טוב, נושא אחי וגיסתי ממשיך להסתבך ולהתמיהה.
אמא שלי דיווחה לי שגם לארוחת שישי לפני יומיים הגיסה לא הגיעה (כלומר, כבר 4-5 שבועות). נסערת אחרי הפוסט הקודם, עלתה לי המחשבה שכבר לא קופצים לי עדכונים ממנה בפייסבוק, ומדובר באישה שמעדכנת לפחות פעמיים ביום. אז נכנסתי, ו-אין.
נכנסתי גם ממשתמש של חברה כדי לוודא שלא רק חסמה אותי במסגרת הברוגז (בהנחה שהיא באמת בברוגז איתי. באמת שאין לי מושג), אבל הפרופיל לא קיים. לאחר כמה ימים אחי העלה תמונה של אחד מהאחיינים בשיעור שחייה וזה היה איתות שבאמת קרה כאן משהו, כי אחי מעלה רק דברים שקשורים לעבודה והיא מפגיזה בפוסטים לגבי הילדים, among other things...
נאבקתי עם עצמי במהלך שבת אם לשאול אותו מה קורה, אבל הבחור שכנע אותי שאנחנו מנסים ליישם לקחים של Not my circus, not my monkeys, ושאם לא הייתי נכנסת מלכתחילה אז החשש שלי שהיא כועסת עלי היה נמנע. אז אני שותקת. כמובן, עד לשישי הקרוב שאנחנו אמורים לאכול אצל ההורים שלי, ואז או שהיא תבוא או שלפחות תהיה לי ההזדמנות לתחקר את אחי כדי לנסות להבין מה קורה.
עולה לי המחשבה שהיא החליטה להתגרש מהמשפחה שלי. וזה עצוב לי. ואני עוד יותר דואגת שהייתי סוג של קש ששבר את הגב, אבל זה הרבה יותר מסובך מזה. בכל זאת, מדובר באישה שכבר התגרשה מהמשפחה שלה, ולכן להעיף גם את המשפחה של הבעל מהתמונה זה כנראה הרבה פחות דרמטי.
נראה.
הסיבה לחלק מהבלגן, האיסוף של האחיינים ולקחת אותם לבית של ההורים שלי בזמן שאלה הולכים לחתונה, צלחנו בשלום. כמובן שאני הגעתי מוקדם והסתובבתי לוודא שאני יודעת מאיפה הם מגיעים ומתי, וכמובן שהבחור - שנסע קודם לבית הוריי להשאיר את הכלבה כי אין מקום לכולם באוטו - הסתבך בדרכים ואיחר והלך לאיבוד. אבל הייתי רגועה והתכוננתי מראש, ולכן ברגע שהגיעו לקחתי אותם למקום שקט והם התרוצצו ודיברנו וסיפרנו בדיחות, וכשהבחור הגיע הייתי רגועה וחייכנית ואסירת תודה, כי באמת שהוא הסתבך בגלל זה. בלילה שנינו לא ישנו כמו שצריך, כיאה לצמד זקנים שרגילים למיטה ולסביבה המוכרת, אבל בבוקר הבחור קם כמו אריה לקיים הבטחה ונסענו לטייל בעיר ילדותי, כמו שתכננו וביקשתי ממנו כבר מלא זמן. והיה מאוד כיף.
חזרנו להורים, הוא ניקה את הרכב מבפנים באופן יסודי, נפרדנו מכולם, נסענו הביתה, שנ"צ, נסענו להורים שלו. אחרי הארוחה כולם יושבים בסלון, והוא ואני יושבים ליד השולחן הנמוך, עם הגב צמוד לספה.
ואז הוא ממלמל משהו, שנשמע לי כמו 'נצטרך לנסוע לטר"ם' (סוג של מוקד רפואי), ושאלתי למה, והוא הניח עלי את הראש. או שחשבתי שהניח עלי את הראש.
כי אז קלטתי שהגוף שלו הולך ומתגלש מתחת לשולחן, והוא נשען עלי יותר ויותר. מהר מאוד המשפחה הבינה מה קורה ומישהו דחף את השולחן מאיתנו, ואני השכבתי אותו והחזקתי לו את הראש. מישהו ממלמל שצריך להרים לו את הרגליים והאח שלא מתקשר עם אף אחד עושה את זה. מישהו נותן לי כרית ואני מוציאה את הרגליים שלי ומניחה כרית במקום, מתחת לראש. יד מגיחה מימיני ומרטיבה לו את הפנים ואיפשהו יש את הנוזל ההוא שקצת מריח כמו מי ורדים ואמור לעזור. אני מלטפת לו את הפנים והזקן וחושבת לעצמי שהעיניים שלו זזות.
ותוך כמה שניות (כל התהליך היה 20-30 שניות, אולי), הוא פוקח את העיניים. אני חוזרת ואומרת את השם שלו כמה פעמים, והוא מגיב. מכבים את האור למעלה כי הוא מסוכך על העיניים. אני שואלת אותו איזה יום היום. הוא שואל אם האחיינית שלו ראתה (לא). אחרי דקה הוא מתרומם וחוזר לשבת על הספה. אני שמה כרית על הרגליים והוא נשכב, ראש עלי, ואני לוחצת על העורף. הוא מסביר שהיה זץ של כאב, ופתאום לחץ אדיר בראש, והוא אמר לי שהוא הולך להתעלף, ואני לא שמעתי, לא הבנתי...
זהו. חזרנו הביתה בשלום, אחרי שכולם הלכו. עשיתי לו לחיצות והוא הרגיש הרבה יותר טוב. התפדח שזה קרה. היה אסיר תודה שזה לא קרה אצל ההורים שלי.
אתם הולכות לשאול למה לא הלכנו לרופא ומה עושים עכשיו. אז כלום. אחרי מעבר הדירה לפני כמה חודשים הוא אומר שזה היה קורה לו, שהיה קם לשירותים ומרגיש שהוא הולך להתעלף. אני חשבתי שזה סחרחורות ושהוא מגזים בתיאור. רופאים שעימם התייעץ אמרו לחץ דם, נפילת סוכר, נורא נפוץ, מתחים מהמעבר, אתה עובד נורא קשה, תתיישב ויהיה בסדר. וזה אכן פחת והפסיק.
אז עכשיו הוא קצת חושש, ואני מסבירה ברוגע שזה לילה חסר שינה, יום של המון פעילות פיזית שהוא לא רגיל אליה, ויום לפני כן הוא הסתבך בדרכים ובקושי אכל והיה לחוץ כי ידע שמאחר ואני מחכה עם הילדים.
תמיד יש משהו. נראה.
אמא שלי דיווחה לי שגם לארוחת שישי לפני יומיים הגיסה לא הגיעה (כלומר, כבר 4-5 שבועות). נסערת אחרי הפוסט הקודם, עלתה לי המחשבה שכבר לא קופצים לי עדכונים ממנה בפייסבוק, ומדובר באישה שמעדכנת לפחות פעמיים ביום. אז נכנסתי, ו-אין.
נכנסתי גם ממשתמש של חברה כדי לוודא שלא רק חסמה אותי במסגרת הברוגז (בהנחה שהיא באמת בברוגז איתי. באמת שאין לי מושג), אבל הפרופיל לא קיים. לאחר כמה ימים אחי העלה תמונה של אחד מהאחיינים בשיעור שחייה וזה היה איתות שבאמת קרה כאן משהו, כי אחי מעלה רק דברים שקשורים לעבודה והיא מפגיזה בפוסטים לגבי הילדים, among other things...
נאבקתי עם עצמי במהלך שבת אם לשאול אותו מה קורה, אבל הבחור שכנע אותי שאנחנו מנסים ליישם לקחים של Not my circus, not my monkeys, ושאם לא הייתי נכנסת מלכתחילה אז החשש שלי שהיא כועסת עלי היה נמנע. אז אני שותקת. כמובן, עד לשישי הקרוב שאנחנו אמורים לאכול אצל ההורים שלי, ואז או שהיא תבוא או שלפחות תהיה לי ההזדמנות לתחקר את אחי כדי לנסות להבין מה קורה.
עולה לי המחשבה שהיא החליטה להתגרש מהמשפחה שלי. וזה עצוב לי. ואני עוד יותר דואגת שהייתי סוג של קש ששבר את הגב, אבל זה הרבה יותר מסובך מזה. בכל זאת, מדובר באישה שכבר התגרשה מהמשפחה שלה, ולכן להעיף גם את המשפחה של הבעל מהתמונה זה כנראה הרבה פחות דרמטי.
נראה.
הסיבה לחלק מהבלגן, האיסוף של האחיינים ולקחת אותם לבית של ההורים שלי בזמן שאלה הולכים לחתונה, צלחנו בשלום. כמובן שאני הגעתי מוקדם והסתובבתי לוודא שאני יודעת מאיפה הם מגיעים ומתי, וכמובן שהבחור - שנסע קודם לבית הוריי להשאיר את הכלבה כי אין מקום לכולם באוטו - הסתבך בדרכים ואיחר והלך לאיבוד. אבל הייתי רגועה והתכוננתי מראש, ולכן ברגע שהגיעו לקחתי אותם למקום שקט והם התרוצצו ודיברנו וסיפרנו בדיחות, וכשהבחור הגיע הייתי רגועה וחייכנית ואסירת תודה, כי באמת שהוא הסתבך בגלל זה. בלילה שנינו לא ישנו כמו שצריך, כיאה לצמד זקנים שרגילים למיטה ולסביבה המוכרת, אבל בבוקר הבחור קם כמו אריה לקיים הבטחה ונסענו לטייל בעיר ילדותי, כמו שתכננו וביקשתי ממנו כבר מלא זמן. והיה מאוד כיף.
חזרנו להורים, הוא ניקה את הרכב מבפנים באופן יסודי, נפרדנו מכולם, נסענו הביתה, שנ"צ, נסענו להורים שלו. אחרי הארוחה כולם יושבים בסלון, והוא ואני יושבים ליד השולחן הנמוך, עם הגב צמוד לספה.
ואז הוא ממלמל משהו, שנשמע לי כמו 'נצטרך לנסוע לטר"ם' (סוג של מוקד רפואי), ושאלתי למה, והוא הניח עלי את הראש. או שחשבתי שהניח עלי את הראש.
כי אז קלטתי שהגוף שלו הולך ומתגלש מתחת לשולחן, והוא נשען עלי יותר ויותר. מהר מאוד המשפחה הבינה מה קורה ומישהו דחף את השולחן מאיתנו, ואני השכבתי אותו והחזקתי לו את הראש. מישהו ממלמל שצריך להרים לו את הרגליים והאח שלא מתקשר עם אף אחד עושה את זה. מישהו נותן לי כרית ואני מוציאה את הרגליים שלי ומניחה כרית במקום, מתחת לראש. יד מגיחה מימיני ומרטיבה לו את הפנים ואיפשהו יש את הנוזל ההוא שקצת מריח כמו מי ורדים ואמור לעזור. אני מלטפת לו את הפנים והזקן וחושבת לעצמי שהעיניים שלו זזות.
ותוך כמה שניות (כל התהליך היה 20-30 שניות, אולי), הוא פוקח את העיניים. אני חוזרת ואומרת את השם שלו כמה פעמים, והוא מגיב. מכבים את האור למעלה כי הוא מסוכך על העיניים. אני שואלת אותו איזה יום היום. הוא שואל אם האחיינית שלו ראתה (לא). אחרי דקה הוא מתרומם וחוזר לשבת על הספה. אני שמה כרית על הרגליים והוא נשכב, ראש עלי, ואני לוחצת על העורף. הוא מסביר שהיה זץ של כאב, ופתאום לחץ אדיר בראש, והוא אמר לי שהוא הולך להתעלף, ואני לא שמעתי, לא הבנתי...
זהו. חזרנו הביתה בשלום, אחרי שכולם הלכו. עשיתי לו לחיצות והוא הרגיש הרבה יותר טוב. התפדח שזה קרה. היה אסיר תודה שזה לא קרה אצל ההורים שלי.
אתם הולכות לשאול למה לא הלכנו לרופא ומה עושים עכשיו. אז כלום. אחרי מעבר הדירה לפני כמה חודשים הוא אומר שזה היה קורה לו, שהיה קם לשירותים ומרגיש שהוא הולך להתעלף. אני חשבתי שזה סחרחורות ושהוא מגזים בתיאור. רופאים שעימם התייעץ אמרו לחץ דם, נפילת סוכר, נורא נפוץ, מתחים מהמעבר, אתה עובד נורא קשה, תתיישב ויהיה בסדר. וזה אכן פחת והפסיק.
אז עכשיו הוא קצת חושש, ואני מסבירה ברוגע שזה לילה חסר שינה, יום של המון פעילות פיזית שהוא לא רגיל אליה, ויום לפני כן הוא הסתבך בדרכים ובקושי אכל והיה לחוץ כי ידע שמאחר ואני מחכה עם הילדים.
תמיד יש משהו. נראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה