה בפייסבוק באופן ברור שאין שום קשר בין אחד לשני. עכשיו, נכון שלהורים שלי אין פייסבוק ונכון שגיסתי בדרך כלל לא חושבת על אחרים ולכן זה כנראה בכלל לא עלה לה לראש, אבל זה פשוט...
כל כך התעצבנתי על אחי.
הבחור אמר, ובצדק, שזה לא שווה את הזעם שלי, שאני לא מכירה את שני הצדדים בסיפור ויתכן שיש הסבר יותר... אנעארף בצד השני. הוא אמר את זה בצורה פחות מתנשאת אז קיבלתי ונשמתי עמוק, ואפילו נרגעתי. רק שהבוקר נכנסתי לפייסבוק, ראיתי עוד תמונה, והתחלתי שוב להתעצבן. ואז יצאתי מהפייסבוק, ואני לא אסתכל שוב היום ולא אחשוב על זה, ובאמת שאני נרגעת.
יחד עם זאת, אני מקווה שהאח השני או הדודה או מישהו ראה את זה וזה יעלה איכשהו בשיחה עם ההורים שלי ואח שלי יחטוף על הראש. אין דבר יותר פתטי מלשקר להורים שלך בגיל הזה במקום לפתח עמוד שדרה.
והאמת היא שעצוב לי.
עצוב לי המרחק מהם, עצוב לי שהוא כל כך קל לניווט על ידי גיסתי. עצוב לי שהוא לא מתעקש על הקשר, שלהם, שלנו, שלו. עצוב.
יושבת על המחשב, מתעסקת בענייני. הבחור בסביבה. בשלב מסוים, ובאמת שלא זכור לי בהמשך לאיזו שיחה או איך זה השתלב, אמרתי לו - "אתה יודע שאני רוצה ילדים, נכון?".
כמה פשוט, ככה... ככה.
אקיצר, הדאגות שלו מובנות וצפויות, החשש שלא יוכל לעזור בגידול, שלא יוכל לקחת חלק בפרנסה, שלא יוכל לתפקד. אבל החיים מה שהם, והשעון מה שהוא, ויכול או לא יכול, אף פעם אי אפשר לגלות את זה מהספסל.
בקצת לחץ או תקיפות ממני - לא בטוחה אם יש הבדל בין השניים - סוכם שמגיל 36 שלי, נתחיל לעבוד על זה. זמן מושלם אף פעם לא יהיה, אני מודעת למצב ויודעת לאן זה עלול להגיע אבל בסתר גם מקווה שקיומו של דד ליין אולי יוביל למשהו, במיוחד אם התקווה הנוכחית נכונה ויש מצב לאבחנה נכונה של המצב.
ונוצרה בי תחושה של רגיעה, כי הוא קיבל דד ליין ובעצם לעצמי נתתי snooze עם אסמכתאות. עכשיו יש תאריך ואני לא צריכה להיות לחוצה כי קבעתי מועד ועד אז אני יכולה לישון ולהירגע. יהיו, הכל בסדר, עשיתי את שלי, עכשיו אפשר לנוח לעוד איזה 11 חודשים.
אף פעם אי אפשר להיות בטוח לגבי ההחלטות הגדולות באמת.
וכעת, למשפחה.
מאז שגיסה א' התעצבנה עלי, לא ראיתי אותה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה, אבל אני כן יודעת שפעם אחת הם לא הגיעו כי היו אמורים לנסוע מחוץ לעיר מוקדם למחרת. פעם אחרת אחי הגיע להורים עם הילדים, בלעדיה. בסדר. כל אלה היו ניחא, ואמרתי לבן זוג שהיא צריכה זמן להירגע ואני לא מתרגשת, למרות שכן קצת נפגעתי, אבל אני לא מופתעת. ידעתי שאם יהיה לי תאקל איתה במהלך הקשר בינינו, אח שלי לא ירים אצבע וזה יעלה לי במחיר הקשר איתו ועם האחיינים.
אבל, אתמול הם ואנחנו היינו אמורים להגיע לארוחה אצל ההורים שלי. כשהגענו, השולחן היה ערוך רק לארבעה ואמא שלי הסבירה שאחי הודיע שהוא לא מרגיש טוב ולא רוצה להדביק את ההורים. והם בני 70+, אז זה לגיטימי. קצת באסה, אבל בסדר.
לו זה רק היה נשאר כך. אחרי שהגענו הביתה ודפדפתי בפייסבוק, גיליתי שגיסתי עשתה יום הולדת לאחד מהאחיינים. בערב, אצלהם בבית. היו שם כמה עשרות ילדים, ועוגות וחטיפים ופיצה ומסיבת פיג'מות, והיא העלתה עוד ועוד תמונות, ואני כל כך כעסתי, כל כך נפגעתי.
מן הסתם היה כאן תכנון, זה לא משהו שהתארגן ביום ורבע. ואם אח שלי באמת לא היה מרגיש טוב, אני לא בטוחה שהיו עושים כזו הפקה. בכל מקרה, אני ראיתי את זה בתור שקר מתחנחן של אחי להורים בני שבעים ומשהו שלו, שמוציא אותו כביכול קדוש מעונה בזמן שאשתו כל כך טיפשה, כל כך חצופה, שהיא מציגה בפייסבוק באופן ברור שאין שום קשר בין אחד לשני. עכשיו, נכון שלהורים שלי אין פייסבוק ונכון שגיסתי בדרך כלל לא חושבת על אחרים ולכן זה כנראה בכלל לא עלה לה לראש, אבל זה פשוט...
כל כך התעצבנתי על אחי.
הבחור אמר, ובצדק, שזה לא שווה את הזעם שלי, שאני לא מכירה את שני הצדדים בסיפור ויתכן שיש הסבר יותר... אנעארף בצד השני. הוא אמר את זה בצורה פחות מתנשאת אז קיבלתי ונשמתי עמוק, ואפילו נרגעתי. רק שהבוקר נכנסתי לפייסבוק, ראיתי עוד תמונה, והתחלתי שוב להתעצבן. ואז יצאתי מהפייסבוק, ואני לא אסתכל שוב היום ולא אחשוב על זה, ובאמת שאני נרגעת.
יחד עם זאת, אני מקווה שהאח השני או הדודה או מישהו ראה את זה וזה יעלה איכשהו בשיחה עם ההורים שלי ואח שלי יחטוף על הראש. אין דבר יותר פתטי מלשקר להורים שלך בגיל הזה במקום לפתח עמוד שדרה.
והאמת היא שעצוב לי.
עצוב לי המרחק מהם, עצוב לי שהוא כל כך קל לניווט על ידי גיסתי. עצוב לי שהוא לא מתעקש על הקשר, שלהם, שלנו, שלו. עצוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה