להיות אשתך זה להיות לבד, רוב הזמן.
כשאתה שם, ומצב הרוח נכון כלומר אין כאבים או ליתר דיוק הכאבים לא הכי חזקים כי מי זוכר יום בלי כאבים, אז יש עם מי לדבר ויש עם מי לצחוק ויש אוזן קשבת ולפעמים יד מלטפת והכל בסדר ואני יכולה לטרוף את העולם או לפחות לישון בשקט.
אבל כמה זה כבר קורה לאחרונה?
שבוע וחצי - שבועיים של הכאבים ברגליים (שוקיים וירכיים) ולפעמים הגב ולפעמים הראש. ואז אתה הולך והוא בא, והוא לא אוהב לדבר והוא בטוח שלא מלטף, ואין לו כל כך סבלנות לסיפורים שלי או לשיחות אז הכל קטוע וקצר. הוא ישן עד שעות הצהריים וקם זעוף, ולפעמים זוכר לשאול לשלומי אבל בדרך כלל פשוט שונא את העולם. לפעמים הוא נותן לי להכין לו קפה ואני מרגישה שעזרתי במשהו. תמיד אני מציעה לו מסאז', לרוב יותר מפעם אחת במהלך היום. אבל לאחרונה הם כבר לא עוזרים. גם אם זו נחת רגעית, זה תמיד חוזר ותמיד נמצא ותמיד כואב.
כשכואב להוא הראש, זו דרגת קושי עוד יותר גבוהה. דרך הכאבים האחרים אתה לפעמים חוזר, אבל לא כשכואב הראש. אסור לעשות רעש כשכואב הראש. זה לא משנה אם אציע קפה או מסאז' או אהבה או חום. כשכואב הראש צריך להתרחק ולהיות בשקט ולקוות לטוב. אין מה לעשות כשכואב הראש.
ואני נזכרת בפעם ההיא כשעוד יצאנו, כששכבת בחדר שלך אצל ההורים וחיבקת אותי, ואמרת שזו הפעם הראשונה שכואב לך הראש אבל יש לך מצב רוח טוב ושמחת איתי, והיינו כל כך ביחד.
אני לא יודעת למה ההתחלות תמיד ככה, והסופים תמיד אחרים. אני לא יודעת במה אני טועה כשהם נעלמים, ומשאירים את האחרים שלהם מאחור, ואני מנסה להבין איך מחזירים את הקודם, שהיה מסתכל עלי באהבה והיה מתרשם ממני וצוחק מהבדיחות שלי ומתעניין בסיפורים שלי ושולח לי הודעות, ולא רק גורם לי להרגיש כאילו אני מטרד.
ואתה תגיד שזה לא אשמתך שאני מרגישה ככה. ואתה צודק. אני לוקחת על עצמי. בעיניים שלי אני אמא שלי, מקפצת כמו פודל קטן, מנסה לשמח את הגבר שלי. אבל בו זמנית אני עצמי, רואה שאתה סובל וכואב וכל כך נואשת להקל עליך, לעשות לך טיפה טוב.
ואז אתמול חוזרים לאותה השיחה ואני אומרת שאני רוצה ילדים ונמאס לי לחכות ואני רוצה ולמה שאני אוותר ודי עם התירוצים.
והיום דממה. כלומר, לא דממה. הדממה זה אסור. אתה יודע שזה מפחיד אותי. אז אתה בדממה מבוקרת. אתה עונה כשאני שואלת משהו, מילה או שתיים, ליתר ביטחון. לא צריך ממני כלום ולא רוצה כלום. עשית קניות והלכת לאכול בסלון ונמנמת על הספה ואני יודעת שלא נדבר לשאר היום, ואם נדבר מחר, זה רק כי אני אגיד בוקר טוב בצהרים.
אני לא יודעת מה עושים מכאן. הייתי בצמתים דומים, אבל לא זו בדיוק. אני לא יודעת מה לעשות עם זה שיש לך מחלה שמענה אותך, ואין לה תרופה, והיא מונעת ממך לחיות. אני לא יודעת מה לעשות עם כך שאתה תלוי בי כי אני מכניסה את הכסף, ואולי מרגיש בן ערובה. ואז אני באה בדרישות של ילדים, ואתה לא רוצה, אבל אתה של פעם כן רצה וחשב איתי על שמות... אני לא יודעת מה לעשות עם העובדה שאנחנו נשואים ואני כל כך אוהבת אותך, אבל קשה לי לחיות ככה. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הלבד הזה.
כשאתה שם, ומצב הרוח נכון כלומר אין כאבים או ליתר דיוק הכאבים לא הכי חזקים כי מי זוכר יום בלי כאבים, אז יש עם מי לדבר ויש עם מי לצחוק ויש אוזן קשבת ולפעמים יד מלטפת והכל בסדר ואני יכולה לטרוף את העולם או לפחות לישון בשקט.
אבל כמה זה כבר קורה לאחרונה?
שבוע וחצי - שבועיים של הכאבים ברגליים (שוקיים וירכיים) ולפעמים הגב ולפעמים הראש. ואז אתה הולך והוא בא, והוא לא אוהב לדבר והוא בטוח שלא מלטף, ואין לו כל כך סבלנות לסיפורים שלי או לשיחות אז הכל קטוע וקצר. הוא ישן עד שעות הצהריים וקם זעוף, ולפעמים זוכר לשאול לשלומי אבל בדרך כלל פשוט שונא את העולם. לפעמים הוא נותן לי להכין לו קפה ואני מרגישה שעזרתי במשהו. תמיד אני מציעה לו מסאז', לרוב יותר מפעם אחת במהלך היום. אבל לאחרונה הם כבר לא עוזרים. גם אם זו נחת רגעית, זה תמיד חוזר ותמיד נמצא ותמיד כואב.
כשכואב להוא הראש, זו דרגת קושי עוד יותר גבוהה. דרך הכאבים האחרים אתה לפעמים חוזר, אבל לא כשכואב הראש. אסור לעשות רעש כשכואב הראש. זה לא משנה אם אציע קפה או מסאז' או אהבה או חום. כשכואב הראש צריך להתרחק ולהיות בשקט ולקוות לטוב. אין מה לעשות כשכואב הראש.
ואני נזכרת בפעם ההיא כשעוד יצאנו, כששכבת בחדר שלך אצל ההורים וחיבקת אותי, ואמרת שזו הפעם הראשונה שכואב לך הראש אבל יש לך מצב רוח טוב ושמחת איתי, והיינו כל כך ביחד.
אני לא יודעת למה ההתחלות תמיד ככה, והסופים תמיד אחרים. אני לא יודעת במה אני טועה כשהם נעלמים, ומשאירים את האחרים שלהם מאחור, ואני מנסה להבין איך מחזירים את הקודם, שהיה מסתכל עלי באהבה והיה מתרשם ממני וצוחק מהבדיחות שלי ומתעניין בסיפורים שלי ושולח לי הודעות, ולא רק גורם לי להרגיש כאילו אני מטרד.
ואתה תגיד שזה לא אשמתך שאני מרגישה ככה. ואתה צודק. אני לוקחת על עצמי. בעיניים שלי אני אמא שלי, מקפצת כמו פודל קטן, מנסה לשמח את הגבר שלי. אבל בו זמנית אני עצמי, רואה שאתה סובל וכואב וכל כך נואשת להקל עליך, לעשות לך טיפה טוב.
ואז אתמול חוזרים לאותה השיחה ואני אומרת שאני רוצה ילדים ונמאס לי לחכות ואני רוצה ולמה שאני אוותר ודי עם התירוצים.
והיום דממה. כלומר, לא דממה. הדממה זה אסור. אתה יודע שזה מפחיד אותי. אז אתה בדממה מבוקרת. אתה עונה כשאני שואלת משהו, מילה או שתיים, ליתר ביטחון. לא צריך ממני כלום ולא רוצה כלום. עשית קניות והלכת לאכול בסלון ונמנמת על הספה ואני יודעת שלא נדבר לשאר היום, ואם נדבר מחר, זה רק כי אני אגיד בוקר טוב בצהרים.
אני לא יודעת מה עושים מכאן. הייתי בצמתים דומים, אבל לא זו בדיוק. אני לא יודעת מה לעשות עם זה שיש לך מחלה שמענה אותך, ואין לה תרופה, והיא מונעת ממך לחיות. אני לא יודעת מה לעשות עם כך שאתה תלוי בי כי אני מכניסה את הכסף, ואולי מרגיש בן ערובה. ואז אני באה בדרישות של ילדים, ואתה לא רוצה, אבל אתה של פעם כן רצה וחשב איתי על שמות... אני לא יודעת מה לעשות עם העובדה שאנחנו נשואים ואני כל כך אוהבת אותך, אבל קשה לי לחיות ככה. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הלבד הזה.
