בפוסט הקודם כתבתי על כך שהכלב נפצע ולכן לא הלכתי לארוחה אצל ההורים בשישי.
הוא נשרט באף בזמן ויכוח סוער עם כלב מהצד השני של הגדר. הכלב השני, שהיה בעל הבית ולא אהב את זה שהכלב שלי עבר ברחוב, הוריד את הראש מתחת לגדר והביע את דעתו בנושא. הכלב שלי, שלא אוהב דעות של אחרים, הוריד את ראשו בהתאם והשיב.
משכתי, אבל כנראה שלא מספיק מהר. כמה דקות אחר כך חשבתי שהכלב מתלקק הרבה, אבל רק אחרי שהתרחקנו משמעותית והאטנו, ראיתי שהוא מדמם באף. זו שריטה מכוערת ולא נעימה, ובהתחלה נבהלתי ועוד דאגתי כי הוא כל הזמן ליקק אותה ולכן הקשה על תהליך הקרישה, אבל חיטאתי וליטפתי והרגשתי חרא עם עצמי, ולמחרת האף נראה יותר טוב.
הבוקר, במהלך הטיול, הוא ראה חבר טוב מרחוק ורצה ללכת להגיד שלום. ספציפית, הוא רצה להגיד שלום לבעלים של החבר שמטייל עם עוף עבור החתולים ולעתים מפנק את הכלב שלי... בקצרה, היו שם עוד שני כלבים, אז שלושה משוחררים ושלי, קשור. שניים מהם הכרתי. השלישי בא לרחרח את הכלב שלי ותוך שנייה החליט שהמצב לא מוצא חן בעיניו ותקף.
כאמור, הכלב שלי קשור ואני מושכת, אבל הכלב השני לא משחרר בקלות. היו איזה 15-20 שניות של בהלה וניסיון לנתק, שזה נשמע זמן קצר אבל הרגיש כמו שבוע עבודה, בממוצע. מהר מהר הושבתי את הכלב שלי וליטפתי את כולו וחיפשתי ודקדקתי ובדקתי, אבל לא מצאתי דם או פציעות, רק המון בהלה משני הצדדים. חשוב לציין שהעברתי את הכלב למזון על בסיס דגים לפני כמה חודשים, שזה יותר יקר אבל אמור לעזור לו עם אלרגיות עונתיות (שבאות לידי ביטוי בגירודים עצבניים). אוכל על בסיס דגים עושה פרווה מאוד יפה, מבריקה, וחלקלקה. אז נשיכה על אמת לא הייתה שם, אם כי הכלב האחר ממש ממש השתדל.
_________________________________________________________________________הבוקר אמא שלי מתקשרת אלי בצחוק מתגלגל, לספר לי חוויות של אבא שלי.
לא כתבתי פה תיאורים, אבל אני מאמינה שקוראותיי היקרות יודעות, אם לא זוכרות, שאבא שלי נכה. בעיקר רגשית, אבל גם מאה ומשהו אחוז פיזית. הוא מתנייד עם קלנועית, יש לו תו חניה מהשווים (כזה של עגלה, לא שלוש נקודות) והחיים אתו רוויים בהרבה סיפורים על הפעם ההיא וההיא וההיא שנפל. לזכותו יאמר שהוא מודע לכך שהרגליים שלו לא אמינות בעליל ומאוד מיומן בנפילות, ולכן לרוב נופל ביעילות מרשימה ו'רק' מתמלא בשטפי דם.
אז אמא שלי, נקרעת מצחוק, מספרת שבהתחלה הוא פצע את עצמו בפיזיותרפיה ודאג שעשה נזק, אבל אחר כך הפסיק לדאוג לגבי זה כי הוא נתקע במעלית, ואז היה כל כך מבסוט כשהדלת נפתחה אחרי חצי שעה של עבודה של הטכנאים, שבכלל לא הפריע לו שהיה מרחק של 20 ס"מ בין משטח המעלית לרצפה והטכנאים היו צריכים להרים את הקלנועית, אתו עליה, ולהעביר אותם החוצה.
היא הייתה כמעט בדמעות - מרוב צחוק, כמובן - כשהיא סיפרה שכל כך התרגש לראות את אור היום מחוץ לבניין, שהסתנוור מנטלית ושכח שהוא עובר מתחת למחסום, שגם יורד אם לא זזים מספיק מהר, כך שהמחסום ירד לו על האף.
אבל אבא שלי, כמו אבא שלי, לא שבר כלום. עוד שטף דם לאוסף.
צחוקים אתו.
הוא נשרט באף בזמן ויכוח סוער עם כלב מהצד השני של הגדר. הכלב השני, שהיה בעל הבית ולא אהב את זה שהכלב שלי עבר ברחוב, הוריד את הראש מתחת לגדר והביע את דעתו בנושא. הכלב שלי, שלא אוהב דעות של אחרים, הוריד את ראשו בהתאם והשיב.
משכתי, אבל כנראה שלא מספיק מהר. כמה דקות אחר כך חשבתי שהכלב מתלקק הרבה, אבל רק אחרי שהתרחקנו משמעותית והאטנו, ראיתי שהוא מדמם באף. זו שריטה מכוערת ולא נעימה, ובהתחלה נבהלתי ועוד דאגתי כי הוא כל הזמן ליקק אותה ולכן הקשה על תהליך הקרישה, אבל חיטאתי וליטפתי והרגשתי חרא עם עצמי, ולמחרת האף נראה יותר טוב.
הבוקר, במהלך הטיול, הוא ראה חבר טוב מרחוק ורצה ללכת להגיד שלום. ספציפית, הוא רצה להגיד שלום לבעלים של החבר שמטייל עם עוף עבור החתולים ולעתים מפנק את הכלב שלי... בקצרה, היו שם עוד שני כלבים, אז שלושה משוחררים ושלי, קשור. שניים מהם הכרתי. השלישי בא לרחרח את הכלב שלי ותוך שנייה החליט שהמצב לא מוצא חן בעיניו ותקף.
כאמור, הכלב שלי קשור ואני מושכת, אבל הכלב השני לא משחרר בקלות. היו איזה 15-20 שניות של בהלה וניסיון לנתק, שזה נשמע זמן קצר אבל הרגיש כמו שבוע עבודה, בממוצע. מהר מהר הושבתי את הכלב שלי וליטפתי את כולו וחיפשתי ודקדקתי ובדקתי, אבל לא מצאתי דם או פציעות, רק המון בהלה משני הצדדים. חשוב לציין שהעברתי את הכלב למזון על בסיס דגים לפני כמה חודשים, שזה יותר יקר אבל אמור לעזור לו עם אלרגיות עונתיות (שבאות לידי ביטוי בגירודים עצבניים). אוכל על בסיס דגים עושה פרווה מאוד יפה, מבריקה, וחלקלקה. אז נשיכה על אמת לא הייתה שם, אם כי הכלב האחר ממש ממש השתדל.
_________________________________________________________________________הבוקר אמא שלי מתקשרת אלי בצחוק מתגלגל, לספר לי חוויות של אבא שלי.
לא כתבתי פה תיאורים, אבל אני מאמינה שקוראותיי היקרות יודעות, אם לא זוכרות, שאבא שלי נכה. בעיקר רגשית, אבל גם מאה ומשהו אחוז פיזית. הוא מתנייד עם קלנועית, יש לו תו חניה מהשווים (כזה של עגלה, לא שלוש נקודות) והחיים אתו רוויים בהרבה סיפורים על הפעם ההיא וההיא וההיא שנפל. לזכותו יאמר שהוא מודע לכך שהרגליים שלו לא אמינות בעליל ומאוד מיומן בנפילות, ולכן לרוב נופל ביעילות מרשימה ו'רק' מתמלא בשטפי דם.
אז אמא שלי, נקרעת מצחוק, מספרת שבהתחלה הוא פצע את עצמו בפיזיותרפיה ודאג שעשה נזק, אבל אחר כך הפסיק לדאוג לגבי זה כי הוא נתקע במעלית, ואז היה כל כך מבסוט כשהדלת נפתחה אחרי חצי שעה של עבודה של הטכנאים, שבכלל לא הפריע לו שהיה מרחק של 20 ס"מ בין משטח המעלית לרצפה והטכנאים היו צריכים להרים את הקלנועית, אתו עליה, ולהעביר אותם החוצה.
היא הייתה כמעט בדמעות - מרוב צחוק, כמובן - כשהיא סיפרה שכל כך התרגש לראות את אור היום מחוץ לבניין, שהסתנוור מנטלית ושכח שהוא עובר מתחת למחסום, שגם יורד אם לא זזים מספיק מהר, כך שהמחסום ירד לו על האף.
אבל אבא שלי, כמו אבא שלי, לא שבר כלום. עוד שטף דם לאוסף.
צחוקים אתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה