ואולי זה בעצם כמו ציור תלת מימד שדורש פזילה

בניסיון להסתכל במבט על, החיים שלי מרגישים כמו פאזל שהונח במקומו אבל החתיכות לא מורכבות. רואים איפה התמונה מתחברת אבל אין ראשי וחורים, רק פסים מזוגזגים, ולפעמים חורים ששום דבר לא מתאים להם. 

מאז הפוסט הקודם הייתה שיחה קצרה עם אמא שלי - ראיתי שבת"א נדרס רוכב קלנועית והתקשרתי לוודא שאבא שלי לא החליט ללכת לטייל. לא היה שום סיכוי שזה יהיה הוא (עיר לא נכונה, שעה לא נכונה), אבל עם השבוע שעבר עליו, שווה לנסות. שתי ציפורים במכה אחת, ככה גם שאלתי מה שלומה, כיאה לבת טובה.

בעבודה יש סימפטומים קשים של סוף אוגוסט, העבודה עצמה מעטה ולאנשים אין כוח לכלום והנשים מסתובבות וכשהן רואות אנשים שלא עובדים, הן מתחילות לחפש משימות סטייל "ישבת יותר מדי על המחשב היום, לך לסדר את החדר שלך / לקצץ את הדשא / לעטוף ספרים לשנה הבאה". ורמת הסבלנות שלי נמוכה עד לא קיימת.

אתמול התחיל לי נורא שמח. פוסט בפייסבוק הוביל לקביעת תור לתרום טסיות דם בימי החג, כשיש פחות אנשים שפנויים לשבת 3 שעות מחוברים למכונה. הקביעה הציפה אותי באושר. כמובן שהייתי חייבת להסביר לבחורה שעודדה אנשים לתרום שאמנם נהיה שם באותו הזמן אבל אני ביישנית עם חרדה חברתית, ומתנצלת מראש אם הראש יהיה קבור בספר (The Chronicles of the Wind Up Bird, עד מתי?!). היא הייתה מקסימה בנושא.

בשישי טיילתי עם הכלב, ומכיוון שמדובר בבוקר בלי צורך להגיע לעבודה, אני נותנת לו ללכת לאן שבא לו בלי מגבלת זמן. כתוצאה מכך, הוא נוטה לחזור לדירה הישנה, שנמצאת במרחק כמה ק"מ. הפעם פגשתי שכנה לשעבר, חמודה מאוד, שגם לה כלב. במשך כ-5 דקות שיחה היא הספיקה לפרוק הרבה כאב שיש לה בזוגיות ובחיים, ושהיא אפילו מחפשת למסור את הכלב כי היא לא יכולה לטפל בבעל, בילדים ובכלב. הצעתי לה שאבוא לטייל עם הכלב, שאוריד ממה את מה שצריך. החלפנו טלפונים. אחרי שעברו מספר ימים בדממה, אתמול שלחתי לה הודעה, והיא הציעה שנגיע אליהם לטיול בערב. שוב לחץ לגבי ביישנות וחרדה חברתית. אבל הפעם ידעתי שהיא צריכה אוזן קשבת, וזה הקל על המצב. אני והכלב החלפנו לבגדי ספורט, דחינו את הטיול הרגיל בשעה, ויצאנו לכיוונה. הסתובבנו כ-40 דקות, דיברנו על החיים והעבודה והילדים, וממש בסוף הגענו גם לבעל. אחרי שגילתה שאין לי חברים בעיר והפרש הגילאים מינורי, הציעה שאצטרף אליה למפגש עם בנות מהעבודה. נראה. נשמע לי שזה משהו מאוד בוגר מצידי לעשות. מצד שני, אנשים. בטח אשב שם ואתבאס ולא אגיד מילה. מצד שלישי... זה באמת נשמע כמו משהו בוגר לעשות.

ובין לבין... קשה לי עם הבחור. הוא נמצא בדיכאון, מסיבות רפואיות ותעסוקתיות ועוד כל מיני בין לבין. ואני עושה מה שאני יכולה, ומשלימה אחר כך את מה שלא, והוא עושה את מה שהוא יכול. אני יודעת שהוא מנסה. אני יודעת שהוא בבור. אני לא נוזפת. אני מדברת באהבה ובחום, וכשהוא לא עושה משהו אני פשוט pick up the slack. וכשהוא מסוגל הוא עושה. ועדיין, הייתה שיחה קשה. דיבורי חיפוש דירה לקנייה - מה החסכונות הקיימים - עד איזו משכנתא אני מוכנה להגיע - מי בכלל רוצה לגור במדינה החור הזה - תעשה משהו, אני פה איתך, אם אתה רוצה לעבור לחו"ל אז תברר מידע ונראה מה עושים אבל לעזאזל, תפסיק לשבת בפינה ולהתלונן. זה לא חיים. מסובך. אחרי החגים כנראה ילך לקולונוסקפיה כדי לוודא שממצאים שנמצאו אצלו במשפחה לא קיימים גם אצלו. לא רואה דבר מלבד זה. אני אומרת שאם יש לו סרטן, ניסע לטייל מסביב לעולם.

אני אסירת תודה על הכדורים שלי. אני אסירת תודה שהעליתי את המינון. ה-ESTO מחזק לי את עמוד השדרה, הופך אותו ליותר לבן ונוצץ ועמיד, וכל דמעה שנשפכת ותחושה ששוטפת, הוא עומד בגלים, ניצב איתן ואפילו לא מתנדנד. זה מפחיד, זה עצוב, אבל אנחנו כאן. עוד לא הפילו אותנו.

מקרא לפוסט הקודם, הפעם בלי תלונות על משפחה

ובכן... ביום שני בבוקר כבר אפשר להיכנס לדברים הכבדים והמשונים יותר של חיי.

אם ברצונכם/ן להימנע מידע מגעיל ומיותר, אנא דלגו על הפסקה הבאה ועברו מתחת לקווים ישר לנושאים הרציניים.

________________________________________________________________

אז רק כדי להוציא את זה מהמערכת - אחת מהסיבות שהבוקר שלי אתמול היה מחורבן (הו הו, אני משעשעת) היה כי בסביבות 7 בבוקר מצאתי את עצמי מתרוצצת בשרונה בחיפוש אחר שירותים פתוחים בטרם אתפוצץ. לסקרנים, השירותים בחוץ נעולים בשעות האלה, אבל השירותים בשרונה מרקט פתוחים ומאוד נוחים. לסקרנים ממש, נסביר שאם לתיאו הייתה סבלנות כשהיא קמה, היא הייתה יושבת בשקט 10 דקות שלמות בשירותים ומחכה שהקיבה שלה תתעורר, כי אחרת הקיבה מתעוררת מתי שבא לה ודורשת תשומת לב מיידית. לונג סטורי שורט, הצד החיובי של הסיפור הוא שהייתי בשמלה אז הלכתי קומנדו כל היום והרגשתי כמו ילדה בת 4.

זהו, הוצאתי את זה מהמערכת . ואתם/ן היחידים/ות בעולם שיודעים/ות משהו מיותר ומשפיל לחלוטין. כיף, הה?

________________________________________________________________

ועכשיו לדוד ולדודה המתים.

אני לא סגורה על למה לי ולאחים היה חשוב להגיע... אולי בגלל שזו שנה ראשונה אחרי הפטירה. אולי בגלל שזה היה האח האחרון של אמא שלי, או בגלל שהבן דוד (בן של אותו זוג) הוא ממש חמוד וכולנו אוהבים אותו. 

הנסיבות, בכל זאת, גם משפיעות. 

לפני כשנה, בעודי נוסעת באוטובוס מהעבודה, אמא מתקשרת. על פתיחת השיחה אני מבינה שהיא בכתה. שואלת מה קרה. "הדוד והדודה התאבדו".

באותו הבוקר קראתי ב-ynet לגבי רצח והתאבדות של זוג קשישים, שהמטפלת מצאה אותם. מכיוון ששכחתי שהדודים שלי עברו למקום שצוין בכתבה, לא חשבתי עליהם כקשישים, ולא הייתה להם מטפלת, מן הסתם זה לא צץ לראשי. ייקח כמה ימים עד שהסיפור יתבהר, מן הסתם, אבל בשורה התחתונה, דוד שלי הרגיש גידול מתפתח לו בגרון, והחליט שמדובר בסרטן. למיטב ידיעתנו הוא לא עשה בדיקות, ויש היסטוריה של בעיות בבלוטת התריס כך שיש פוטנציאל לדברים אחרים, אבל הוא החליט והספיק לו. דודתי, שבמהלך השנה - שנתיים האחרונות סבלה מסחרחורות וגם לא הייתה בקו הבריאות, תמיד הייתה הולכת אחריו ממילא. אז הוא החליט, והשאיר מכתב, והיא חתמה, והם ישבו לשתות כוס קפה בחצר האחורית, ואז הוא הוציא את האקדח, וזהו.

הגנן, אגב, גילה אותם (באמת לא הייתה מטפלת), ומבחינתי זה החלק הכי טראומטי בסיפור.

כאמור, הם היו בני למעלה מ-80, קברו פרק א', ראו ילדים ונכדים וטיילו ועשו, וכיאה לדוד שלי, העדיפו לא להוות נטל ושלא יצטרכו לטפל בהם. היה לי מאוד מעניין לראות באזכרה איך הילדים שלהם וכל שאר המבוגרים בסביבה הגיבו בסוג של הנהון, הבנה שמגיעה מסוג של ידיעה שכל אחד גם עשה את החישוב הזה בפני עצמו. גם בהלוויה, היה מעט מאוד כעס. אבל הנכדים, בני 20 ומטה, שם היו הרבה מאוד דמעות.

טוב, לפחות לא התחלתי לכם את השבוע בזה. ואת הפוסט עצמו התחלתי בקקי, אז זה סוג של שיפור.
וואט דה פאק, מן.

חם מהמכבשים

לפני 8 בבוקר ואמא שלי מתקשרת.
"הגיסות שלך עלו לנו על העצבים ביום שישי!!!"

בחמישי נפגשנו כל המשפחה (מלבד הבחור) לאזכרה של דוד ודודה. כתבתי קטע שלם עליהם, אבל נניח לזה. לא מתחילים ככה שבוע.

אח ב' נסע עם משפחתו אחר כך להורים שלי להיות שם במהלך הסופ"ש ואח א' המשיך עם אשתו והילדים לבילויים. סבבה. 
(חשוב לציין זאת כדי להבהיר שאחרת אף אחת מהגיסות לא הייתה מגיעה, מה שבעיני אפילו די הגיוני כי האזכרה בחור ויש להן ילדים. בסדר. גם את זה אמא שלי העלתה בשיחה, שכמובן שהן לא הגיעו מרצונן אלא שהסתדר בתוכניות)

הבוקר אמא שלי מתקשרת אלי ומיד מתחילה להתלונן על הגיסות.
גיסה א' הריצה את הכלבה שלה המון קילומטרים לבית של ההורים שלי, ואז זאת הגיע מתנשמת ושתתה המון ואז נרגעה והקיאה.
ואחיין א' הגיע על אופניים אבל לא רצה לחזור עליהם אבל הכריחו אותו.
והם התיישבו לאכול 45 דקות אחרי השעה שהם מעדיפים וגיסה א' עדיין לא הגיעה בשלב הזה.

וגיסה ב' לקחה לאמא שלי כמה בירות מהמקרר ואמרה לה - "לקחתי כמה בירות, בסדר?" וארזה אותן בתיק לקחת הביתה.

ואמא שלי מתלוננת ומתלוננת, ולכל דבר יש לי תשובה.
הריצה את הכלבה - כלבה שלה, מה עניינך? חבל שהכלבה הקיאה, אבל בסדר, ככה לומדים.
הכריחה את האחיין לרכב - את היית עושה בדיוק אותו דבר לכל אחד מהילדים שלך.
לקחה בירות - היא סיימה את המשפט בסימן שאלה, למה לא אמרת לה שזה לא בסדר?

והדיון מהר מאוד הפך להיות שאני מבקשת מאמא שלי שתדבר עם אבא שלי לגבי לצמצם את ארוחות יום שישי לפעם בשבועיים, כי הדבר היחיד שקורה הוא שהיא ואבי נעשים מרירים ועצבניים ומתלחששים מאחורי הגב ומתמלאים בטינה, וזה עושה אווירה לא נעימה.
מה התועלת ב'לא פתחתי את זה כדי לא לריב' אם את מסתובבת בפרצוף חמוץ ומתלוננת על כל דבר?

אז אמא שלי סיימה את השיחה בעצבים, "אני אמצא מישהו אחר להתלונן לו", וניתקה.

היה לי בוקר מחורבן. זה לא משפר אותו.

צער גידול הורים וכלבים

בפוסט הקודם כתבתי על כך שהכלב נפצע ולכן לא הלכתי לארוחה אצל ההורים בשישי.
הוא נשרט באף בזמן ויכוח סוער עם כלב מהצד השני של הגדר. הכלב השני, שהיה בעל הבית ולא אהב את זה שהכלב שלי עבר ברחוב, הוריד את הראש מתחת לגדר והביע את דעתו בנושא. הכלב שלי, שלא אוהב דעות של אחרים, הוריד את ראשו בהתאם והשיב.

משכתי, אבל כנראה שלא מספיק מהר. כמה דקות אחר כך חשבתי שהכלב מתלקק הרבה, אבל רק אחרי שהתרחקנו משמעותית והאטנו, ראיתי שהוא מדמם באף. זו שריטה מכוערת ולא נעימה, ובהתחלה נבהלתי ועוד דאגתי כי הוא כל הזמן ליקק אותה ולכן הקשה על תהליך הקרישה, אבל חיטאתי וליטפתי והרגשתי חרא עם עצמי, ולמחרת האף נראה יותר טוב.

הבוקר, במהלך הטיול, הוא ראה חבר טוב מרחוק ורצה ללכת להגיד שלום. ספציפית, הוא רצה להגיד שלום לבעלים של החבר שמטייל עם עוף עבור החתולים ולעתים מפנק את הכלב שלי... בקצרה, היו שם עוד שני כלבים, אז שלושה משוחררים ושלי, קשור. שניים מהם הכרתי. השלישי בא לרחרח את הכלב שלי ותוך שנייה החליט שהמצב לא מוצא חן בעיניו ותקף.

כאמור, הכלב שלי קשור ואני מושכת, אבל הכלב השני לא משחרר בקלות. היו איזה 15-20 שניות של בהלה וניסיון לנתק, שזה נשמע זמן קצר אבל הרגיש כמו שבוע עבודה, בממוצע. מהר מהר הושבתי את הכלב שלי וליטפתי את כולו וחיפשתי ודקדקתי ובדקתי, אבל לא מצאתי דם או פציעות, רק המון בהלה משני הצדדים. חשוב לציין שהעברתי את הכלב למזון על בסיס דגים לפני כמה חודשים, שזה יותר יקר אבל אמור לעזור לו עם אלרגיות עונתיות (שבאות לידי ביטוי בגירודים עצבניים). אוכל על בסיס דגים עושה פרווה מאוד יפה, מבריקה, וחלקלקה. אז נשיכה על אמת לא הייתה שם, אם כי הכלב האחר ממש ממש השתדל.
_________________________________________________________________________הבוקר אמא שלי מתקשרת אלי בצחוק מתגלגל, לספר לי חוויות של אבא שלי.

לא כתבתי פה תיאורים, אבל אני מאמינה שקוראותיי היקרות יודעות, אם לא זוכרות, שאבא שלי נכה. בעיקר רגשית, אבל גם מאה ומשהו אחוז פיזית. הוא מתנייד עם קלנועית, יש לו תו חניה מהשווים (כזה של עגלה, לא שלוש נקודות) והחיים אתו רוויים בהרבה סיפורים על הפעם ההיא וההיא וההיא שנפל. לזכותו יאמר שהוא מודע לכך שהרגליים שלו לא אמינות בעליל ומאוד מיומן בנפילות, ולכן לרוב נופל ביעילות מרשימה ו'רק' מתמלא בשטפי דם.

אז אמא שלי, נקרעת מצחוק, מספרת שבהתחלה הוא פצע את עצמו בפיזיותרפיה ודאג שעשה נזק, אבל אחר כך הפסיק לדאוג לגבי זה כי הוא נתקע במעלית, ואז היה כל כך מבסוט כשהדלת נפתחה אחרי חצי שעה של עבודה של הטכנאים, שבכלל לא הפריע לו שהיה מרחק של 20 ס"מ בין משטח המעלית לרצפה והטכנאים היו צריכים להרים את הקלנועית, אתו עליה, ולהעביר אותם החוצה.

היא הייתה כמעט בדמעות - מרוב צחוק, כמובן - כשהיא סיפרה שכל כך התרגש לראות את אור היום מחוץ לבניין, שהסתנוור מנטלית ושכח שהוא עובר מתחת למחסום, שגם יורד אם לא זזים מספיק מהר, כך שהמחסום ירד לו על האף.

אבל אבא שלי, כמו אבא שלי, לא שבר כלום. עוד שטף דם לאוסף.
צחוקים אתו.

פוסט סטייל Hit and Run

רוצה לכתוב וכרגיל משחקת מחבואים עם המחשבות.

אני קוראת את The Wind Up Bird Chronicle של מורקמי, בניסיון לסדוק קצת את הנטייה הקבועה שלי שאם משהו מאוד פופולרי, אני לא מתעניינת ולא מתעסקת אתו. את הארי פוטר, לדוגמא, לא קראתי, לא ראיתי, ולא מעניין אותי.
אבל הבחור המליץ לי על Kafka on the Shore, ואחרי שסיימתי אותו והשלמתי פעם בהשכלה בדמות The Great Gatsby, החלטתי כבר להמשיך בשוונג. בזמנו הורדתי טורנט של '1,001 ספרים לקרוא לפני המוות', אז עכשיו אני דגה מדי פעם משהו בקורא האלקטרוני לפי מה שצץ לי בראש שלא קראתי ובטח יהיה שם.
ממש name dropper אני. בכל מקרה, בשלב מסוים בספר אחת מהדמויות אמרה שמגיל צעיר היו אומרים לה מה לעשות ומה התחביבים שלה צריכים להיות ולפיכך היא אף פעם לא בחרה משהו בשביל עצמה, ועד שהגיע לגיל שיכלה, כבר לא ידעה מה היא רוצה.
זה מתחבר נחמד לכך שאחת מגיסותיי שאלה מה אני רוצה ליום ההולדת, וכשסיימתי להתרגש מכך שלשם שינוי שואלים אותי לפני ולא ביום עצמו, פניתי לשאול חברות ואנשים מה הם חושבים שכדאי לי לבקש, כי אין לי מושג מה אני רוצה.

שזה יכול להיות השם של הביוגרפיה שלי, אם כי זה לא הכי 'מכיר'. ושכן התוכן עצמו יהיה מרתק, כי מי לא ירצה לשמוע על אישה שמתעוררת לפני השעון המעורר כי הוא מלחיץ אותה. ואם אנחנו כבר בימי הולדת ושעונים, אז היי, יום הולדת 35. אין ספק שהשעון הביולוגי כבר צלצל ולחצתי עליו סנוז כל כך הרבה פעמים שלא פלא שאני כל כך לחוצה כל הזמן.

אני משוכנעת שהייתה לי פואנטה בפוסט הזה.

בכל מקרה, עקב תאקל של הכלב (שהוא בסדר, תודה למתעניינים) ויתרתי על הארוחה המשפחתית ביום שישי ונסעתי להורים בשבת. הבחור נשאר בבית בכאבים, והכלב ואני נהנינו מהנסיעה עם רדיו בפול ווליום ופתיחת חלון בכל עצירה כדי שהוא יציץ החוצה ויעשה חנדלעך לצופים. הנסיעה להורים בדרך כלל פעם בשבועיים, עקב שישי אצל ההורים שלי ושישי אצל ההורים שלו. ובשישי בצד שלי מגיע גם אחד מהאחים עם ילדיו. הפעם, כאמור, זו הייתי רק אני וההורים לשם שינוי היו רגועים וחביבים. שינוי מרענן.

אני קטועה יותר מהרגיל בפוסט הזה. רוצה לדבר אבל לא יודעת מה לומר. אני ישנה גרוע. יש לי מודד צעדים שכזה שגם מודד איכות שינה, ואני לא מגיעה לשעתיים של שינה עמוקה כבר שבועות. התסכול נוזל לי מכל נקבובית, ואני לא כל כך נחמדה. אני כועסת על הבחור, על השעון הביולוגי, על עצמי. על העולם. ילדה קטנה בת אוטוטו 35.

באמת שהייתה לי פואנטה בפוסט הזה.

ההבדל בין האחים שלי

רקע:
ההורים שלי שמרטפו על אחד מילדיו של אח ב'. לאחר יום וחצי, התאפשר לאחיין לבלות עם בני הדודים שלו, להם אמא סופר-מפעילה עם לו"ז לכל אחד מימי החופש. מפה לשם, הוסכם שהוא יעביר יומיים עם בני הדודים ואז יחזור לסבאסבתא, ויום למחרת אלה יסיעו אותו חזרה הביתה.

*חשוב לציין: סבאסבתא לא מפעילים את הילד ולא עושים אתו או עם אחיו שהיה אצלם לפניו, כלום. בין ה'בילויים' שלהם עם הנכד: להקפיץ את סבא לפגישה, לנסוע לסופר לעשות קניות, ללכת לקניון לחפש לסבא בגדים.*

בערב שהיה אמור לחזור לסבאסבתא, הוא הגיע עם בני הדודים והכלה וישבו לאכול אצל סבאסבתא.

*חשוב לציין: מדובר בארוחת ערב שהכלה הודיעו לסבתא על קיומה, ואז אחרי שסבתא בישלה וטרחה, הכלה אמרה משהו נוסח שהם היו אצל חברים שתמיד מבשלים וכאלה דברים. סבתא התעצבנה.*

במהלך הארוחה, סבאסבתא מגלים שהנכד לא חוזר אליהם, וששתי הכלות עשו תכניות לגבי היום למחרת שאינן כוללות או קשורות לסבאסבתא.

סבאסבתא נפגעים. סבתא כועסת, ולא ישנה בלילה, ומעירה את סבא ומחפשת ואבן.

ועכשיו למקרה עצמו:
בבוקר, סבתא מתקשרת לתיאו, בתה, ומספרת עד כמה נעלבה ונפגעה והיא רותחת וכועסת ולא רוצה לראות אף כלה ואף נכד ולא תהיה מוכנה לשמור על אף אחד יותר.

*חשוב לציין: במסגרת הבייביסיטינג, סבתא מציעה הסעות בתוך העיר, אוכל לא הכי מזין וטלוויזיה. סבא מספק הסעות מחוץ לעיר, כרטיס אשראי וליווי לגינות משחקים בשכונה.*

תיאו, המגשרת התמידית, מרגיעה את סבתא הקצת היסטרית ומציעה לה שתנסה לפשר. לאחר מכן, תיאו שולחת הודעה, בנפרד, לאחים - אגב, חשוב לציין שתיאו התייעצה קודם עם חברות איך לשלוח את ההודעה באופן הכי מפשר ולא תוקפני שאפשר - באלה המילים:
"היי אח, כשיהיה לך רגע... אף אחד לא סיפר / שאל את סבאסבתא לגבי זה שהנכד לא חוזר אליהם, ושהם לא מחזירים אותו הביתה. הם הבינו את זה אתמול במהלך ארוחת הערב, ושניהם די פגועים (ולשם שינוי, אני חושבת שקצת בצדק) ומרגישים שלא ספרו אותם. Thought you should know."

*חשוב לציין: תיאו הייתה טיפשה להתערב.*

אח א' ענה: "הגיסות סיכמו את זה בינן לבין עצמם. מה את מציעה לעשות?"
מדובר בתגובה עניינית, בלי אגו, בלי מלחמות. עובדה, וניסיון לפישור אפילו שאין בו שום אשם או רבב.

אח ב' עונה: "אני לא מדבר פולנית. אם יש להם משהו לומר, שיגידו. אתמול כשדיברתי עם סבתא על זה היא אמרה שהם שמחים."
מדובר בתגובה של ילד קטן, פאקינג מאמאז בוי, שלא עוזרת בשום דבר.

אבל אז, תיאו חשבה על Empiarti והשראתה, והמשיכה לכתוב לפוץ:
"אני לא באה לחנך, ממה שהבנתי הם שמעו על זה מהגיסה בראשון בערב כעובדה מוגמרת ולא ידעו איך להגיב. רק מנסה להקל על הדיאלוג כדי שאף אחד לא יפגע או ישב בבית ויעשה פרצופים חמוצים."

האח הפוץ לא ענה.

תיאו התעצבנה וקיללה את עצמה שבכלל נכנסה לזה, ולכלכה עליו לאח א', שמצידו הביע תסכול מכך שסבתא לא עושה שום דבר עם הילדים ורק נותנת להם לראות טלוויזיה ולאכול פסטה עם קילו חמאה.

*חשוב לציין: אח א' הביע תסכול שסבתא שלו, האמא של האמא, הייתה נוסעת עם הנכדים באוטובוס למוזיאונים כשהיא הייתה מבוגרת יותר מאמא שלו כיום. הקטע על הפסטה והטלוויזיה היה מצד תיאו.*

בלילה, סבתא מתקשרת לתיאו ותיאו לא עונה, כי בחייאת זוםזום.

בבוקר, תיאו מתקשרת חזרה לסבתא שמדווחת לה שאח ב' התקשר והתנצל, ושהחיים דבש וכל טוב ואיזה יופי. ומודה לתיאו על תרומתה.

לא נדרש כאן ניתוח מעמיק

חלמתי בלילה שעשיתי את דרכי בעיירה שנראתה הכלאה בין אירופאית למקסיקנית, משהו נוסח ברצלונה אבל יותר חם, מחפשת חוף עם ים כחול.

ופעם ראשונה פספסתי את החוף, ופעם שנייה שאלתי בדרך ומצאתי, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שרציתי לספר לברנש לגבי הטעות שעשינו בפעם הראשונה ואיך פספסנו.

ופתאום אני בקבוצה של חברים (לא מישהו שאני מכירה במציאות) ויש צחוקים ודיבורים, ואחד מהם הוא בלונדיני חסון שעומד ליד שולחן ויש בריזה נעימה והים לא רחוק, ואני נשענת עליו ומניחה את הסנטר על הכתף שלו ואנחנו עומדים ככה לזמן מה, והוא מחמיא לי על משהו ואומר שהוא שמח שבאתי ושנינו מסכימים שמאוד נעים לנו.

אחר כך אחת מהבחורות עושה לי סצנת של קנאה כי מסתבר שהיא הייתה דלוקה עליו - לא ידעתי את זה בחלום, לא הבנתי למה היא עושה סצנה - והיא משתוללת מעצבים ואני, כמו תמיד, לוקחת צעד אחורה כשכועסים עלי או אני מרגישה לא בנוח, ובורחת.

_________________________________________________________________________________

והיום עובר ורגיל ורגוע בעבודה, ומדי פעם אני עוצמת עיניים ומרגישה את החום שלו כשהנחתי את הסנטר על הכתף שלו, כמה כיף היה להיצמד ולהרגיש כזו שלווה, חום של גוף ושקט ביחד, בלי מחשבות ובלי דאגות, בלי שום דבר מלבד הרגע והמגע. נעים.

כתיבה חופשית בעת מחזור

אני רוצה לכתוב לכם, אבל לא רוצה פוסט מלא יבבות ויללות.
וממש לא רוצה עצות וטיפים, כי רוב הסיכויים הם שעם ה-overthinking שלי, כבר מצאתי כל פתרון אפשר ושקלתי אותו ושום דבר לא מוצא חן בעיני.

אני מרירה, ועייפה, ועצבנית. ובמחזור, שזה קצת חוזר על כל ההצהרה הקודמת.

אני בהתנגשות תמידית בין התחושה שאני לבד ולא רוצה להיות לבד, לבין כשאני עם חברות ורק רוצה לחזור הביתה או מתכתבת עם חברה ב-WhatsApp כדי להחליט אם לשלוח לבן זוג סלסלת פירות, ומכך שאני מבקשת פסיקה של כן או לא, זה נכנס לעצות לחיי הנישואין של "דברי איתו".
שזה מובן מאליו ויקרה בקרוב, כשיתאפשר, כשהוא לא היה בכאבים/חולה/כועס עלי ועושה ברוגז.

ושיהיה ברור, לא לגמרי ברור לי איזה אופציה מתקיימת עכשיו.

היתרון הוא שלפני שהעליתי את המינון של האנטי דכאוניים אז החרדה מכאלה מצבים הייתה ממש אוכלת אותי. ועכשיו אני עדיין חרדה אבל זה ממש לא ברמות ההן. אני יכולה לנשום בין לבין ואני לא מרגישה את ה-full on panic mode. לא אכנס לשירותים ואבכה עכשיו, כמו פעם. גם זה היה קורה.

ואני לא בדיוק יכולה לכתוב מה קורה אתו כי זה לא שלי לכתוב, אבל זה מאוד משפיע עלי. ואתמול אמרתי שהוא לא חווה את זה לבד, שהוא בשותפות. ואני נותרת להתלבט בעקבות המענה שלו אם זה רק שהוא מרגיש לא טוב, בדיכאון, מיואש, או גם נעלב/כועס כי וואלה, בימים האחרונים אני באמת לא נחמדה.
אני מרירה וכועסת ומרגישה שאני עושה ג'אגלינג של כל הכדורים באוויר והוא יכול להישען ולהתאפס ולהחלים. אבל זה חוזר על עצמו המון. ובסדר, הבנאדם לא בריא. אבל וואלה, אני עובדת ומטיילת עם הכלב ומנקה ושוטפת ומסדרת, וכשאני מתלוננת אני מקבלת גלגול עיניים ותלונות שאני לחוצה מדי ושלא הכל צריך להיות פרפקט, ולמרות שזה נכון לחלוטין, זה לא אומר שהפשרה צריכה תמיד להגיע ממני. שכרגע זה מרגיש ככה, למרות שזה בטח לא המצב תמיד. ולאמא שלו הוא עונה שהוא בדכאון ואני צריכה לתחקר אותו?! לאמא שלו!!!! ואט דה ליבינג פאק?!

אז שלחתי לו סלסלת פירות היום. לא ענה להודעה, לא ענה לטלפון. ישן? כועס? שלחתי, לאחר התלבטות. יגיע בין 16:00-19:00 כי אני לא יודעת מתי הוא יהיה ער, ועדיף שאהיה בבית. אני תמיד קונה דברים לאנשים אחרים כשאני מרגישה חרא.

ובכן, סו מאץ' פור פוסט מלא יבבות וקיטורים.
בבקשה אל תתנו עצות בסגנון 'תדברי איתו'. יא ווילי. זה יקרה, מבטיחה. במהרה, אם הוא לא בברוגז.