מקרא לפוסט הקודם, הפעם בלי תלונות על משפחה

ובכן... ביום שני בבוקר כבר אפשר להיכנס לדברים הכבדים והמשונים יותר של חיי.

אם ברצונכם/ן להימנע מידע מגעיל ומיותר, אנא דלגו על הפסקה הבאה ועברו מתחת לקווים ישר לנושאים הרציניים.

________________________________________________________________

אז רק כדי להוציא את זה מהמערכת - אחת מהסיבות שהבוקר שלי אתמול היה מחורבן (הו הו, אני משעשעת) היה כי בסביבות 7 בבוקר מצאתי את עצמי מתרוצצת בשרונה בחיפוש אחר שירותים פתוחים בטרם אתפוצץ. לסקרנים, השירותים בחוץ נעולים בשעות האלה, אבל השירותים בשרונה מרקט פתוחים ומאוד נוחים. לסקרנים ממש, נסביר שאם לתיאו הייתה סבלנות כשהיא קמה, היא הייתה יושבת בשקט 10 דקות שלמות בשירותים ומחכה שהקיבה שלה תתעורר, כי אחרת הקיבה מתעוררת מתי שבא לה ודורשת תשומת לב מיידית. לונג סטורי שורט, הצד החיובי של הסיפור הוא שהייתי בשמלה אז הלכתי קומנדו כל היום והרגשתי כמו ילדה בת 4.

זהו, הוצאתי את זה מהמערכת . ואתם/ן היחידים/ות בעולם שיודעים/ות משהו מיותר ומשפיל לחלוטין. כיף, הה?

________________________________________________________________

ועכשיו לדוד ולדודה המתים.

אני לא סגורה על למה לי ולאחים היה חשוב להגיע... אולי בגלל שזו שנה ראשונה אחרי הפטירה. אולי בגלל שזה היה האח האחרון של אמא שלי, או בגלל שהבן דוד (בן של אותו זוג) הוא ממש חמוד וכולנו אוהבים אותו. 

הנסיבות, בכל זאת, גם משפיעות. 

לפני כשנה, בעודי נוסעת באוטובוס מהעבודה, אמא מתקשרת. על פתיחת השיחה אני מבינה שהיא בכתה. שואלת מה קרה. "הדוד והדודה התאבדו".

באותו הבוקר קראתי ב-ynet לגבי רצח והתאבדות של זוג קשישים, שהמטפלת מצאה אותם. מכיוון ששכחתי שהדודים שלי עברו למקום שצוין בכתבה, לא חשבתי עליהם כקשישים, ולא הייתה להם מטפלת, מן הסתם זה לא צץ לראשי. ייקח כמה ימים עד שהסיפור יתבהר, מן הסתם, אבל בשורה התחתונה, דוד שלי הרגיש גידול מתפתח לו בגרון, והחליט שמדובר בסרטן. למיטב ידיעתנו הוא לא עשה בדיקות, ויש היסטוריה של בעיות בבלוטת התריס כך שיש פוטנציאל לדברים אחרים, אבל הוא החליט והספיק לו. דודתי, שבמהלך השנה - שנתיים האחרונות סבלה מסחרחורות וגם לא הייתה בקו הבריאות, תמיד הייתה הולכת אחריו ממילא. אז הוא החליט, והשאיר מכתב, והיא חתמה, והם ישבו לשתות כוס קפה בחצר האחורית, ואז הוא הוציא את האקדח, וזהו.

הגנן, אגב, גילה אותם (באמת לא הייתה מטפלת), ומבחינתי זה החלק הכי טראומטי בסיפור.

כאמור, הם היו בני למעלה מ-80, קברו פרק א', ראו ילדים ונכדים וטיילו ועשו, וכיאה לדוד שלי, העדיפו לא להוות נטל ושלא יצטרכו לטפל בהם. היה לי מאוד מעניין לראות באזכרה איך הילדים שלהם וכל שאר המבוגרים בסביבה הגיבו בסוג של הנהון, הבנה שמגיעה מסוג של ידיעה שכל אחד גם עשה את החישוב הזה בפני עצמו. גם בהלוויה, היה מעט מאוד כעס. אבל הנכדים, בני 20 ומטה, שם היו הרבה מאוד דמעות.

טוב, לפחות לא התחלתי לכם את השבוע בזה. ואת הפוסט עצמו התחלתי בקקי, אז זה סוג של שיפור.
וואט דה פאק, מן.