פיייי, כמה אבק פה.
כמעט 4 חודשים אף אחד לא הסתובב כאן.
לא יכלה לפחות להשאיר רובוט שיסתובב, ינקה, יזרוק כמה מילים פה ושם?
אני לא חוזרת לעדכן.
פשוט פועה ביקשה שאעדכן וזה היה לי במייל, כמעין מגדלור שמנסה להפנות אותי לחוף זמני.
אז הנני.
ומצבי?
ובכן, אני עדיין עובדת. הבוסית קבעה שאני עובדת חיונית ואחרי שבוע וחצי של עבודה מהמשרד - עם רק עוד אדם אחד בקומה במקום כמה עשרות, ונסיעה באוטו לבקשת הבחור - העבירו אותי לעבוד מהבית. פעם ראשונה בחיי, אז זו חווייה די משונה מבחינתי. כמובן שאני רדופה רגשות אשם שאני לא עושה מספיק או שורפת את היום או דברים כאלה, אבל מצד שני כשהבוסית צריכה אני כאן, וכל בוקר ב-7:30 אני מתיישבת ליד המחשב ומתחברת ובודקת מה העניינים, עונה ומסתכלת ומחפשת. לא יודעת. הבסיס הפולני של אשם לא חשוב מה קצת מתיש. וקצת קתולי, עכשיו שאני חושבת על זה. מאיפה נפל עלינו?
וגם אין תלונות, כן? אני מאמינה שהשיקולים של הבוסית היו 50-50 - רצון עז להטיב עמי, יחד עם העובדה שאני היחידה בלי ילדים יחד עם כך שאני הכי מהירה ומספקת תפוקה מכל העובדים הרלוונטיים בתחום הזה. אז אני מקווה ששתינו יוצאות מרוצות מהסיטואציה.
טוב, ננצל את הסגווי או לא? לא, אני לא בהיריון. אנחנו סוג של 'מנסים', אם כי בינתיים אין לי מזל עם מקלות הביוץ וזה לא אותת לי שקורה משהו אפילו פעם אחת. אני מנסה להביון לפי אפליקציה שעוקבת אחרי ימי המחזור שלי, ומנסים לפי זה. זה לא מדויק, אני יודעת. מנסה לשלב. הפעם כנראה לא ננסה כי הבחור פוחד להכניס אותי לקבוצת סיכון. אני שומעת את הגיסה שלו שהיא בת 28 או 29 שנכנסה להיריון ואני אוכלת את עצמי מקנאה ברמה שאני לא יודעת מה לעשות איתה. אני לא טיפוס שמקנא. אני מספיק הגיונית להבין שאני לא יודעת מה קורה בדשא של האחר, מה גם שאין בזה שום תועלת, אבל היא בת עשרים ומשהו ונשואה לחבר הראשון שלה והחיים שלה נראים לי כמו הפופקורן המושלם, בעוד שאני גרגר תירס שרוף, ספוג בשמן, בוהה בזעם מתחתית הסיר ומתבשלת במיצים של עצמי. ומה אני יודעת.
ואולי אתם זוכרות, אבל אני גם אמורה לעבור דירה ממש בימים הקרובים, אז נוצר מצב שבין אחד לשני, אין לי זמן להתלונן על שעמום הקורונה שמחרפן את כל העולם. אני עובדת מהבית, יוצאת עם הכלבה (הרבה יותר מ-100 מטר, אבל שומרת מרחק מאנשים אחרים ולא נוגעת בכלום) ולפעמים נוסעת לדירה כדי לנקות, לסדר ומה שצריך. עיקר התיק הוא על הבחור מבחינת מציאות מוצרי חשמל, שיחות עם אנשי מקצוע, צביעה ומה לא. אני עזרתי בנקיונות ובהעברת ארגזים, ועכשיו זה בעיקר לחכות לאנשי המקצוע ולמובילים. והוא עושה המון, כל המעבר זה בעצם הוא. אני מתפעלת מהשוליים את נושאי הבנק-משכנתא, וארזתי עד כמה שיכולתי, אבל זה ממה הכל על הכתפיים הדואבות שלו, והוא עומד בזה בגבורה. מבחינת הקורונה, מלבד החרדה העצומה שליוותה את התהליך בראש 'האם יהיה סגר או לא', 'האם נספיק לעבור', 'האם מובילים הם נותני שירות חיוניים' וכו', היא לא הכי מורגשת. לא נוסעים להורים בימי שישי, לא נפגשת עם חברות... אבל כמה זה היה כבר קורה? כמובן שיצרתי קשר עם מגוון חברים וחברות, הכל בהודעות, לבדוק שכולם בסדר ושומרים על עצמם ולא חולים וכו'. אני הכי חברותית כשאני מאחורי המקלדת.
אני מרגישה שמאז שכל הבלגן הזה התחיל, שטפתי ידיים יותר פעמים מששטפתי במשך השנים האחרונות. שזה בעיקר מדבר על הרגלי ההגיינה העלובים שלי קודם... הבחור עבר טיפול שכלל הזרקת סטרואידים לתוך השרירים (פעמיים) במהלך החודשים האחרונים ואחד מהרופאים דיבר על שימוש בסטרואידים כגורם מעלה סיכון, אז היה די הרבה לחץ שהוביל לחיכוכים, אבל באופן עקרוני שנינו יחסית רגועים מהמצב. ההורים של שני הצדדים לרוב נשארים בבית ולא נמצאים בקשר פיזי עם אחרים, וכל מה שנשאר חוץ זה לא לראות אותך ולהחזיק אצבעות שהם יעברו את הגל הנוכחי.
אני קוראת אצלכן הרבה. גם כשאני לא מגיבה. חושבת על כאן, גם אם אני לא כותבת.
כמעט 4 חודשים אף אחד לא הסתובב כאן.
לא יכלה לפחות להשאיר רובוט שיסתובב, ינקה, יזרוק כמה מילים פה ושם?
אני לא חוזרת לעדכן.
פשוט פועה ביקשה שאעדכן וזה היה לי במייל, כמעין מגדלור שמנסה להפנות אותי לחוף זמני.
אז הנני.
ומצבי?
ובכן, אני עדיין עובדת. הבוסית קבעה שאני עובדת חיונית ואחרי שבוע וחצי של עבודה מהמשרד - עם רק עוד אדם אחד בקומה במקום כמה עשרות, ונסיעה באוטו לבקשת הבחור - העבירו אותי לעבוד מהבית. פעם ראשונה בחיי, אז זו חווייה די משונה מבחינתי. כמובן שאני רדופה רגשות אשם שאני לא עושה מספיק או שורפת את היום או דברים כאלה, אבל מצד שני כשהבוסית צריכה אני כאן, וכל בוקר ב-7:30 אני מתיישבת ליד המחשב ומתחברת ובודקת מה העניינים, עונה ומסתכלת ומחפשת. לא יודעת. הבסיס הפולני של אשם לא חשוב מה קצת מתיש. וקצת קתולי, עכשיו שאני חושבת על זה. מאיפה נפל עלינו?
וגם אין תלונות, כן? אני מאמינה שהשיקולים של הבוסית היו 50-50 - רצון עז להטיב עמי, יחד עם העובדה שאני היחידה בלי ילדים יחד עם כך שאני הכי מהירה ומספקת תפוקה מכל העובדים הרלוונטיים בתחום הזה. אז אני מקווה ששתינו יוצאות מרוצות מהסיטואציה.
טוב, ננצל את הסגווי או לא? לא, אני לא בהיריון. אנחנו סוג של 'מנסים', אם כי בינתיים אין לי מזל עם מקלות הביוץ וזה לא אותת לי שקורה משהו אפילו פעם אחת. אני מנסה להביון לפי אפליקציה שעוקבת אחרי ימי המחזור שלי, ומנסים לפי זה. זה לא מדויק, אני יודעת. מנסה לשלב. הפעם כנראה לא ננסה כי הבחור פוחד להכניס אותי לקבוצת סיכון. אני שומעת את הגיסה שלו שהיא בת 28 או 29 שנכנסה להיריון ואני אוכלת את עצמי מקנאה ברמה שאני לא יודעת מה לעשות איתה. אני לא טיפוס שמקנא. אני מספיק הגיונית להבין שאני לא יודעת מה קורה בדשא של האחר, מה גם שאין בזה שום תועלת, אבל היא בת עשרים ומשהו ונשואה לחבר הראשון שלה והחיים שלה נראים לי כמו הפופקורן המושלם, בעוד שאני גרגר תירס שרוף, ספוג בשמן, בוהה בזעם מתחתית הסיר ומתבשלת במיצים של עצמי. ומה אני יודעת.
ואולי אתם זוכרות, אבל אני גם אמורה לעבור דירה ממש בימים הקרובים, אז נוצר מצב שבין אחד לשני, אין לי זמן להתלונן על שעמום הקורונה שמחרפן את כל העולם. אני עובדת מהבית, יוצאת עם הכלבה (הרבה יותר מ-100 מטר, אבל שומרת מרחק מאנשים אחרים ולא נוגעת בכלום) ולפעמים נוסעת לדירה כדי לנקות, לסדר ומה שצריך. עיקר התיק הוא על הבחור מבחינת מציאות מוצרי חשמל, שיחות עם אנשי מקצוע, צביעה ומה לא. אני עזרתי בנקיונות ובהעברת ארגזים, ועכשיו זה בעיקר לחכות לאנשי המקצוע ולמובילים. והוא עושה המון, כל המעבר זה בעצם הוא. אני מתפעלת מהשוליים את נושאי הבנק-משכנתא, וארזתי עד כמה שיכולתי, אבל זה ממה הכל על הכתפיים הדואבות שלו, והוא עומד בזה בגבורה. מבחינת הקורונה, מלבד החרדה העצומה שליוותה את התהליך בראש 'האם יהיה סגר או לא', 'האם נספיק לעבור', 'האם מובילים הם נותני שירות חיוניים' וכו', היא לא הכי מורגשת. לא נוסעים להורים בימי שישי, לא נפגשת עם חברות... אבל כמה זה היה כבר קורה? כמובן שיצרתי קשר עם מגוון חברים וחברות, הכל בהודעות, לבדוק שכולם בסדר ושומרים על עצמם ולא חולים וכו'. אני הכי חברותית כשאני מאחורי המקלדת.
אני מרגישה שמאז שכל הבלגן הזה התחיל, שטפתי ידיים יותר פעמים מששטפתי במשך השנים האחרונות. שזה בעיקר מדבר על הרגלי ההגיינה העלובים שלי קודם... הבחור עבר טיפול שכלל הזרקת סטרואידים לתוך השרירים (פעמיים) במהלך החודשים האחרונים ואחד מהרופאים דיבר על שימוש בסטרואידים כגורם מעלה סיכון, אז היה די הרבה לחץ שהוביל לחיכוכים, אבל באופן עקרוני שנינו יחסית רגועים מהמצב. ההורים של שני הצדדים לרוב נשארים בבית ולא נמצאים בקשר פיזי עם אחרים, וכל מה שנשאר חוץ זה לא לראות אותך ולהחזיק אצבעות שהם יעברו את הגל הנוכחי.
אני קוראת אצלכן הרבה. גם כשאני לא מגיבה. חושבת על כאן, גם אם אני לא כותבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה