יום הולדת 40

בוא נכתוב את היום שהיה ונוכל להניח אותו בצד.

יום לפני יום הולדת 40 קיבלתי הודעת ברכה ממי שהיה הבוס שלי במקום העבודה הקודמת, שעזבתי בסוף 2012. מדובר בבנאדם מקסים, גבר דתי מהסוג שגרם לי לשחרר הרבה מהתסכול והזעם שלי כלפי דתיים (מהדת אני עדיין סולדת). עד לאותה נקודה, דתיים מבחינתי היו כפייה ואורח חיים שאני נאלצת להתאים את עצמי אליו. בגישה שלו, האמונה שלו הייתה שלו ולא הייתה רלוונטית לאחרים. אם מישהו הביא מתוקים מחו"ל, הוא לא נגע. הוא לא הרים את השקית ועשה הצגה מחיפוש ההכשר (והכרתי כאלה), הוא פשוט לא עשה עניין. הוא היה מתפלל במשרד שלו בהתאם ללו"ז הפגישות, ואם נכנסנו בטעות אז פשוט יצאנו בחזרה בשקט, ואחרי שסיים היה יוצא לשאול מי חיפש אותו.

אחרי שהכרתי אותו, הייתי מקפידה לקנות שוקולד בדיוטי פרי כשיש לו חותמת בד"צ כדי שהוא יוכל לאכול (ובמקביל קונה משהו בחו"ל כדי שיהיה מבחר). מן הסתם במטבח שלי לא הייתה הפרדה, אבל הוא היה אוכל מקינוחים ודברים שהכנתי, בידיעה שאני לא הייתי מכניסה משהו לא כשר (אבל כמובן היה מקפיד לא לאכול אותם אחרי שאכל בשר, נגיד).

אז הוא שלח לי הודעה. ובבוקר יום ההולדת שלח גם הבוס הקודם שלי, לפי 8+ שנים, שהוא סוג של אבא מבחינתי. בעבודה הבוסית וחברה מהעבודה קישטו לי את העמדה במלא בלונים, בקישוט סוגה שנראה כמו הכלאה בין צעיף לדשא, בשלטים... היה ממש חגיגי ושמח. על השולחן חיכתה לי עוגה וזר ושני נרות מספרים - 4 ו-0. קיבלתי ברכות מאנשים שאני עובדת איתם ואנשים בסביבה שראו את כל הקישוטים, והייתה ישיבה עם הסמנכ"לית וגם שם זה עלה.

מתישהו דודה שלי התקשרה - אני לא זוכרת אם כתבתי פה... קרוב משפחה של אחד מגיסותיי מת במהלך בלילה כלשהו, פשוט לא קם למחרת. אחי לקח את זה קשה ונזכר שאבא שלי בן 80 ושאחיו הגדול הלך לעולמו (כבר לא כותבת נפטר מאז שגיליתי שהכוונה היא "נפטר מעול מצוותיו") והופה, התחיל לארגן טיול שורשים לפולין. התחבטתי אם לנסוע או לא המון, אבל בסוף אחרי קצת דרבון מאשתו, החלטתי שזה לא יעבוד. לא עמדתי להשאיר את הפצפונת בלעדיי ל-5 ימים, ולא הצלחתי לחשוב על דרך לאזן בין הצרכים שלה לצרכים של ההורים שלי, שהם לא הכי גמישים שיש. ביום הראשון תוכננה נסיעה של לפחות 5 שעות (בסוף הסתבר שזה היה 7.5), ולא חשוב כמה ניסיתי להנדס פתרונות, נעשה ברור שזה לא יעבוד. באמת שנעשיתי חולה מרוב ההתלבטות, אבל בסופו של דבר החלטתי לא לטוס. אז הם טסו שלשום (הורים, אחים, דוד ודודה ואחיין), נסעו 7.5 שעות למקום ממנו יעשו טיולי כוכב לראות את הכפרים של ההורים של של אבא שלי ומשפחתו. לונג סטורי שורט - הדודה התקשרה ומלמלה שהיא מתקשרת כי אבא שלי שבר את הטלפון שלו. מפה לשם, בסבב מזל טובים, אבא שלי נשמע מבולבל ומוסח, אמא שלי נשמעה איום ובתשובות כן ולא הבהירה שאבא שלי זרק את הטלפון שלי בעצבים, שהיה יום קשה. האחים נשמעו בסדר ולא נותנים מידע נוסף, אבל מהגיסות - שנשארו בארץ - הבנתי שיש מצב שאבא שלי זרק את הטלפון על אמא שלי בעצבים, ובגלל זה הוא נשבר. כמו כן, הם הלכו כמה שעות כדי לנסות למצוא קברים של משפחתו של סבא שלי - בסוף מצאו כל מיני, וביניהם מצבה אחת עומדת יציב ואיתנה, של סבתא רבא (נפטרה ב-1933) - אבל זה היה עניין של שעות והליכה, אז מן הסתם אבא שלי לא השתתף ומתישהו אמא שלי נשרה ואחרי זה אחי הבכור (שגם חולה במחלה של אבא שלי, ובשלב מסוים - כך למדתי מהגיסה - נפל כי לא אמד נכון את היכולות שלו ועכשיו בכאבי גב) ובסוף רק 3 מתוך ה-6 הגיעו לבית הקברות (לא יודעת איפה איבדו את הדודה שלי, אבל הבנתי שהיא מצליחה להרגיע את אבא שלי).

עוד הודעות ברשתות חברתיות, היום נרגע. שליח שרוצה להביא לי משהו, אבל לא שמעתי מבן הזוג, וכבר צהריים. אני לקחתי את הפצפונת לגן בבוקר (התחלנו בגינת משחקים) כדי שבתקווה יוכל לישון ולהרגיש יותר טוב, ונתתי לכלבה כדור הרגעה שעה לפני שיצאנו כי לאחרונה היא הרבה יותר חרדתית מהרגיל ולא נותנת לנו לצאת מהבית בלי לתקוף את הדלת, ולא נותנת לישון עם דלת סגורה... אקיצר, באחת ומשהו שאלתי אותו לשלומו כי ידעתי שיש פוטנציאל לכאבים מימים קודמים. הוא ענה שהיה לילה איום, ברמות 9-10, ועכשיו לקח שני משככים - שמחמירים את הריפלוקס - והוא על 5. קצת התכתבות. קצת lag. עוד שליח עם הפתעה. לפחות אני יודעת שיש מישהו ער בבית לקבל אותן. חזרתי ב-5 ומשהו אחה"צ, הרכבת התעכבה ולקחתי מישהי טרמפ. כשנכנסתי הוא הפעיל שירי יום הולדת ביו-טיוב והוא והקטנה כאילו שרו ביחד (היא לא יודעת, מן הסתם). היו בלונים ברחבי הבית. 

אבל בפנים הלחץ התגבר. מצד אחד כולם חוגגים ושרים לי ושולחים הפתעות (גלידה, קאפקייקס), ומצד שני הוא ניפח בלונים אבל לא יצר קשר כל היום, ומדבר על משלוח חטיפים מארץ זרה שהוא רצה לקנות אליה כרטיסים ובסוף לא קנה בגלל הפיברו, ודיברנו לפני כן שנזמין משהו ובסוף הוא הכין צ'יפס וקבבים בתנור כי היה צריך להשתמש בתפוחי האדמה. וזה הרגיש כאילו בפנים משהו הולך ונקרע, כי יש דיסטנס שאני רוצה לבטא ואני לא יודעת איך. בסוף גמגמתי משהו, וניסיתי לשמור על האיזון, לא לפגוע באופן אישי כי זה לא שהוא שולט על הכאבים, אבל מצד שני הוא יודע בדיוק באיזו יום יש לי יום הולדת והוא יכול לארגן משהו גם חצי שנה לפני, ברבע שעה שהוא מרגיש טוב. כולם חוגגים לי והוא נעלם. אמרתי שאני כל הזמן מחפשת אותו.

ניסיתי להתנצל, ניסיתי להסביר, ניסיתי להמשיך לתקשר, הוא אמר משהו נוסח שאני לא יודעת את הרקע או מה שקורה אז הוא לא כועס. ואז הוא נאטם לגמרי. ניסיתי כמה פעמים, אבל ברור לי שזה היה שילוב של התסכול שלו לבין הכאבים. כשניסיתי לדבר הוא ענה, גם אם מעט. טיילתי עם הכלבה והקטנה, האכלתי את הכלבה ועשיתי אמבטיה לקטנה והשכבתי אותה. אכלתי פרוסה מבבקת קינמון שקיבלתי במשרד, חתיכת שוקולד, סידרתי את הסלון מצעצועים, עשיתי כלים, ניקיתי את הכיריים שהיו מטונפות, זרקתי אשפה ונכנסתי למיטה. קלונקס, דיברתי איתו לוודא אם הוא רוצה לדבר (לא) אבל הוא ברמת כאבים מספר 7 וזה הולך ומתעצם. והלכתי לישון.

זהו. עכשיו יום אחד.

משבר החופש הגדול (16 ימים של חופש, מהם 12 ימי עבודה)

הבה נכתוב את המובן מאליו - אמצע אוגוסט (קצת יותר), המדינה עולה בלהבות (פוליטיות, חברתיות וטמפרטוריות), אני חודש וקצת לפני יום הולדת 40 והמצב הנפשי איננו טוב.

הפצפונת חטפה ברונכיטיס לפני שבוע והוחזרה באמצע היום מהגן, ולמשך כמה לילות הייתה מעירה אותי לפחות אחת לשעה. ואז אני נדבקתי ממנה, אז גם כשהיא הצליחה לישון, אני לא הפסקתי להשתעל ולקנח את האף וגם לא ישנתי. מצבו הפיזי של בן הזוג לא השתפר פלאים, כמה מפתיע, ומלבד גיסתי שבאה באופן סדיר אחת לשבוע לכמה שעות, ולוקחת את הילדה לבילוי זה או אחר ונותנת לי לישון ולהכין סלט בשקט ואפילו לראות טלוויזיה, אין עזרה.

אה, ושלשום היה היום האחרון של הגן.

אז בעצם אין כאן משהו שהוא לא מובן מאליו. גם ההורים שלו נעלמו לחלוטין מהרדאר, ורואים אותה רק כשהוא לוקח אותה אליהם. היום, בגלל שאני עדיין צריכה לעבוד בתקופה הזו והמצב הפיזי שלו בחילופי עונות עוד יותר גרוע, הוא התדרדר לבקש מאמא שלו עזרה בלי שהוא שם להחזיק לה את היד, אז נראה מה יקרה עם זה. הייתי אמורה לנסוע למשרד אבל הבוסית הבינה את החשש שלי מלהדביק אחרים ושמעה אותי והבינה שאני באמת חולה, אז אמרה שאפשר לוותר, אז שבוע לא הייתי במשרד (עבדתי מהבית בשלושת הימים האחרונים). הפואנטה היא שהקטנה עדיין ישנה וכשהיא תתעורר אני אקח אותה ואת הכלבה לטיול ואני אעסיק אותה לכמה זמן שאפשר כדי שבן הזוג לא יצטרך לקום ומיד לתפקד מוקדם בבוקר (למען הסדר הטוב אני רוצה לציין שהתחלתי לעבוד חצי שעה לפני ששעון הנוכחות מאפשר, כדי להיות במצב של קיזוז. וכמובן שכולם בחופש עכשיו, אז מי כבר יצטרך אותי בשעות האלה).

אז מבחינה נפשית אני לא במצב להיט. שעון הכושר שלי העיד בתקופת המחלה שלא הצלחתי להגיע למצב של מנוחה בשום סיטואציה, גם לא כשישנתי. בשני הלילות האחרונים אני לוקחת חצי קלונקס רק כדי שיהיה רשום לי שנחתי, שאולי זה יעזור לי להרגיש יותר טוב בראש. פיזית השיעול משתפר, ולא נראה לי שנשארה ליחה בגוף להוציא. בחצי השבוע הזה וכל השבוע הבא אני חייבת לעבוד כי כולם בחו"ל, אז צריך שמישהי ישאר לשמור על הגחלת. בשבוע האחרון של אוגוסט כבר שריינתי 3 ימי חופש, ובתקווה זה יעזור לי להוריד את הלחץ המנטלי כי אני אדע שאני "בסדר" ולא רוקדת על שתי חתונות.

כל אחד נמצא בקלחת משל עצמו. מזג האוויר מקשה על כל המכאובים של בן הזוג, ובתקופת המחלה של הקטנה היא פיתחה יותר טנטרומים ויותר התנהגות 'העדפת אמא' וזה מאוד פוגע בו והוא לא יודע מה לעשות עם זה. ההסברים שלי שאמא יותר נוכחת ותמיד שם לא עוזרים, כי הוא מרגיש שהוא לא תמיד שם בגלל הפיברו. ושבוע הבא אהיה איתה בירושלים 2 לילות כדי שגיסתי תוכל להיות איתה במהלך היום כשאני נוסעת למשרד. זה היה אמור להיות 3 לילות אבל אנחנו גם נוסעים הסופ"ש ומה גם שלהיות אצל ההורים שלי 3 לילות ואיתה ואלוהים אדירים, אני גם ככה במצב נפשי לא להיט, זה לא שאני צריכה לחפש צרות.

אז כל אחד בקלחת משל עצמו. אבא שלי בן 80 עוד כמה שבועות ודועך. אחי האמצעי אירגן טיול שורשים עם ההורים שלי ואחות הקטנה של אבא שלי, והציע לכל הצאצאים להצטרף. אבי הבכיר הסכים, 2 בני דודים סירבו כי זה לא מסתדר עם העבודה והנשים והנותר, שהוא נשמה טהורה, אמר שיצטרף, ואני עשיתי את עצמי חולה מרוב מחשבות ובסוף שוכנעתי ע"י אשתו של המארגן (הגיסה השנייה) שזה להכניס ראש בריא למיטה חולה ויהיה רווי פיצוצים ולמה שאעשה זאת לעצמי. אז בסוף ויתרתי, כי לא הייתי מוכנה להתנתק מהפצפונת ונעשה לי ברור שזה יהיה קשה מדי להתחשב בה ובאבא שלי במנטליות הפעוטות הלא מתפשרים בו זמנית.

אמא שלי מתקשרת לדרוש בשלומי כל יום ואומרת לי מה כדאי לי לעשות ואז מה עובר עליהם, וכנראה שזה אמור לעורר בי רגש מלבד כעס, אבל אני לא מוצאת אותו. כל מה שאני רואה בה זה החסר. זה לא הוגן, אבל זה מה שזה.

והקטנה מדהימה. אחרי עיכוב התפתחותי קל בראי 'נעמדת לבד' ואחרי שהפנו אותנו לייעוץ התפתחותי, ומכיוון שכמובן לקח זמן להבין איזה טופס צריך למלא ולחכות שבגן ימלאו את החלק שלהם, ולחכות שבמכון יתקשרו אלינו לקבוע... אקיצר, היא הבינה את המסר והתחילה הרבה יותר לזחול על 6 ולהיעמד. עכשיו היא הולכת בעזרתנו וזוחלת על 6 מלא. בפגישה הראשונה היא הייתה עייפה או ביישנית או סתם ילדת דווקא ולא עשתה כלום, אז האבחנה היחידה שהפיזיותרפיסטית יכלה לתת היא טונוס שרירים יחסית נמוך בידיים ושצריך לעודד אותה יותר לזחול על 6. סבבה, בוצע. יש פגישה נוספת עוד שבועיים ואני מחכה לראות אם הזחילה על 6 היא באמת מה שיעשה את ההבדל ותהיה השלמת פער ככה. אני כל כך מקווה שכן, מן הסתם.

יש לי אפס סבלנות. מינימום אמפתיה. מלבד טיולים ואוכל, הכלבה לא מקבלת את מה שהיא צריכה (ולפעמים צעקות, אם לא בעיטות קטנות). אני תוקפנית לאנשים ברחוב. אני כועסת, עצובה ועייפה. אני לא אוכלת כמו שצריך, כמה מפתיע. אין תיאבון. נראה לי ירדתי משהו כמו קילו וחצי אם לא שניים אחרי המחלה הנוכחית. 

בן הזוג הזכיר לי משהו שהדולה אמרה, שלילה אחד היא הייתה עסוקה בלנסות להרגיע תינוק וישבה על כדור הפיזיו ובכתה וראתה את עצמה בראי, ותהתה אם ככה החיים שלה הולכים להיראות לנצח. וזה לא המצב. אני יודעת כמה הפצפונת גדלה מהר, ורואה את קצב ההתפתחות. ועוד שבועיים ויום הגן חוזר, וסה"כ נראה לי שהיא מסתדרת ונינוחה במסגרת, ואני יודעת שתינוקת שהיא משחקת איתה הרבה עולה לאותה ה'כיתה' איתה, והמטפלת נראית לי ממש מתוקה (ואת הקודמת לא כל כך חיבבתי) וגם הסייעת הזמנית היא מישהי שהקטנה מכירה מהכיתה הקודמת והן מאוד מחבבות אחת את השנייה.

כן, זה זמני. בואו, הכל זמני. אבא שלי תכף בן 80 ולא הולך ומשתפר, כן? ובואו לא נדבר על ההתדרדרות של הפיברו. ואמא שלי התחילה עם מכשירי שמיעה.

אוקי, בואו נפסיק פה כי נראה שזה לא הולך ומשתפר. אלך להכין לעצמי כוס קפה. זה נראה לי סימן חיובי שסוף סוף בא לי קפה, אז נסכים שזו נקודת שיפור. והיום בן הזוג יקח את הקטנה להורים שלו אז יהיה לי עוד קצת שקט. ובשבת הגיסה באה ואחזור למיטה. ושבוע הבא תהיה עזרה וגם אגיע למשרד אז ארגיש קצת פחות רע עם עצמי שאני לא עומדת בציפיות וכו'.

אז יאללה, סגרנו על שיפור בסיטואיציה. יופי. שמחה שהסכמנו על זה. עזרתן לי מאוד. תודה. 💛

עדכן דרך חצי שנה לפני גיל 40

ובכן, שבת בצהרים ובאופן מיוחד ויוצא דופן, בן הזוג לקח את הפצפונת למסיבת יום הולדת של אחיינית שלו ובאופן הרבה יותר מיוחד, הרשיתי לעצמי להישאר בבית ולנוח במקום לדאוג אם זה יעליב מישהו או אם יפגעו או אם אני מוכיחה שאני מיותרת ככה. כן כן, מחשבות שעוברות בראש שלי. כיף פה.

בשבועות האחרונים הצלחתי להעביר את הפצפונת לקום פעם אחת בלילה לאכול במקום פעמיים, אחרי ששמעתי עוד פעם מישהי אומרת "מה, אצלי מגיל 3 שבועות ישנו כל הלילה". אגב, הדבר היחיד שיש לי לומר לזה הוא שאם עם תינוק ישנת לילות שלמים, באמת שאין לי מה להגיד וכל הכבוד לך ובעצם אני מלכלכת עליך מאחורי הגב שלא עבדת קשה כמוני. למרות שהפעם זה נאמר ע"י מישהי שהיא די החברה הכי טובה שלי, אני מודה שבפנים מלמלתי לעצמי שאולי זו הסיבה שכל הבנות שלה עם הפרעות קשב וריכוז והיא לא מפסיקה לצרוח עליהן. כן כן, פה אני כנה ולכן אני מודה שיש לי מחשבות ממש מכוערות לפעמים. אז בבקבוק השני של הלילה התחלתי לשים פחות ופחות נוטרילון, ודי מהר היא הפסיקה לקום, אם כי הבקרים היו קצת יותר מוקדמים. אבל עכשיו עברנו לשעון קיץ, אז אתמול בערב היא הלכה לישון סביבות 20:00 וקמה ב-07:20. Big success.

בכל שאר הדברים אני מרגישה אבודה. קצת מבולבלת. די עצובה. המדינה הולכת לעזאזל ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה אז אני מדחיקה. שיטת ההתמודדות של בן הזוג היא להיות מודע ומעודכן כל הזמן, ובהתאם הוא צמוד לטלויזיה ולחדשות, ומכיוון שזה לא עובד עם הדחקה, יש לנו מעט זמן ביחד. הבהרתי שהחשיפה לחדשות לא עושה לי טוב, וכל עוד הוא מחובר בווריד, אני לא אהיה בסלון איתו, והתוצאה היא שבשבוע - שבועיים האחרונים את רוב הערבים אני מעבירה מול הלפטופ בחדר העבודה או הולכת לישון מוקדם. זה מעציב אותי, וכמו ילדה קטנה אני קצת מטפחת את הפגיעה הזו פעמים, במקום לומר לעצמי שככה הוא מתמודד עם הפאניקה שלו מהעניין, ושההדחקה שלי חשובה לי כמו שהחיבור שלו חשוב לו.

אני מנסה להפסיק הרגלים שהם לא בריאים ברמת החיים. אני מרגישה שאני נורא משתדלת בשבילו ואז כועסת שזה לא מרגיש לי הדדי, אבל הוא לא זה שביקש שאשתדל. דוגמה - הוא ביקש שאני אעיר אותו בבקרים שאני עובדת בבית כחצי שעה לפני שהוא צריך להיות עם הפצפונת, כי אני זו שקמה איתה. בעבר מתחתי את זה לרבע שעה לפני ואפילו ברגע האמת, ואז הייתי נעשית קצת מתוסכלת שהוא מתעכב, ובוקר אחד כשהיא הייתה יותר בכיינית מהרגיל הוא הודיע לי שזו חייבת להיות חצי שעה, שהוא לא יכול להתמודד איתה על הבוקר. שבוע שעבר הוא היה בגל כאבים עצום והיה לי ברור שקשה לו, אז הייתי מותחת את הבקרים עד כמה שאני יכולה - היא במשטח פעילות ואני עובדת לידה או מאכילה אותה כשהלפטופ פתוח במקביל, ומותחת ומותחת כדי שיוכל לישון יותר. חצי שעה, שעה. היה יום אחד שהצלחתי לג'נגל שעה וחצי עד שהגיסה באה לקחת אותה לכמה שעות, ואז עוד שעה עד שלקחתי אותה לטיפת חלב. אבל הוא גם ככה היה בכאבים ולא ישן טוב, ואני כאילו נפגעתי מכך שהמחווה העצומה שלי לא זוכה לתשבוחות. אבל מי ביקש ממני?אז אני רוצה להפסיק עם זה. כי אני לא יכולה לחשוב על דרך שבה אבהיר שמאוד חשוב לי הפידבק החיובי כדי שאמשיך לעשות את זה. ואין דבר שהוא שונא יותר מזה שאומרים לו מה לעשות, או מנסים להזמין תשבוחות. ביום ההולדת הקודם שלי הוא היה בכאבי תופת ואני הייתי איתה לבד כל הבוקר - בת 3 ומשהו חודשים - והוא קם בצהרים רק כדי לקחת כדור וחזר למיטה, והלכתי אחריו איתה בידיים, פגועה ועצובה, ודרשתי שלפחות יגיד לי מזל טוב. אחר כך הוא אמר שזה 'הוריד לו'. ואני מנגנת בראש שלי דברים כאלה כמו תקליט שבור. כאילו שההכאבה העצמית הזו עוזרת במשהו. אני חייבת להיזהר לא להפוך להיות קדושה מעונה כמו אמא שלי. לא להרוס את הקשר הזה רק כי אני נופלת לתבניות שכנראה הרסו קשרים קודמים.

בעבודה המצב די בסדר. אני מודה שבשלב זה אני אפילו רוצה לחזור ליותר ימים במשרד, אני מרגישה שהשהיה שלי בבית לא דווקא מטיבה איתי, ואין ספק שהפצפונת נוטה להגיב כלפי ולרצות להיות איתי כשהיא רואה אותי, ואני הרי עובדת. ואני גם מתעצבנת מדברים שבן הזוג עושה או אוטומטית מזנקת, ואז חוזרת ואומרת לעצמי שזה לא ענייני בנקודה הזו, שאני עובדת וזהו. נגיד, שוב, הוא פותח מיד את הטלוויזיה. או שהוא עם חדשות כל היום, או שהוא שם משהו כדי להעסיק אותה. זה נורא מעצבן אותי, אבל זו לא מלחמה שלי וזה ממש לא ענייני! אני אף פעם לא בפלאפון כשהיא בסביבה? מה אכפת לי בכלל? זמן שלו, בחירה שלו. כשהיא איתי, הטלוויזיה כבויה ממש 99% מהזמן. כל החיים שלי הייתי צמודת טלוויזיה והיא תמיד הייתה צריכה להיות ברקע, וזו שריטה שאני מאוד לא רוצה להוריש לה, אז כשהיא בסביבה המסך תמיד תמיד תמיד כבוי. הלפטופ נפתח רק לצרכי עבודה, ואין סרטונים בפלאפון שהם לא שלה. גג אני שמה רדיו או מוזיקה כשאני עושה כלים. אקיצר, במשרד המצב סביר. הייתה לי שיחת הערכת עובדים שהייתה בסדר גמור. הבוסית אמרה לי וכתבה שהסיבה היחידה שלא קיבלתי מצטיינת היא כי הייתי בחל"ד וכי שינו את עקומת הדירוג והיא רצתה לפרגן לעובד אחר. לי זה היה נראה ברור. היא ניסתה לחזור ולהדגיש שאני צריכה להמשיך להתקדם בהבנה עסקית, שנדרשת יכולת אנליטית כדי לקחת את עצמי לשלב הבא. היא התקדמה לומר שהיא מרגישה שיש משהו אישי שעוצר אותי, שאני לא מאמינה בעצמי ונורא קשה עם עצמי ולא נותנת קרדיט ולוקחת יותר מדי ללב. לכו תנהלו שיחה כשמישהו אומר לכם כמה אתם חזקים ולא שבירים, אבל שאסור לכם לתת לכל דבר לנער אתכם, ואתם בכלל יושבים שם ומנסים לא לבכות.

ההורים הם מה שהם... שניהם מזדקנים, אם כי אבא שלי בנתיב מואץ. האמת היא שאני מרגישה די לבד. אמא שלי תמיד הייתה בתוך עצמה ואבא שלי עכשיו בכלל. האח האמצעי שאיתו הייתי מדברת מדי פעם כל כך עמוק במדינה שבוערת וברצון האדיר שלו לעזוב, שאין באמת תקשורת. אנחנו במקומות שונים מדי בחיים שלנו, ואני גם מתקשה לחלוק כי ככל שאני מדברת רק מרימים גבה על מה שקורה בבית. אני לא מצליחה להסביר את עומק המחלה, התסכול האישי שלי כנראה קצת יוצא יותר מדי. ולפעמים אומרים לי כמה אני חזקה. כמה אני עוצמתית. כמה הוא צריך להיות אסיר תודה. וזה עוד יותר גורם לי לבכות. כל מדליה שנענדת על בית החזה שלי פשוט מורידה אותי יותר ויותר. תיאו הקטנה שבתוכי צורחת "מה עוזרות התשבוחות? אתם לא רואים שאני טובעת כאן?"

אבל בינתיים אני שורדת. אני מחזיקה משכנתא ו-4 נפשות חיות (הכלבה נחשבת נפש, כמובן) על המשכורת והחסכונות, ואני עד פה. אפילו לא קרובה למינוס. אני מחזיקה מעמד.

נ.ב.

הפצפונת היא הדבר הכי מדהים בעולם כולו. היא החמצן שלי, וזה לא פייר כלפיה לשחק תפקיד כזה גדול ולשים כאלה משקולות על הכתפיים שלה שהיא אפילו לא מוצאת כששרים לה "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפים, 1-2-3" אבל זה המצב. היא השמש והירח והבוקר והלילה, והיא נותנת לי כוח כשכל שאר העולם רק לוקח. אני אף פעם לא אעשה משהו אחד בחיים האלה שיהיה משמעותי כמוה.

Deja Vu

 כל דבר שאני כותבת מגיע עם כוכבית.

בין אם זו הסתייגות שמנסה להסביר את עצמה יותר טוב או העובדה שהפצפונת ישנה והכל יתכן וייעצור בחריקות בלמים ברגע שהיא תייצץ ואני אעזוב הכל כדי ללכת אליה.

היום אסיים הליך רישום לגן עבורה. היא תתחיל באפריל, מקום שנמצא 5 דקות הליכה מהבית, שזכה המון ביקורות חיוביות באינטרנט וביקורת חיובית אחת מזר ברחוב, שזכרתי שבפסטמבר בתו הייתה אמורה להתחיל ללמוד שם. הביקורת הייתה ברוח 'אין מטפלת אחת שיש לי משהו רע לומר עליה', שזה תמוה בעיני אבל הבת שלו עדיין שם, אז כנראה שזה משהו. אני יכולה גם להתבייש בעצמי ולהגיד שהיו לי המלצות רק על 2 גנים והשני כבר על תקן רשימת המתנה באפריל, ופשוט לא היה בי מספיק כדי לחפש עוד גנים. אז התקשרתי לשני אלה, ובהוא שעוד היה פנוי גם עשינו סיור והתרשמנו מאוד לטובה. ואם חס וחלילה יקרה משהו רע, אוכל להחזיק זאת מעל עצמי כדי להרגיש ממש רע לשארית חיי. לצד העובדה שביקשתי מבן הזוג לטפל בזה לפני כמה חודשים כי לי אין שנייה לנשום, וראינו מה קרה עם זה. אל תטעו, ימים ספורים אחרי הסיור הוא סיפק המלצות חמות מאמא שלו לגבי הגן השני ואמר שחקר באינטרנט, ואני מצידי לא העפתי לו משהו על הראש. 3 חודשים לפני זה מאוחר מדי, ואלא אם הוא מתכנן לעשות טלפונים, מה שעד כה הוא נמנע... ואולי הוא בעצם שכח, כן? בין בעיות השינה לגראס הרפואי לכאבים, אין מקום לעוד משהו. ובכל זאת, התחשק לי לזרוק לו משהו על הראש. ולא עשיתי את זה. ולו המצב היה הפוך, הוא לא היה מפספס הזדמנות. אבל לי אסור לכעוס. אני גם יודעת שאין בזה תועלת. רק עוד מרירות. רק עוד תסכול שלי שהוא הודף ונעלם. ואחר כך חוזר, כשנרגע, ובמה זה עזר? הוא בא והולך, לפעמים אני בזוגיות ולפעמים אני בשותפות ואני לא יודעת מתי זה מה. וכשהוא בכאבים הוא מתנהג בדיוק כמו שהוא כועס, ואין לי דרך לדעת איזה מהם. ואני שואלת וכועסת על עצמי שאני נשמעת כל כך רפה ומסכנה. ולא מבינה איך אפשר לתת למי שאוהבים לחיות ככה.

כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מנסה להבין למה זה מגיע לי, כאילו אני ילדה קטנה. כאילו שלא למדתי כבר על בשרי שהחיים לא באמת עובדים ככה. כמה פעמים אהבתי עם כל הלב ונשארתי על הלב ביד, לצד גברים שלא רצו להיות איתי אבל לא היו מספיק אמיצים כדי לומר זאת, סחבו סחבו סחבו עד קץ הימים או עד קץ הסבלנות שלי. תמיד הסבלנות שלי. רק בשבילו היא לא נגמרת, ובגלל זה עודנו כאן.

אז באפריל היא תתחיל גן ואני אחזור לעבודה במשרה מלאה. זה כנראה יעזור עם הדכאון. זה יכפה עלי זמן שבו שאני לא מנסה לעזור לאף אחד, יהיו דקות מתות במשרד שאני סתם אהיה ברשתות חברתיות או אשחק בפלאפון, וזמן מת ברכבת שלא תהיה לי ברירה אלא להקשיב לפודקאסט או לקרוא ספר. יהיה מה שיכריח אותי לעצור ולנשום. כיום, אני עובדת 3 ימים בשבוע. כשאני מהבית, אז אני איתה עד שאני מעירה אותו ב-7 כדי לקח אותה ב-7:30, ובין לבין, אם לא עמוס בעבודה, אני שואבת ועושה כביסה וגם יצא לי לעשות ספונג'ה, ומגבה את בן הזוג ומחליפה חיתולים כדי לתת לו רגע לנשום. וכשאני מסיימת לעבוד, אם בבית או במשרד, אני ישר רצה אליה ואיתה עד שהיא הולכת לישון. ובימים שאני איתה, חול וסופ"ש, אז אני איתה כל היום (אלא אם הוא לוקח אותה להורים בשישי או הגיסה באה ברביעי בבוקר), מהרגע שהיא קמה ועד שהיא הולכת לישון.

האח האמצעי מדבר יותר ויותר על רילוקיישן לחו"ל. תוצאות הבחירות האחרונות היו יותר מדי בשבילו והוא מחפש לברוח, רוצה עתיד טוב יותר עבור ילדיו. אני חושדת שמשהו בעבודה שלו קצת בסכנה וזה עוד יותר מלחיץ אותו, כי הוא סוג של קשור לעולם ההיי-טק. אבל בכל מקרה, לעזוב את הארץ זו המחשבה היחידה שיש לו כרגע והדבר היחיד שהוא יכול לדבר עליו, כולל לדבר על העברת חסכונות לחו"ל והרוב הדמוגרפי ועתיד הילדים שלו ואין מקום לשום דבר אחר.

גילו לאבא שלי אוושה בלב. רופאת המשפחה התחלפה והחדשה רצתה לבחון הכל מחדש, ושמעה משהו והפנתה לאנשהו, ומפה לשם פתאום עושים אקו לב פעמיים ואומרים שישלחו את התוצאות תוך יומיים והופה, היצרות חמורה ומשהו עם הלב. לא חדשות טוב לאף אחד, שלא לדבר על גבר בן 79. ביום ראשון הוא יראה קרדיולוג, ושם יעשו אקו לב נוסף, כדי לוודא שהגברת שבדקה ואז קראה לאדון שבדק שוב, בבדיקה ההיא, לוודא שאף אחד לא טעה. ונראה מה הקרדיולוג יגיד. רק חדשות טובות, ללא ספק.

ובעבודה זה להיות בלי להיות. העבודה הקטועה משאירה תחושה חמצמצה, ומי שהחליפה אותי בנושא מסוים הייתה לא סימפטית גם לפני והייתה למחלקה שלי המון התנגחויות איתה, עד שמצאה את עצמה בלי תפקיד והציעו לה לעבור אלינו לפני שאני יוצאת לחל"ד. מפה לשם, היא אמנם עוזרת בהיקפים אבל נוצר מצב שאנחנו במעמד שווה למרות שיש לי 5 שנים יותר ממנה שם, והיא הצליחה לספח לעצמה 2-3 תחומים שהיא לא משחררת, ואנחנו כמו שתי פירנות שרבות על פירורים. יש לי נושאים שגם לא בשכונה שלה ולא בקירבתה, אבל כל פעם שמדובר בנושאים חופפים יש ריח של דם במים. פעם אחת אני שואלת מי מטפל בזה והיא מזנקת ואומרת שהיא, בפעם האחרת הבוסית שולחת לי ומכתבת את בוס ואותה, אז הגברת כותבת ישר לבוס - "מי עושה את זה". פה כבר זינקתי וחידדתי. היא לא יכולה להתחרות בכישורים שלי, רק בפניות. אבל מה זה כבר משנה.

אבל אי אפשר לסיים ברע. כן אגיד שבשבת לפני שבועיים יצאתי מהבית בשעה שאני בדרך כלל כבר נרדמת - נרדמת הרבה יותר מוקדם לאחרונה, מיתרונות דכאון - ונסעתי שעה לעיר אחרת כדי לראות סטנדאפ עם חברות. וחזרתי נורא מאוחר ונרדמתי עוד יותר מאוחר וישנתי רק 4.5 שעות אבל תפקדתי כמו גדולה למחרת והרגשתי שככה המבוגרים מתנהגים, יש חיי חברה ומשפחה ועבודה ואפשר לאזן ביניהם והופה, תראו אותי. תראו אותי indeed.

ספטמבר

ב-10.9.21 הייתה לי החזרה של ביציות מופרות, לא זוכרת אם אחת או שתיים. בן הזוג היה בכאבים ביום לפני כן וההחזרה נקבעה לשעות הבוקר אז אמרתי לו שימשיך לישון ושאסע לבד. הרי עברנו את זה כבר פעמיים והוא היה שם איתי, וזה באמת עניין של כמה שניות.

אז כמובן שהוא המשיך לישון ואני התארגנתי ויצאתי - והאוטו לא התניע. ניסיתי כמה וכמה פעמים, לא עבד, מיד הזמנתי מונית. 100+ שקל לכל כיוון, ופנים המונית היה עטוף בכל כך הרבה שקיות שהמחשבה הראשונית הייתה 'אז ככה בולבול מוגן מרגיש בזמן סקס'. 

ב-22.9.21, יומיים אחרי יום ההולדת ה-38 שלי, נסעתי בבוקר למקום הקבוע בהרצליה, איפה שעשו בדיקת זקיקים ובדיקת דם בערך כל יומיים-שלושה מהרגע שהתחלתי לבייץ. זה לא המקום שעשו את ההחזרות. בפעם הראשונה נסעתי בטעות למקום של ההחזרות ולא למקום של הבדיקות. אז נסעתי בבוקר, בדיקת דם, ואני לא זוכרת בדיוק אבל אני די בטוחה שהייתה לי בודקת חמודה, וזה היה רק דם ולא זקיקים, שזה גם מרגיש נתיב אחר, אם כי כולנו יושבות ביחד בנשימה עצורה. אז נסעתי בבוקר ולקחו לי דם, ואז נסעתי לשבת בבית קפה בהוד השרון עם שתי חברות. הן לא ידעו דבר. אחרי הישיבה בבית הקפה, נסעתי הביתה, וכשהייתי כבר בחנייה ועשיתי רוורס, הטלפון שלי התחיל לרטוט והמספר של המרפאה היה רשום על הצג. חייבים לענות מיד בגלל שאי אפשר לחזור אליהם ואז צריך לחכות שיתקשרו שוב, אז אני עושה רוורס בחנייה והיא על הרמקול ומוודאת את שמי ותעודת הזהות, וזו ההחזרה השלישית ובהתאם השיחה השלישית הזו, אבל. אבל אבל אבל. הפעם היא אומרת שיש סימנים חיוביים. היא תנקוב במספר כלשהו, רמה של הורמון מסוים. אני לא זוכרת בדיוק, אבל בבדיקות בשיחות הקודמות התוצאה הייתה חד ספרתית, ופתאום... הפעם זה היה תלת ספרתי. ואני מגמגמת באושר והיא אומרת שאני אצטרך לבוא להיבדק עוד יומיים כדי לוודא שהרמה ממשיכה לעלות.

סיפרתי לבן הזוג מאחורי הגב של טכנאי המזגנים.

אז עוד שבועיים זו יום הולדת 39 ואני אחרי הישג מטורף, שזו היא, אבל אני עדיין אני. עדיין לא מוצאת סיבה לחגוג. עדיין לא רוצה לחגוג את עצמי. ועצמי זו הבעיה, כן? זה לא שאני לא רוצה לחגוג אותה, זה לא קשור אליה, אני פשוט לא רוצה/מבינה/יודעת איך לחגוג את עצמי.

אני אומרת לעצמי שזה קשור לתקופה, שזה קשור לכך שלמשך כשבוע לא לקחתי את האנטי-דכאוניים כי נגמרו ואז בן הזוג התנדב להביא אבל זה התעכב ביום ואז פתאום נגמר המרשם ואז עד שאושר חידוש במרפאה... תזמון מצוין, אני יודעת. 

- תוספת של אחרי כמה ימים: רוב הפוסט נכתב בשישי, בשבת קיבלתי מחזור, משלימה ביום שלישי אבל ישנתי גרוע והקטנטונת סיימה את הלילה ב-5 בבוקר, אז מצב הרוח לא השתפר -

בשישי בבוקר קיבלתי הודעה שהמרשם חודש, וכשב-11בן הזוג עדיין לא הפציע, העמסתי את הפצפונת לתוך מנשא וצעדנו יחדיו למרכז העיר (סופר פארם ומכולת לאיסוף דברי דואר). וכמובן שזה היה מאתגר... היא בכתה בדרך (כנראה רצתה כבר לאכול), בכתה קצת בסופר-פארם אבל התחלתי לרקוד במקום ודיברתי אליה המון. כמה נשים בתור הציעו לי לשבת - "תודה, אבל ישיבה מפעילה את הסירנה" - ואחרי שהיא התחילה שוב להתבכיין הן דחקו בי להתקדם בתור. ואז כמובן שהייתה גרסה אחרת של האנטי-דכאוניים שלי, שלא רציתי לקחת, ויצאתי עם הפצפונת לחפש צל כדי להאכיל אותה, וייבבתי מעל הראש שלה, תוך התנצלות שמגיע לה יותר טוב... כנראה שהיא החליטה שהכי צריך להיות מאוזן אז היא שתקה בזמן הזה. הגענו לצל והתארגתי להאכיל אותה אז היא התחילה לבכות ואני הפסקתי. בזמן שאני מאכילה אותה בצל, יושבת על מדרכות, ראיתי מעבר לכביש מרפאה של קופת החולים שלי. ראיתי רק חלק מהשם אבל באתר הצלחתי לברר את השם המלא, ואכן - יש שם בית מרקחת. סיימה לאכול, נארזה מחדש, חצינו את הכביש... הייתי צריכה לחכות איזה 10 לקוחות אבל זקן מקסים ראה אותנו ביחד ומיד דחף לי את הפתק שלו ולקח את שלי במקום. אמרתי לו שהסבירו לי שאני לא צריכה לחכות בתור, אבל הוא התעקש. ומסתבר שטוב שכך, כי מראש הרוקחת הודיעה לי שאם התרופה לא למיועדת לתינוקת, אין פטור מתור. חבל שלא אמרתי לה שטכנית התרופה תסייע לתינוקת שכן היא תמנע מאמא של התינוקת להרוג את עצמה, ובמקרה זה מי כבר יטפל בה. התעצבנתי נורא, ואמרתי לה שבמקרה הזה יש לי פתק של לקוח קשיש ומלמלתי בזעם, ומישהו בתור ליד הודיע לי שזה בגלל שהרוקחת הזו ערביה, ובגלל זה צריך את ביבי וסמוטריץ'.

כאן היה את התרופה הנכונה ולקחתי את כל מה שהרופאה רשמה כדי שיהיה מאגר, ואחרי הרוקחת אפילו קראה לקשיש, אם כי מישהי עם עגלת תינוק כבר נכנסה בדרך. הודיתי לו מקרב לב והלכתי. נטענתי מטוב הלב שלו ומהעובדה שהתרופה אצלי ביד, ועוד הלכתי לאסוף חבילה (ספר על הקומיקאיות הראשונות באנגלית, חוברת צביעה עם ציורי ואן גוך בשביל החברה שליוותה אותי בכל תהליך ההריון) וחזרתי ברגל הביתה, עם עצירה לקנות משהו קר בשבילי ואייס קפה בשביל בן הזוג, שאמר יום לפני כן שבא לו. שופינג תמיד מרומם את מצב הרוח, גם כשזה במכולת.

היום יום הולדת 79 לאבא שלי. שבוע שעבר הוא בכלל לא הלך לעבודה כי הודיע שאין לו מה לעשות, ישב בבית רוב היום מלבד כשעשה סידורים עם אמא שלי, ובהה באוויר. התקשרתי אליו ואמרתי 'עד 120', אם כי שנינו יודעים, אני חושבת, שזה הרבה יותר קרוב מזה. בשישי ניסע לחגוג לו. 

ברקע כבר מתחילים לדבר על חזרתי לעבודה. הציעו לי לחזור 3 ימים במקום 5, שרק 1 מהם במשרד. צריכה להחליט אם חוזרת בסוף ספטבר או אוקטובר. השיחה עם בן הזוג נעה בין דיבורים על משפחתון לכך שהוא יטפל בה ואמא שלו תעזור. ובינתיים אני איתה בלילות ורוב היום, והיום כשכבר התחלתי להיסדק הוא אמר שזה המצב כי הוא חולה, ומהר לקח אותה לאמא שלו (שבוע שעבר היא חזרה משם צרודה כי לא הפסיקה לבכות, והם החליטו שזה הגזים אז החלפנו לנוטרילון, ועכשיו הקקי צהוב - סליחה - אבל היא לא הפסיקה עם נושא הבכי והחל משלשום העלתה רמה ככה שהיא בוכה בשנייה שאני מנסה להרדים אותה).

חסר פה אימוג'י מרים ידיים באוויר.

חצי מחשבה

אחרי שהאקס ואני אימצנו את הכלבה, לו"ז הטיולים היה אני בבוקר, הוא בצהריים כי הוא עבד משמרות, ואז בערב בדרך כלל היינו יוצאים ביחד. וכשהוא היה יוצא למילואים, הייתי סופרת את מספר הטיולים שנשארו לי עד שהוא חוזר.

ואז נפרדנו, ואני לקחתי אותה, וחשבתי על זה שכל הטיולים עלי ואין כבר מה לספור, ומן הסתם התרגלתי ועכשיו הטיולים איתה - מלבד כשהיא מנסה לתקוף כלבים אחרים - הם ניקוי ראש ואני אוהבת אותם.

אז אותו הדבר הטיפול בפצפונת. משהו באחריות המלאה שלי נורא הפחיד אותי בהתחלה, ברמה של חרדה, ורק חיכיתי לקצת זמן משלי. אבל ככל שעובר הזמן ובן הזוג בכאבים ופחות יכול לתפקד - ויש הרבה ימים כאלה - אז יש לי יותר ימים מלאים. לפני שבועיים-שלושה הפסקנו עם המשמרת יום/לילה ומאז היא ישנה לצידי בעריסה מתחברת בלילה ואני זו שקמה אליה, ואני קמה איתה בבוקר, ומטפלת בה במהלך היום (כשהוא לא מרגיש טוב).

ולאט לאט אני אתרגל שזה המצב ואני אפסיק לספור, וזה פשוט יהיה המצב.

-

את הפוסט הזה כתבתי בבוקר. עכשיו ערב, אחרי יום שהוא היה דווקא נוכח בו, ובשלב מסוים עשיתי אין ספור לחיצות והשתפר כאב הראש שרודף אותו כבר 3 ימים. אבל לערב הגענו שנינו מותשים אחרי שהיא בקושי ישנה במהלך היום - פרץ גדילה של 3 חודשים או התרגשות שהוא היה איתנו רוב היום? - ואחרי שהיא סוף סוף נרדמה ניהלנו שיחה מלאת דמעות על הספה.

אני אמרתי שאני מתגעגעת אליו, שקשה לי לחיות עם ולהרגיש בלי, על הכעס והתסכול שהוא מפגין בזמן הכאבים, על כך שאני מרגישה שאני הולכת על קליפות. הוא סיפר כמה הוא מיואש מהכאב, כמה הוא לא רואה שום אפשרות שזה יעבור והקנאביס מוחק אותו כבנאדם ורק מעמעם את הכאב מספיק כדי שהוא יתאמץ יותר ואז שוב יכאב בצורה חמורה יותר למחרת. הוא אמר שהוא בדק את הקריטריונים להמתת חסד בשווייץ. הוא סיפר כמה הוא מרגיש לבד, שהמשפחה לא מכירה במחלה שלו, שאין סיכוי לשיפור... ואני אמרתי שמבחינתי כשהבאנו אותה לעולם, שנינו התחייבנו שהתאבדות היא כבר לא אופציה. כמובן שעם זה הוא לא הסכים.

כנראה שאף אחד לא יודע כמה זה חמור באמת. כמה ימים הוא לא ישן טוב, כמה הכאבים קשים, כמה מעט זמן הוא מסוגל להיות איתי ואיתה וכמה הוא נמצא בכאבים גם בכל רגע כזה. לא אצלי ולא אצלו. לצד שלי אין לי מה לספר, ההורים רק ידאגו ויעמיסו את זה עלי, אחי שואל מרחוק אבל אין לו זמן באמת ועד שהוא שואל, אני כבר מבינה שאין סיבה לספר לו. החברות רק יכעסו שהוא לא נותן יותר וידרשו להעמיד אותו על מקומו. ואצלו יתייחסו לזה כמו חולשה, ויתור, סתם משהו בראש.

רסיסים של בנאדם

 והאמת, אם אהיה כנה עם עצמי, היא שהמצב לא טוב.

וזה לא שאני לא כנה עם הסביבה, זה פשוט שאין לסביבה ממש מה להציע בנושא. כל מה שאני אקבל הן אמירות שפר שאני יכולה לקבל גם מעוגיית מזל, והיא דורשת פחות אינטראקציה וגם פחות מתסכלת. יתכן שתשאלו במקרה הזה למה אני כותבת פה. אכן שאלה טובה. לא יודעת. אולי הדברים יראו אחרת על הדף. אולי אם אבכה את המילים לא אבכה את הדמעות.

ישנתי בשישי בערב אצל אחי. תכננתי לצאת בצהריים כי סגרו את כביש החוף אבל אז אחי עדכן אותי שפתחו אותו ואז גיסתי התחילה לשלוח הודעות אחת אחרי השנייה, כולל שהיא בדקה בוייז וזמן נסיעה הוא X אז כנראה פתחו את הכביש, וכו' וכו' וכו'. בסוף התארגנתי בברדק (כשפצפונת ערה, כן?) ויצאתי, תוך שאני מעדכנת את הגיסה אבל אומרת לה שאני לא בטוחה שאישאר לישון. ובהתחלה כמעט הסתובבתי כי פצפונת צרחה במושב האחורי והיא יושבת מאחורי הנהג אז אני לא יכולה לעשות שום דבר מלבד לדבר איתה. בניגוד לנסיעה להורים, פה עצרתי רק פעם אחת בשוליים. והיא צרחה, ואני צרחתי עליה. פרודוקטיבי אחו שילינג.

בשלב מסוים היא נרדמה. בחזור החכמתי והורדתי את המילוי למושב שלה, שכנראה כבר לא רלוונטי במשקל שלה, ואמנם היא שוב קיטרה אבל זה היה פחות צרחני. בכל זאת עצרתי בשוליים לתת לה מוצץ, כמובן. אז היה בסדר גמור אצל אחי וגיסתי. הוא לא שינה את הלו"ז שלו והיה בענייניו, אז לא דיברנו או ממש בילינו ביחד, הייתי בעיקר עם גיסתי והאחיינית, וגם זה יחסית בשקט. לא שחיפשתי לדבר. אחה"צ הגיסה והאחיינית לקחו אותי לעשות הליכה על החוף, כשהפצפונת במנשא, ולמרות שזה לא היה קל ללכת איתה בחול, זה כן היה שקט. המחשבות נעשו יותר ויותר עצובות, אבל לפחות זה היה שלו.

ההחלטה על להישאר לישון התקבלה ממש בערב, אחרי שהתלבטתי עם בן הזוג. בסוף הלחץ שלו מהמצב הבטחוני הכריע, לצד העובדה שבאמת לא מיהרתי לחזור הביתה. זה לא שאצל אחי קיבלתי עזרה עם הפצפונת - מלבד סקרנות האחיינית המתוקה שאפילו ביקשה להאכיל אותה אבל באמצע הדרך הודתה שה-5 קילו האלה קצת כבדים עליה - אבל לפחות הסביבה יותר יפה, וזה מרגיש טיפה פחות לבד כי יש אנשים אתך, גם אם הגיסה וכל אחד מהאחיינים היה בתוך מסך אחר. התועלת העיקרית הייתה לגלות שאם פצפונת איתי בחדר חשוך ונעים ללא רעשים, היא יכולה לעבור את הלילה בלי להתעורר. ניסיתי את זה איתה גם ראשון לשני וזה הוכיח את עצמו (נרדמה לקראת 21:00, התחילה לקטר רק ב-4:30). עכשיו אני רק צריכה לשכנע את בן הזוג שעדיף לעבוד ככה מאשר שהיא תהיה איתו בסלון כי בין ההתקרקשות שלו במטבח והטלוויזיה הדלוקה (אור + קול), היא פשוט לא ישנה טוב ומתעוררת 2-3 פעמים בלילה, שלא לדבר על כך שהיא "לא מאפשרת" לו ללכת לישון בשעות שנוחות לו.

בסוף הביקור אחי ליווה אותי עם האחיינית לאוטו וחיבק אותי ואמר שהבית שלהם תמיד יהיה safehaven בשבילי, ושוב הייתי צריכה להחניק את הדמעות.

אני מרגישה שמשהו בתוכי כבה. אני עייפה (אפילו כשאני ישנה טובה), אני מתעצבנת משטויות, והלב שלי שאני נוטה להחשיב כגדול הצטמצם דרמטית, ומרגיש כאילו אין בו מקום לאף אחד חוץ מהפצפונת, ולפעמים הכלבונת. גם לפני שנסעתי וגם אחרי שחזרתי היו שיחות דרמטיות עם בן הזוג, אבל אני מתקשה להאמין שמשהו ישתנה, וכמו שאני בטוחה שכתבתי בפעמים הקודמות, גם הפעם משהו אצל נסדר ונאטם ולא מרגיש ששוב ישתחרר. זו אותה הפגיעה הישנה שאני חוזרת ומבקשת ממנו לא לעשות, והנה, עוד פעם הוא מתעצבן ונאטם ונעלם, רק שהפעם נשארתי לבד עם תינוקת, מנסה להבין מה קורה. הוא אמר שהוא בכל זאת עשה שני לילות איתה, ורק אחר כך חשבתי לעצמי שזה נכון אבל שאני גם עשיתי שני לילות ואת כל הימים איתה, ובלי שום התראה או הבהרה מה קורה. השיחה המיידית אחרי הריב תמיד מרגישה לי שנועדה קצת יותר לפגוע, הוא אומר שאני בכלל לא צמצמתי זמן ברשתות החברתיות מאז שהיא נולדה (אגב, נכון מישהי שהחליטה שהיא תבשל לנו כי לא יוצא לי לאכול? לא יצא מזה כלום כי היא עסוקה ועצובה, והיא התנצלה ואמרה שזה יקרה מתישהו, ואני רק התבאסתי וביקשתי שבאמת לא תעשה כלום והנה עוד כוונה טובה שסתם מרגישה מבאישה בסוף), ושוב מתוסכל זה שאף אחד לא מבשל כשהוא לא מרגיש טוב, וכו' וכו' וכו'. בשלב מסוים התייפחתי כשהוא מחבק אותי, וזו בערך התקווה היחידה שיש לי שהוא מבין שמשהו באמת לא בסדר.

הלב הקטן והמצומק שלי מחוב בסלוטייפ וכבר לא רוצה לפעום בשביל אף אחד, ואני חוזרת וחושבת לעצמי שחבל שלא הרגתי את עצמי בגיל 19, כמו שתכננתי. לא שאני הולכת לעשות משהו כרגע - ויתרתי ביודעין על האפשרות הזו ברגע שהכנסתי את פצפונת לעולם. אבל אני מרגישה את זה בנחישות, ואפילו הרשיתי לומר את זה לחברה (שכחתי לציין שהיא באה בחמישי כדי לעזור, ואיפשרה לי לישון על הספה לשעה והביאה לחמים עם ממרחים ושיחקה עם הפצפונת ונתנה לי רגע לנשום). לא יעזור להגיד את זה לאף אחד אחר. בזמן האחרון יותר ויותר ברור לי שהמילים לא מגיעות ליעדן, ובמרבית הפעמים אנשים פשוט רוצים לשמוע את עצמם מדברים.

תחת כיפת הקלונקס

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כמה פעמים, אבל נדמה שלפצפונת יש רדאר לגבי פתיחת הלפטופ... אני כרגע על רבע מ"ג קלונקס ומסוגלת לנשום בעודי נכנסת ללילה נוסף של טיפול בפצפונת. שלשום עשיתי לילה ראשון איתה, אתמול הוא טיפל בה אחרי שסימסתי לו ב-19:00 שאני מבקשת שיבוא לסלון כשהוא מתעורר כדי שאני אוכל לנוח. בא בסביבות 21:00 ומשהו.

את התור לרופא הנשים שהיה לי באותו היום דחיתי לעוד 3 שבועות כי הוא נכנס להתקלח ולא היה לי מה לעשות איתה והיא בכתה, אז לדחוף אותה למנשא פחות פרקטי. ולעגלה יש חיבור של אמבטיה שאני לא יורדת איך לפרק ולא נכנס ככה לאוטו.

היום הוא רכן לנדנדה כשהיא הייתה בה לדקה, וכשיצאתי עם הכלבונת ביקשתי שיקשיב לפצפונת בעריסה*. הטיול היה בערך 10 דקות, וכשחזרתי היא הייתה איתו בחדר השינה. אחרי 2 דקות הוא יצא, הניח אותה בעריסה כשהיא בוכה, חזר לחדר השינה וטרק את הדלת.

-

*הוא כל הזמן עם אוזניות. מתישהו הוא שכב על הספה עם כרית על הפנים, אז באתי אליו ודיברתי והוא לא שמע, או התעלם, אז הוצאתי לו את האוזניה ושאלתי אם אוכל לעזור במשהו - בראי הכאבים - והוא ענה בכעס שהוא רוצה שאחזיר לו את האוזנייה. היום כבר ידעתי יותר טוב, ונגעתי לו ברגל והוא התעלם או לא הרגיש, ואז טפחתי לו על הכתף והוא פקח עיניים ובהה בי, ואחרי שסימנתי הוא הסכים להוריד את האוזנייה כדי שאבקש שיקשיב לפצפונת.

-

התכתבתי אתמול עם אמא שלו (הוא אומר לה 'כאבים' ולא מוסיף, ואומר לה שהוא לא צריך שהיא תבוא לעזור), והיום ביקשתי ממנה שתעשה את משמרת הלילה מחר. אני צריכה גיבוי של מישהו שאכפת לו מהילדה הזו, ואם זה לא יהיה ממנו, אמא שלו תשמע ממני מה שקורה. אם איתי הוא לא מדבר, אולי היא תוכל להגיע אליו. או פשוט לעזור לי איתה.

אבל בחסות הקלונקס אני פחות מבועתת מהמחשבה שאלה יהיו רק אנחנו. פצפונת, הכלבונת ואני. או שאני באמת חושבת שאמא שלו תוכל לכפכף אותו מספיק כדי להחזיר את ד"ר ג'קיל ולהיפטר ממיסטר הייד. אני הפוסט הזה אני כותבת כשהיא שוכבת בתוך הנסט שלה, עם טטרה מקופלת שמחזיקה את הבקבוק במקום וכרית שמרימה את הראש של הנסט (כדי שלא תפלוט), ואני נשענת הצידה כדי להקליד.

המזגן בסלון מטפטף אז שמתי דלי עם סמרטוט.

היום אפילו אכלתי ירקות חתוכים.

משהו בי מקלקל את הגברים שאני בוחרת? שבסוף אני מוצאת את עצמי עושה הכל בבית ועדיין משתכנעת שאיכשהו אני הגורם הבעייתי. זו הנכונות לתת או שבאמת יש לי מאפייני אישיות כל כך מציקים שאני מבריחה אותם? כי אני מודה שאני חסרת סבלנות איתו מיום שישי (וכשאני לא, זה הקטע ההוא עם האוזניות) אבל זה לא צריך לצאת על התינוקת. מצד שני, לאחרונה הוא אומר שהוא כבר לא רואה בו אותה, רק אותי. אולי הוא ראה יותר מדי ממני.

יש מצב שהנישואים שלי נגמרו? יש מצב שאני אצטרך להיות אם חד הורית, כשהבנאדם היחיד שיעזור לי יהיה אמא של האקס שלי? שאצטרך לבקש מההורים לעזור לי לממן מטפלת בזמן שאני בעבודה? כל זאת ועוד, בפרק הבא של "בועות".

באמת שהקלונקס עושה עבודה נהדרת.

Alone again, naturally

אני יושבת על הרצפה בסלון ומקלידה, ההדום משמש כשולחן. בדרך כלל יש לפצפונת רדאר לגבי פתיחת הלפטופ והיא דורשת תשומת לב תוך 5 דקות, אבל מצד שני שמתי לידה מכשיר רעש לבן והיא אחרי ארוחה, אז נראה מה יקרה.

היום זו פעם ראשונה שטיפלתי בה יום שלם לגמרי לבד. אתמול אחה"צ נסעתי להורים והייתה שם כל המשפחה, ודי מהר הגשתי אותה לאמא שלי כדי שאוכל להכין בקבוק, ואז הגיסה האמצעית לקחה אותה וגם האחיינית רצתה להחזיק, והתגלגל ככה. אח"כ הגיסה המחרימה הגיעה והיא בכלל הרימה אותה והלכה, והתעקשה שאני אוכל ארוחת ערב לפניה ושרק אחר כך תעביר לי. אחרי שאכלתי בזריזות ולקחתי אותה והיא רצתה לאכול, אחי לקח אותה לכמה זמן, ושוב הגיסה המחרימה אחרי זה. הידיים שלי היו ריקות רוב הערב.

בן הזוג קם אתמול הפוך ובכאבים, והיום אותו דבר. אתמול הוא לפחות ניסה לטפל בה, אבל מהר מאוד הכאבים והיא - שבקושי ישנה ודי קיטרה - היו יותר מדי, ותוך כדי שאני מתקלחת שמעתי אותה לא מפסיקה לבכות, ויצאתי למצוא אותה על הנדנדה ואותו יושב על הספה, משותק. אולי בוכה?

לקחתי אותה כשהמגבת כרוכה סביבי והשיער שלי מטפטף, הרגעתי, ונתתי לו הנחיות ספציפיות וחסרות סבלנות. בהמשך הוא הודיע שלא יבוא אותו להורים, שלזה כבר לא הגבתי. רק ביקשתי שיוריד את הדברים לאוטו כי אני לא יכולה לבד (האח האמצעי ביקש שאאסוף לו משהו מחנות בסביבה, והכנתי לו עוגת יומולדת, ודברים של פצפונת..). הוא התעקש שהכלבה תישאר בבית ושהוא יצא איתה. כשהתווכחתי ואמרתי שאני לא רוצה שהיא תהיה לבד, הוא הבטיח שתהיה איתו בחדר שינה והוא יטפל בה.

בסדר.

נסעתי.

2 עצירות בשוליים בדרך כי היא צרחה. לא שזה שינה הרבה. אבל היא לא בכתה כל הדרך, ונרדמה לכמה זמן. וגם הייתה בשקט לכמה זמן. לפני שיצאתי בחזרה, הגיסה האמצעית הציעה לבוא איתי ושאחי יאסוף אותה ממני אח"כ. כמובן שלא הסכמתי. פצפונת פרצה בבכי רק פעם אחת, למשך כ-5 דקות. לא רציתי לעצור בשוליים בלילה אז חיכיתי לרמזור ואז שמתי לה את הטטרה על הפנים, כי את המוצץ היא לא רצתה וזה היה בכי של כל כך עייפה. צדקתי, והיא נרדמה. בשנייה שנכנסנו הביתה, הוא לקח אותה ממני.

היום היא התחילה לקטר בסביבות 4 ומשהו בבוקר, ומכיוון שהיא מחוברת לצד שלי של המיטה עם מיטחברת, זה בטיפולי. עשיתי לה סנוז עם מוצץ, ומכיוון שלא היה לי מושג מתי היא אכלה כי הוא לא עדכן בטבלה, נתתי לה בקבוק כששתינו עדיין במיטה. 120 מ"ל וחזרה לישון. החזקנו עד 6 בבוקר, ואז כבר הכנסתי אותה למנשא והיא נרדמה במהירות, וטיילתי איתה ועם הכלבה. רוב היום היא ישנה, כנראה סוחבת את כל העייפות מאתמול. אבל אני עדיין מתקשה בלהעביר אותה ממני, אז היא ישנה עלי, בישיבה על הספה. הוא יצא מחדר השינה ב-2 ומשהו אחה"צ, שתה מים ואמר שכואב לו, ישב איתנו קצת ועשה לה פרצופים עד שהאכלתי אותה, ואז חזר לחדר השינה. אחרי כמה זמן שמעתי אותו נוחר. ניקיתי את הבית כשהיא במנשא. מתישהו היא עשתה קקי שעלה על גדותיו מכל כיוון אפשרי, אז כבר עשיתי לה אמבטיה לבד, והפעלתי מכונה של הדברים שלה לבד. עוד קצת ישנה עלי. אבא שלו התקשר כי מסתבר שהוא לא עדכן את המשפחה שלא נגיע לארוחת יומולדת לאבא. תליתי את הכביסה כשהיא במנשא, ומיד אחרי יצאנו לטיול ערב עם הכלבה. 

הוא לא יצא שוב מהחדר. לא נראה שהוא התעורר מאז, מלבד להדליק מזגן. אני אישן על הספה לידה. החלק הנחמד של היום היה כשחברה טובה התקשרה לשאול איך צמיד/שרשרת ארצה שהבת שלה תכין לי, כי הבת שלה מאוד מתרגשת מהולדת פצפונת ורוצה להכין לי מתנה.

וחוץ מהחיוכים של פצפונת שכבר ניתנים באופן רצוני, זה היה החלק הנחמד של היום. זה הכניס לי קצת חמצן לריאות.

היא בת חודשיים מחר. שוקלת כנראה מעל 4.5 קילו. מחייכת כשהיא רואה פרצופים. אוכלת 700+ מ"ל ליום. אני חלמתי 2 חלומות שקשורים בחזרה לעבודה, כאשר ברקע ישנה המחשבה שהוא לא יצליח להסתדר איתה לבד, ושאני לא רוצה לחזור כל כך מהר, וממילא בשיחה האחרונה עם הבוסית נשמע שאיך לא, מסתדרים בלעדי (אמנם 2.5-3 אנשים במקום אחת כמוני, אבל מסתדרים). לו הייתה אפיזודה אחת, בת יותר משבוע, שהוא בקושי תקשר, יצא מאוחר יותר ומאוחר יותר מהחדר. ימים שבקושי אכלתי כי חיכיתי שיצא. עכשיו אני חכמה יותר. עכשיו אני מנשנשת משהו, או שמה אותה על טרמפולינה במטבח, או הולכת הלוך ושוב לסלון בין חיתוכים. במהלך האפיזודה ההורים שלו הגיעו יום אחד, ובאותו היום הייתי תמימה אבל אח"כ תהיתי אם הוא ביקש שיבואו כדי לעזור. הם לא קופצים סתם. נראה לי שאז זה היה דיכאון. הפעם זה כנראה רק כאב. בימים האחרונים הוא תיקן את גוף התאורה במטבח שלא עובד לדעתי עוד לפני הלידה, ושלשום תלה מחדש את הוילון בסלון אחרי שנפל לי מתישהו על הראש. בהתאמה למאמץ הפיזי הזה, מאתמול הוא בקושי מתפקד, והיום זו פעם ראשונה שאני איתה לגמרי לבד, בלי רשת ביטחון. ושוב אני מנסה להקטין לעצמי ואומרת שמזלי שהיא ישנה רוב היום.

אמא שלי התקשרה לשאול אם נהניתי אתמול, כמובן שלא סיפרתי לה מה קורה. אתמול אמרתי להם שהוא נשאר בבית לנוח. אני לא חושבת שאני באמת עובדת על מישהו, אבל אני גם לא חושבת שהם מודעים לכמה המצב יכול להיות חמור איתו. כמה באמת לבד אני יכולה להיות. ואין תועלת בכך שידעו. הם רק יתנו עצות, ואף אחת מהן לא תהיה רלוונטית.

החברה ממודיעין אולי תבוא מחר בבוקר. תור לרופא נשים אחה"צ. הגיסה המחרימה אמרה שיקפצו במהלך השבוע. תור לטיפת חלב בשלישי בבוקר. השעון מתקתק. עוד יום עובר.

משבר זוגי ראשון - ירידה לבונקר

מהר לכתוב, מהר לפרוק את הכל, מהר להספיק במידה והיא תצטרך אותי.

ההורים שלו פה. אני לא יודעת אם הוא ביקש מהם לבוא, או שהוא התכתב עם אמא שלו ואמר שהוא במצב לא טוב ובגלל זה הם באו, אבל אם הוא לא ביקש והם באו על דעת עצמם ובלי לתקשר איתם, אז הוא בטוח חשוב שאני ביקשתי שיבואו. הלוואי והיה לי מספיק אומץ לזה. לא נראה לי שהייתי מעזה.

הייתן מצפות שאחרי כמעט 7 שנים ביחד, אדע כבר לזהות את הסימנים. שאני אלמד את השפה הנסתרת ואזהה מתי כאב ראש הולך להוביל להתבצרות והיעלמות. כבר יומיים-שלושה שהוא לא מרגיש טוב, ברמה הגבוהה ביותר, שזה אומר גם חוסר תקשורת. שזה, ניחא, נגיד. אבל השעות המשותפות הולכות ומצטמצמות, הוא יוצא מאוחר יותר מהחדר ומחליף אותי מאוחר יותר, לא שואל אם אכלתי או שתיתי... היום הוא יצא מהחדר בארבע ומשהו, הכין קפה והלך לשירותים, ונעלם מחדש. לקראת שש הלכתי לבדוק מה קורה איתו, כשהיא נרדמה והצלחתי להעביר אותה ל-nest בלי שהיא תתעורר, והחדר היה חשוך והוא במיטה. סגרתי בשקט את הדלת ומיהרתי להכין לעצמי שניצל תירס בתנור. כבר תכננתי איך אדחוף אותה למנשא ואקח את הכלבונת לטיול, התלבטתי אם היא תמשיך לישון להכניס אותה לחדר... אבל היא התעוררה ורצתה לאכול, והתיישבנו ותהיתי וחשבתי ולפתע דפיקה בדלת - וההורים שלו. לא בטוחה מה גרם להם לבוא.

בכל מקרה, הספקתי כשהם כאן לאכול בזריזות ולצאת עם הכלבונת. הלכתי להעיר אותו,להגיד לו שהם כאן, והוא נשמע כל כך עצבני... בכל מקרה, ביקשתי מהם עוד 15-20 דקות ויצאתי עם הכלבונת, וכשחזרתי הוא עדיין לא קם. עוד מהטיול אני בחרדות והופכת בראש שלי לאם חד הורית ואיך אעשה את זה לבד ומי ישמור עליה כשאני עובדת ואיך נממן מטפלת ואולי אסע להורים שלי - להורים דמיוניים שרוצים לעזור, כן? כי כשהתקשרתי לאמא שלי לפרוק הדיון היה למה אבא שלי צורח עליה וכמה שהיא מסכנה, ושיש פלוסים ומינוסים בקשרים, בלי אף הצעה לעזרה, לא מקרוב ולא מרחוק (לא תבשל בשבילי, לא תבוא להחזיק את התינוקת כדי שאתקלח ואוכל, לא תעביר לי כסף כדי שלפחות אזמין אוכל אבל כן תטיף לי שאני צריכה לאכול ואז תדגיש שאם אני כבר אוכלת, אז לאכול בריא! כאילו שיש זמן להכין סלט... ותוך דקה-שתיים מהרגע שחזרתי הוא יצא מהחדר. לא מסתכל עלי. לא מדבר איתי. לא יודעת מה קורה. אולי הוא מרגיש אשם? אולי כועס כי הוא חושב שקראתי להם? בכל מקרה, הוא יצא, הוא מתקשר איתם, הוא לקח את פצפונת... אני הכנתי להם מנה שתהיה, כי היא קיטרה, סידרתי פה ושם ונמלטתי לחדר. 

הפאניקה שלי כאם חד-הורית שוככת, אבל אין סיבה לזה. יש גרסה שלי שמעיפה אותו. שאומרת לו שנגמרה האפשרות להתנהג ככה בלי להסביר לי מה קורה, ואם הוא רוצה להיכנס לבונקר, שיעבור להורים שלו. שישאל מה שלומי כשהוא קם ולפני שהוא מכין קפה, שישאל אם הספקתי לאכול או לשתות, במיוחד כשהוא קם כשאני ערה סביב ה-10 ומעלה שעות. יש גרסה שלי ששוברת את הכלים כמו אמזונה, לא צריכה אף אחד מלבד עצמה, ומסתדרת. יש גרסה שמעיזה לתבוע ולדרוש ולהתעמת. יש גרסה שלי ששוברת את הכלים.

כנראה שאני לא הגרסה הזו. עכשיו אני בחדר, נושמת עמוק. אני יודעת שזו תהיה רק אני עם עצמי. ההורים שלי לא יעזרו בכלום, מקסימום בכסף למטפלת זמנית. שני האחים בערים שונות, והגיסה המחרימה כנראה תוכל לבוא לעזור, אבל הגיסה השנייה לא כי כרגע הם רק על רכב אחד. אולי אם אני אבוא אליה, אבל היא לא סובלת את הכלבונת ואני לא מוכנה להשאיר אותה לבד כאן כל היום. והם רק חוזרים מחו"ל עוד 3 ימים... בכל זאת, אולי אקפוץ לבקר אותם שבוע הבא. אולי אשיג כמה דקות של אוויר.

ופצפונת נפלאה, באמת. אף חלקיק מזה לא באשמתה. היא מדהימה ומהממת ונפלאה וקטנה, ולא יכולתי להתפלל לדבר כל כך קסום. אבל היא צריכה כל כך הרבה תשומת לב וכל כך הרבה ידיים, ואלא אם היא ישנה, יש לי 5-10 דקות כשהיא בטרמפולינה עד שהיא מתחילה לבכות. היא כל כך בסדר. מגיע לה יותר.

שבוע 32 - היקום סובב אותי, כי אני עצומה

 אני רוצה לכתוב לכן, באמת, אבל אין דבר שלא אכתוב כאן שלא יהיה משעמם באופן די תהומי. ומאוד one track minded. וגם לא מהמסלולים שרלוונטיים לכולם, כמו המצב הפוליטי או הפיגועים, או אפילו איזו סדרה או סרט שכולם קוראים ואני חווה דעות מרתקות בנושא שיעמיקו את החווייה שלכן.

כל הקיום שלי מתמקד בהריון, וכל דבר הוא כאילו נספח שנבחנת הרלוונטיות שלו לעניין. דוגמאות מטה:

• ביום שלישי לאבא שלי יש טסט נוסף. הבנתי אתמול מגיסה ב' שהבינה מאמא שלי שבעצם ההכשלה בטסט הראשון לא הייתה על כך שלא חגר לפני שהתחיל לנהוג, אלא שלא לגמרי השתלב בתנועה, בראי נסע כמו צב. זקן. אז כמובן שאנחנו מחזיקים אצבעות כולנו לגבי הטסט השני, למרות שקול המקהלה הנוסף תוהה אם לא עדיף שישחרר את קונספט הנהיגה לפי שקורה משהו. וגם אם יעבור, הרי שכולנו יודעים - גם הוא - שזה כבר זמני בשלב הזה, ושלא רחוק היום שהוא משחרר את הרשיון באופן סופי. הנספח כאן הוא כמובן שאם הוא לא עובר את הטסט, נסיעות מחוץ לעיר יהיה אך ורק כשאחי הבכור ו/או אשתו (גיסה א') שגרים באותה העיר יקחו אותם למקומות. כלומר, את הזאטוטה, אם וכש-, הם יראו רק כשאנחנו נבוא אליהם, או במפגשים חברתיים ספציפים במקומות אחרים. ואולי בבית החולים.
• ההורים של בן הזוג עברו דירה. מלהיות מרחק הליכה של רבע שעה, הם כעת מרחק הליכה של כ-8 דקות. זה מהותי בגלל שהוא מאוד דאג להם, וכן בגלל שהוא מאוד בונה על עזרה מצד אמא שלו, אם בגלל הפיברומיאלגיה ואם בגלל שההורים של אמו היו מאוד מעורבים בילדות שלו והוא אהב אותם אהבת נפש. בגלל שאני גדלתי בקשר שונה לחלוטין עם סבא מצד אחד וסבתא מהצד השני - רואים אותה פעם בשבוע, אותו פעם בחודש - אז לי זה פחות אקוטי, אבל אני גם זו שאחרי כמה חודשים תחזור למשרד. זה, יחד עם העובדה שאני לא מצליחה - ואולי לא נותנת לעצמי - לראות מעבר ללידה, משבשים את היכולת שלי בנושא. ובואו, זה גם ממש לא קל לעבור דירה בגיל 60+ מבית שחייתם בו שני עשורים. אבל הוא עבד ממש קשה לעזור להם עם המעבר, וגם היה מבסוט מעצמו - בצדק - לגבי כמה שנלחם ועבד וטרח.
• בפסח יש הדממה במשרד, מה שאומר שאני בחופש מיום חמישי הקרוב עד הסופ"ש בשבוע לאחר מכן. בן הזוג מתכנן לנסוע לאיקאה (כורסת הנקה) וכן בחינת שתי חנויות רהיטים בראי ספות חדשות, ובנוסף לבחון חדרי לידה (בילינסון, שכבר ראינו, 10 דקות נסיעה אבל רק עם חדרים זוגיים, תל השומר הוא 15 דקות ויש גם חדרים פרטיים, ואילו וולפסון 25 דקות נסיעה בשעות שאין עומס, אבל המחלקה שם חדשה לגמרי ויש רק חדרים פרטיים). אני מתכננת לנוח ואז עוד קצת לנוח ואם מסתייע, לנוח שוב. למרות שאני מצליחה להתמיד ב-10 ק"מ הליכה במהלך היום, אני כבר בחודש שמיני, ומלבד העובדה שאני נוטה להתעייף, גם מעטות התנוחות שבהן אני יכולה לשבת ובאמת להרגיש בנוח. הרחם אולי נמצא בסביבת הבטן אבל רוב הזמן מרגיש לי שהפצפונת יושבת לי פיזית על בית החזה. שזה ממש לא נכון, הכל בסדר, אבל זו תחושה טבעית, עד כמה שידוע לי.
• בעבודה אני מתקשה מבחינה פיזית ומנטלית לעמוד בקצב הקודם שלי, מה שאותי די מתסכל. בשיחת הערכה הבוסית אמרה לי כמה היא מתרשמת ממני, כמה התקדמתי וכמה היא עוד חושבת שאני יכולה להתקדם (3% שיפור אבל אני 97% החלום שלה והיא הייתה מתה לשכפל אותי) ואני הסברתי לה כמה אני מתוסכלת מעצמי וכמה אני מרגישה את עצמי יורדת ברמת הקיבולת והסיבולת. זה מתחבר לכך שמחר יש לנו הרמת כוסית שתכלול טקס מצטייני סמנכ"ל. עכשיו, אדם נורמלי פשוט רוצה להיות מצטיין והכל אחלה. ג'ינג'ית בהריון רוצה לקבל הצטיינות כי זה נכנס למשכורת בסוף החודש ואז זה יחשב בדמי הלידה ויעזור לנו בעוד כמה שקלים במענק שנקבל בחודשים שאני לא אעבוד. טפו טפו טפו וכל זה.
• אזכרה של דוד כלשהו? מצוין!!! יתן הזדמנות למשפחה המורחבת לראות אותי במצבי הנוכחי. ארוחת חג בצד X? פחות חיובי, כי שנה הבאה טפו טפו טפו תהיה ילדה שצריך לרדוף אחריה והיה עדיף להיות עם הצד הזה דווקא אז.
• דוגמה שטחית ונחמדה - אתמול הייתי בתחרות התעמלות אומנותית של האחיינית שלי. אז מלבד לעודד ולצפות, כמובן שבחנתי את השמות של כל מתמודדת לראות אם יהיה שם שיתפוס יותר מהמועמדים הראשיים שיש כרגע. בעיקרון יש short list אבל יש שם שהוא כנראה הייעודי. יחד עם זאת, הגרסה הרשמית היא "קודם נראה ואז נחליט". מצד שני, אם היא לא יוצאת עם כרטיס ביקור שכתוב עליו שם אחר...

אקיצר, יש אנשים שהראש נמצא אצלהם עמוק בתחת, אצלי הוא דווקא בכיוון ההפוך.

נ.ב.

בפוסט הקודם כתבתי על הפיצוץ שהיה. זה לא שמשהו נפתר. הרוחות נרגעו, השקט והשלווה חזרו. מתישהו אני כן מאמינה שנצטרך ללכת לטיפול זוגי כדי ללמוד איך לריב בצורה יעילה ופרודוקטיבית, כי לא למדנו את זה בשום מקום אחר. אבל לא חשוב מה, אנחנו בתוך זה ביחד. ולא הייתי בוחרת באף אחד אחר לעבור את זה אתו.

מנושא לנושא באותו נושא

בראי "העולם הוא בית משוגעים מלא במגפות", אני עובדת היום מהבית עם ג'אז ברקע ודי הרבה שקט (אם כי ניהלתי כבר 4 שיחות טלפון, שזה בערך 5 יותר מדי לטעמי) וטפוטפוטפו, סבבה לי. בעבודה העבירו אותנו ל"קפסולות" של יומיים עבודה מהבית וניסיון לבזר את מספר העובדים במשרד ביחד. התוצאה היא שבאמת יש יחסית מעט אנשים בקומה בימים שיוצא לי להיות שם, ומכיוון שזו האווירה במדינה, אני נוסעת רק ברכב וזמן הנסיעה התקצר בצורה מגוכחת. בעיקרון, זמן הנסיעה הלוך ושוב כרגע הוא קצר יותר רק מהחזור בימים רגילים, ברכב. אם נעלה את זה לתחבורה הציבורית אז בכלל אין מה לדבר. נראה כמה זמן זה יחזיק.

בן הזוג ואנוכי די החלמנו מהשפעת או הוירוס או מה שזה היה שתקף אותנו, והשבוע כבר עבדתי 3 ימים מהמשרד. ההורים גם החלימו ואבא חזר לעבודה, ואפילו היה לו שיעור נהיגה לפני יומיים. כעת הוא עבר לרטון על כך שיקח לפחות חודש עד שיקבעו לו טסט. אני מאמינה בכנות שהוא יקבל את הרישיון חזרה (טפוטפוטפו), ורק תוהה כמה כל התהליך הניע אותו לעבר המחשבה שהוא יצטרך להפסיק בשלב מסוים, אם כי אני יודעת שהוא לא לוקח סיכונים מיוחדים, משתדל לא לנהוג בלילה ונוהג בזהירות וכל זה. ברמת הקוהרנטיות והזיקנה, אני רואה סממנים של קושי שכבר אופייניים לגיל, כמו העובדה שקופת החולים ניסו להחזיר לי כסף דרכו (כי הוא משלם להם בשמי) באמצעות אפליקציה, ובהתאם אני ויתרתי מראש כי ידעתי שאין סיכוי שאצליח ללמד אותו מרחוק איך להשתמש ב-Bit ופשוט חיכיתי שיגיע זיכוי לחשבון שלו והוא יעביר לי. עכשיו, הוא השתגע מזה, בדק את החשבון כל יום, התקשר אלי. אמנם סכום של כ-2,000 שקל אבל אף אחד מאיתנו לא נכנס למינוס בגלל זה. בסופו של דבר הוא התייאש מהלחץ והעביר לי כסף שלו, ואז נלחץ שעדיין לא נכנס מהקופה וביקש שאברר איתם מה קורה. בינתיים, בעולם ה"מודרני", התכתבתי איתם ב-WhatsApp ותוך חצי שעה ידעתי מה הועבר לאן ואיך זה יגיע. אז התקשרתי והסברתי לו שזיכויים מעל 2,000 שקל יגיעו בצ'ק בדואר ושבינתיים החזרתי לו את הכסף. ויומיים למחרת, הוא התקשר אלי וניהלנו די את אותה השיחה... ואני תוהה אם זה בגלל שהוא לא הקשיב בפעם הראשונה או שלא הייתה לו סבלנות, או משהו יותר עמוק שמגיע עם הגיל.

כעת יש דיון סוער ביני לבין בן הזוג, שאני מנסה לווסת לשיחה פרודוקטיבית, משום שאחי התקשר לעדכן שהוא מגיע עם הילדים להורים מחר. חששתי לספר על זה לבן הזוג וידעתי למה. הוא אומר, בצדק, שמדובר בסיכון מיותר בימים אלה, ושאפעיל דחיית סיפוקים ואשב בשקט. אני לא אוהבת שמגבילים את הצעדים שלי ומתגעגעת לאחיינים, ורוצה לנסוע, אבל מכירה בכך שהוא צודק. רק שאני מנסה למצוא דרכים עקיפות. אולי אגיע ואהיה עם שתי מסכות כל הזמן ואשב במרפסת. ולפני שתגידו מילה אחת - אני יודעת שקר בחוץ אבל אני סבבה עם קור ויכולה בכיף. אבל הוא צודק. וגם אני צודקת. רק שהוא מתעצבן שאני שוקלת את זה ו'מתווכחת' ויורד מדי פעם לפסים קצת יותר מדי עוקצניים, קצת יותר מדי מתוסכלים. ואני מבקשת בעדינות שלא יכעס, שלא יעקוץ, שאני מנהלת פה שיחה ולא ויכוח ועדיין לא החלטתי. נראה.

כתבתי לכן פה על חברה מחיים קודמים, שנפגשנו פעם אחת ולא ציפיתי שיהיה יותר קשר מזה. אז מסתבר שהתאפשר קשר, לצערי בנסיבות עצובות. כשעבדנו ביחד לפני כ-15 שנה, היא מצאה גור חתולים ברחוב וניסתה למצוא לו בית. אחרי כמה זמן היא נשברה ואימצה אותו בעצמה, והם היו צמד חמד וכמובן שהיא מאוד אהבה אותו. לאחרונה, הוא עבר התקף בעקבותיו גילו שיש לו בעיה רצינית בלב, והסיכוי שיחלים הוא אפסי. מאותו הרגע היא כתבה לה על הקשיים שלה, מתוך אמונה שאני כאוהבת חיות ובעלת חיית מחמד שגם אני מאוד אוהבת, אבין את הקושי שלה ואדע איך להגיב. אז עשיתי את מה שאני עושה, המון אמפתיה וקצת הומור, מילים חמות ורגועות. שלחתי לה הודעות כל כמה שעות כשהוא היה אצל הווטרינר, ובמהלך ההרדמה, ובימים אח"כ כדי לראות שהיא בסדר ומתפקדת, מילים לחזק אותה, מילים שנותנות לה מקום להתאבל ולכאוב ולהתפרק, וכמה שיותר לעזור עם הכאב. עברו כמה ימים ודאגתי לשלוח הודעה או שתיים ביום, לוודא שהיא מתפקדת ומעכלת ויודעת שזה בסדר לבכות ושהקושי קיים ולגיטימי, באמת כל מה שיש לי בארסנל של האמפתיה. אתמול היא דיווחה שהצליחה לאחסן את הקערות שלו בארון ולמסור את האוכל שלו. היא גם כתבה בשלב מסוים שהיא מאמינה שתאמץ עוד חתול בעתיד, ואני מאוד מאוד התעודדתי מהעובדה שהיא מדברת על העתיד וכן רואה אפשרויות חיוביות בו. אז לפחות אני יודעת שעשיתי טוב השבוע.

אני מבואסת מהויכוח עם בן הזוג. בתכל'ס אני יודעת שהוא צודק. הבחירה הבוגרת היא לא לנסוע, להתגעגע עוד קצת ולקבוע שבפעם הבאה אני אגיע, אחרי שהגל הנוכחי פחת קצת ולפני שהגל הבא יגיע, אולי לנסוע לבקר אותם בבית שלהם, לבקר את ההורים בנפרד... אוף. ידעתי שזה יכעיס אותו.

העיקר שיש לי את פיץ. מדי פעם היא משחררת תנועה לאוויר, ואני מחייכת מתוך רפלקס ואומרת לעצמי "את לא לבד".

כרוניקה של התפרקות הורמונלית ידועה מראש

 יש בי אלמנט כלשהו שכרגע מרגיש על סף אובדן עשתונות. לא שיש לי מה לעשות עם זה, כן? אין כסף למסעי קניות מוגזמים, אני לא יכולה קלונקס או אלכוהול או סמים כלשהם, וגם מבחינת מזונות אני קצת מוגבלת, וזה לא שלצאת לאנשהו זה רעיון טוב.

זה שילוב של כמה דברים:

1. מיום חמישי בן הזוג עם שיעולים מזעזעים - ברמה של מאבד את היכולת לנשום וכמעט מקיא - ומנוזל (שזה נוכח כבר חודש ומשהו לפני). בחמישי סיימתי לעבוד 10 שעות ואז הלכתי ל-3 בתי מרקחת כדי להביא לו משככי כאבים, כדורים למציצה נגד כאבי גרון ו-2 בדיקות אנטיגן. המענה שקיבלתי היה 'אבל אלא טבליות לכאבי גרון, לא לשיעולים'. אבל לא חנקתי אותו. ניחא. בדיקת אנטיגן ראשונה, שלילית. רוב הסופ"ש הוא היה ככה, מדי פעם מגמת שיפור אבל בלילה הוא עדיין מתעורר מהשיעולים, בשבת ישן 5 שעות במהלך היום ואחר כך הרגיש יותר טוב, קצת נדנדה עם מגמת שיפור. בין לבין אני מעירה אותו לעולם המתווה ושאין בדיקות PCR ואין אנטיגן זמינים. הוא מוצא מקום שעושה PCR אבל עכשיו סגור, הוא מוצא אבל זה בתל אביב... במוצ"ש הוא השתמש גם באנטיגן השני ושוב, שלילי. אציין שבמהלך/אחרי סעיף 2, התעצבנתי עליו ואמרתי שעד שהוא לא עושה בדיקת PCR, אני לא רוצה לשמוע את המילה 'קורונה' מפיו יותר, כי הוא ניסה לשייך את זה גם להורים שלי. ואז קם לעשות, ואז נסגר שבדיוק עישן בשביל הקלה על הכאבים, אבל אם בא לי לקחת אותו...

2. אתמול אבא שלי היה אמור לעבור שיעור נהיגה כהכנה לטסט שיעשו לו מתישהו. אז התקשרתי בערב לשמוע איך הלך. אמא שלי עונה לטלפון ואני בקושי מספיקה לשאול מה נשמע לפני שהיא שואלת אם סיפרו לי. זו, כאמור, התחלה מאוד חיובית לשיחה ואין מצב שהדברים יתדרדרו מכאן. בעודי מנסה להבין מה קורה... לונג סטורי שורט, היא ואבא שלי חולים, מאוד בדומה לבן הזוג - אם כי הם לא נפגשו בכלל, והפעם האחרונה שאני ראיתי אותם הייתה לפני שבוע וחצי. לאבא שלי היה חום במוצ"ש אז ביטלו את שיעור הנהיגה, אבל בראשון הוא היה כל כך חלש שפיזית לא הצליח לעמוד. האח הבכור הוזעק לסייע, הוא עדכן את האח האמצעי שגם הגיע, ואמא שלי אסרה לספר לי כדי שלא אדאג. למה פלטה את זה בשנייה שהתקשרתי, אם כך? כי היא לא מסוגלת לסתום את הפה. ובואו, כולנו יכולות לקחת רגע ולהגיד שהיו כאן כוונות טובות ושאני בהיריון ולא רצו שאדאג, כן? אבל בהתחשב העובדה שהיה די ברור שאת כל החבילה הזו יפילו עלי אתמול או היום, אז בכל מקרה זה לא היה מועיל, וכך זה גם הצליח לפרוט על תחושת האאוטסיידרית שלי לצד ה'ילדה' של המשפחה שלא לוקחים ברצינות. ניחא. לונג סטורי שורט, אבא שלי חלש כמו חתלתול ולא מצליח לעמוד, באיזשהו שלב מישהו חשב שזה אולי שבץ, רופאת המשפחה באה לבדוק ואמרה, מה שהכי הגיוני מבין כל הפאניקה הכללית, (אחרי ששניהם יצאו שלילי באנטיגן) זה ששניהם היו חולים כל הסופ"ש ואבא שלי חלש ובגלל זה הוא לא מצליח להרים את עצמו. יש כל מיני קשיים לוגיסטיים שלא ארחיב עליהם לגבי איך נכה מגיע לשירותים כשהוא לא מצליח לעמוד, אבל בוא לא ניכנס לזה. אחרי שסיימתי להיות עצבנית על האח האמצעי, הצעתי כתף ברוח אם הוא רוצה לחלוק את הקשיים הנפשיים שכל זה כולל. אבא שלי ישן אתמול משעות אחה"צ, התעורר קצת הבוקר וחזר לישון, כך שמרבית הסימנים מעידים שהוא באמת תשוש אחושילינג ויש לו וירוס והוא חלש ובגלל זה לא מצליח לזוז. אז בינתיים אמא שלי נותנת לו לישון. כולם נבהלו. ואני לא יכולה לקחת קלונקס.

אה, כן, והאח האמצעי? בדרך חזרה מההורים לבית שלו, הוא מקבל הודעה ששני אנשים במשרד מאומתים והוא צריך להיבדק. מיותר לומר שלא ההורים שלי ולא האחים היו עם מסכות.

אז הודעתי לבוסית לגבי המצב של בן הזוג והעובדה שמאתמול גם אני מנוזלת וקצת כואב הגרון, אז היא אמרה להמשיך להישאר בבית, והיום הוא יסע לעשות PCR (אולי אצטרף. אין לי ראש לשום דבר ממילא) ונראה מה יצא מזה. 

בא לי לפרק את העולם.

השיבה מהולנד

 ובכן, שבתי.

אני חושבת שככל שיעברו הימים משובי, כך שהחווייה תצבע יותר בטינט הנוסטלגי והאוהב, ולכן אני מנסה לכתוב לכם את זה ביום שלישי, כשאני עוד נאחזת בזרזיפי המציאות וטרם עברתי כמה פעמים על התמונות. מצד שני, אני עדיין בהיי של חו"ל. לדוגמה, אתמול ראיתי רוכב אופניים ברוטשילד על נתיב הולכי הרגל, ולמרות שבעבר זה היה מעורר בי זעם רצחני, הפעם המשכתי ללכת בלבביות.

כמו כן, הבוקר טיילתי עם הכלבונת ומרחוק הרחתי דיר של עזים, וזה הזכיר לי בחיוך את הריח של חלקים כפריים מסוימים בהולנד. על כך נאמר - אם את מריחה חרא ומחייכת, אין ספק שאת מסטולה ממשהו.

ככל שיעבור הזמן, אני אשכח את הקשיים והתסכול והבלבול העצמי, ומה שאני אזכור יהיה הקשר הזוגי שהיה מאוד חיובי בימים האלו, השלווה שאיזנה את הפאניקה בשנייה ששמעתי את הטייס מדבר הולנדית והגוף שלי הגיב לשפה כמו לחזור לסוג של בית, העובדה שלמרות שישנו 8-9 שעות כל לילה תמיד נראיתי עייפה בתמונות (כמו כל חו"ל) והעובדה שכמו כל דבר בחיים, ככל שחוזרים על פעולה מסוימת ומתרגלים אותה, נעשים יותר יעילים בה.

נורא תסכל אותי שאני לא מאושרת בשנייה שנחתתי. כאילו כל נסיעה לחו"ל אמורה להיות מגוון כימיקליים ייעודיים למוח שמאפשרים לי לעוף על ענן מהשנייה שנחתתי ועד לרגע שאני מתעופפת חזרה. אבל במציאות זה לא ככה וזה נורא הפריע לי. בעוד בפעמים הקודמות הייתי אומרת לבן הזוג שאולי נפסיק לטוס וזה דורש יותר מדי ולא נותן מספיק חזרה וכאלה, הפעם אמפי היקרה עזרה לי להפנים בהתכתבויות שחו"ל הוא לא פתרון פלא לכלום, ואני עדיין טסה עם עצמי ואם אני לא בנאדם שנמצא באופוריה תמידית בארץ, לא סביר שאמצא אותה לפתע במקום זר. יחד עם זאת, הטיול היה פחות קשה ברמה הרגשית מטיולים קודמים. הרמה הזוגית הייתה טובה יותר, ידענו לדבר את הפחדים לפני כן ועבדנו הרבה על תיאום הציפיות, אני הייתי קצת יותר סבלנית כלפיו והוא יותר סבלני כשלא הייתי, והייתה זרימה זוגית יותר טובה.

5 לילות באמסטרדם, 4 לילות בכפר ולילה אחד בסכיפהול לקראת הטיסה. אמסטרדם מגניבה וקטעים וכו', אבל בהתחשב העובדה שזו פעם שלישית שלי, מבחינתי היא די מיצתה את עצמה ואין ספק שהגעתי לסוף הביקור שם מוכנה לחלוטין לראות משהו חדש. עדיין היה מרענן להגיע עם בן הזוג, שלא ביקר בה בכלל, ולהכיר לו את התעלות והבניינים הנמוכים והחלונות העצומים והוווים בגג כל מבנה וענני הגראס ותרבות הסמים הרגועה והמקבלת והספייס קוקיז שנמכרים בכל מכולת עם פירוט מדויק של רמת העוצמה. לא הספקנו להזמין כרטיסים מראש במוזיאון אנה פרנק, אז החלטתי שכפיצוי נשאף להגיע לאנדרטה לזכר נרצחי אושוויץ ולרובע היהודי. אחרי שחצנו את הגשר הדק ופנינו, הגענו במקרה לרחוב עם תעלה, כאשר משמאלנו בניינים, מימינינו התעלה ומולה עוד בתים, ועל לוחות קטנים לצד התעלה, בדיוק מול הבתים במספרים תואמים, היו כתובים שמותיהם של יהודים שגרו שם ונרצחו במהלך השואה. כ-200 משפחות, ואתם הולכים ממול ורואים את מספר הבית ואז מורידים את הראש ורואים שם, שם משפחה, גיל, התאריך בו הבנאדם מת ומיקום (אושוויץ, סוביבור, מחנות נוספים, אמסטרדם). ובלי שליטה, נרקם סיפור די ברור - מבינים כמה אנשים היו במשפחה, מי כנראה היו אחים בוגרים, זוג מבוגר שהאישה נרצחה עוד באמסטרדם והבעל מת שנה ומשהו אחר כך באושוויץ... והנה הבתים שלהם, מולכם, עומדים שם כאילו כלום לא קרה. אחרי הרחוב הזה, הגענו ללא תכנון ל-National Holocaust Monument, שמכילה רשימה של מעל 100,000 שמות, שוב כל אחד בפלאק נפרד, שנרצחו בשואה (יהודים, צוענים ועוד עם שלא הבנתי). בן הזוג הלך לחפש את שם המשפחה הקודם שלו ומצא שמות שזהים לקרובי משפחה. כלומר, מן הסתם זה לא הם, אבל זה השפיע מהותית עליו.

בסופו של דבר דווקא אנדרטת אושוויץ הייתה שנכחת בקלות מול החוויות הללו, אבל זה ללא ספק היה הרבה יותר משמעותי עבורי מהביקור בזמנו בבית של אנה פרנק.

ובכן, סיימתי את החלק המבאס הזה והפסקתי לכתוב כי זו פעם ראשונה שלי בחו"ל אחרי שנתיים ואני רק כותבת לכן שואה. 

אמסטרדם הייתה מה שהיא, פחות כוס התה שלי אבל התעלות מקסימות, שוק אלברט קויפף קסם לי יותר מפעמים קודמות וכנראה בגלל ההיריון, קפאתי מקור בוונדלפארק בצורה כמעט בלתי נשלטת. הבלומנמרקט נהדר, רובע החלונות האדומים מזעזע כתמיד, שכונות ג'ורדן ו-De Pijp הן סופר מגניבות ומעניינות, והאוכל הכי טעים ששם היה צ'יפס (Manikin Pis), מין פוקה בול וויאטנמי (ב-Foodhallen) ושטרופוופל חם ביום קפוא באלברטקויפף מרקט.

אחרי 5 לילות באמסטרדם לקחנו רכב (אני נהגתי רוב הזמן כי בן הזוג הרגיש חוסר ביטחון) והדרמנו לאזור שעדיין נחשב צפון הולנד, ל-B&B באיזה כפר קטן. ככלל, ממה שראינו, מרבית הכפרים הולנד בנויים על אותו שטנצ - מצאנו נחל, סללנו בצד אחד כביש, בצד שני בתים, ולצד הכביש הוספנו עוד שורת בתים. וזהו. כל הכפר לאורך עם בית מימין ובית משמאל, ומעבר להם שטחי מרעה עד גבול העין. והולנד שטוחה, אז רואים רחוק רחוק רחוק. מלא ברווזים, זכר ונקבה, והכלבים חמודים אבל מתרחקים מזרים ואין מה לדבר על ללטף אותם. הפרות והכבשים רועות מרחוק ואין דרך להגיע ללטף אותם, אבל גם הן נוטות להסתכל עליך במבט של 'מהההה את רוצה מהחיים שלי?'. האמת שהכפר היה נפלא, אני חושבת שהמרחק המנטלי בין החיים ועבודה בעיר לבין הכפר ההולנדי היו יותר מה שחיפשתי בשביל הרגשת השונות. כמו כן, בעלת ה-B&B הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר כל יום עם פירות חתוכים, גבינות, לחמים, מיץ תפוזים סחוט טרי וגרנולה מעשה ידיה... אנסה לכלול לכן תמונות של זה. בבוקר הראשון השארתי לה פתק שהיה מצוין, בבוקר השני כתבתי בהולנדית (באמצעות גוגל) שהייתי רוצה להישאר לאכול שם כל היום, ואז היא כבר השיבה שהיא מאוד נהנית מהפתקים. בסוף גילינו שהיא הכניסה את כולם לספר האורחים, אז כתבנו גם פה, וגם השארנו פתק אוהב עם שקית ביסלי-במבה שהבאנו מראש לתת למארח כלשהו ובקבוק יין ישראלי. לבן הזוג נשברה מתישהו כוס והוא הרגיש נורא אשם והיא הגיבה הכי מתוקה שיש, אז בין זה לבין הפינוקים, היינו ממש אסירי תודה.

אני לא חושבת שאת מישהו מאיתנו פינקו ככה, אפילו אם זה נשמע לכם מעט. ובכלל, אנחנו תיירים נורא חמודים ותמיד מקפידים לסדר את המיטה בחדר ולוודא שהשארנו אחרי נקי ומסודר.

בדיקות PCR בארץ כבר לא היו נחוצות כי הולנד הורידה אותנו ממדינה מאוד מסוכנת למדינה מסוכנת כשבוע וחצי לפני כן, אבל היה צריך להיבדק שם ושום בארץ. שוב בארץ זה פשוט - מזמינים מראש, מקבלים ברקודים וזה מתוקתק. אבל שם... ביקשתי מבן הזוג לטפל מזה בראש אבל לא יצא, והוא כל פעם חשב שאולי נחזור במיוחד לאמסטרדם בשביל זה. כשהבנתי שהנושא יתקע ככה, התחלתי לברר וגיליתי שיש בעיירה ליד הכפר, ושרק צריך להירשם באתר. אבל באתר, הוא לא הסכים לקבל מספר טלפון לא חשוב איך כתבתי אותו. המספר הישראלי, הסים ההולנדי שקנינו שם, עם קידומת 972, כלום. בלית ברירה נסענו למקום עצמו, שם היה בחור צעיר וחסר תועלת שרק חזר ואמר שאשלח מייל למרכז הכללי ויחזרו אלי מתישהו. למזלי, עיכבתי מישהו מלהגיע לתור שלו אז הייתה לאותו אדם מוטיבציה לעזור לי, ובעזרתו גיליתי שהשורה הארורה לא משתפת פעולה כי צריך לשים + לפני הקידומת... בסוף רשמתי את מספר הטלפון של ה-B&B וקיבלנו את התוצאות כ-18 שעות אחרי הבדיקה ישירות למייל. גם בבדיקה הזו וגם בבדיקה בארץ יצאנו שליליים (ככה אנחנו, מלידה). היו קצת מצחיקים בקטע של הקורונה... מצד אחד צריך קוד QR (מופיע על תעודת החיסונים שמקבלים ממשרד הבריאות במייל) כדי לשבת בבתי קפה, מסעדות ולהיכנס למוזיאונים וכנסיות. מצד שני, כשלא הצליחו לקרוא את הברקוד, מרבית הגורמים לא לקחו את זה יותר מדי ברצינות והספיק להם שראו שכתוב על הנייר פייזר. כמו כן, בזמן שהיינו שם השתיתו עאלק סגר חלקי. בן הזוג חזר ואמר לי שהולכים לעשות סגר ולא הבין למה אני מחווירה ונעשית מתוסכלת, וחזרתי והסברתי לו שסגר בעברית וסגר של אירופאים זה שמיים וארץ... בכל מקרה, בסופו של דבר הם החליטו על סגר חלקי, שמבחינת השפעה עלינו אומר שסוגרים בתי קפה, מסעדות וחנויות לא חיוניות ב-8 בערב. עכשיו, מצד אחד אנחנו גם ככה לא חיות לילה, ומצד שני, מחשיך שם לפני השעה 5, כך שכל דבר שתרצו להספיק לעשות באווירת ערב יכול לקרות ב-4 השעות האלה. עלינו זה לא ממש השפיע. מצד שני, חובת מסכות יש אך ורק בתחבורה הציבורית - במוזיאונים, כנסיות וכל מקום אחר, אין חובה ואין הקפדה. אנחנו כמובן עטינו מסכה בכל מקום סגור, ולפעמים גם בחוץ אם נעשה צפוף מדי. לא מזיק שקר בחוץ ורוצים לחמם את הפרצוף. מסכות רגילות בחו"ל, מסכות KN95 במטוס, והשתגעתי מישראלים בהלוך ובחזור שכל הזמן הורידו או היו עם חצי או סתם על הסנטר ובפנאן... בהלוך הייתי היסטרית ברמה שכל פעם שבן הזוג הזיז את המסכה מהפנים קצת השתגעתי, אבל בחזור גם עם זה הפסקתי, אם כי לא שתיתי ולא אכלתי וישבתי עם המסכה על הפרצוף בקבוע בשתי הטיסות. והמסכות האלה מכאיבות באוזניייייים.

טוב, חפרתי כאן די הרבה אז נעצור באירוע האחרון שהתחבר לחו"ל ונמשיך ביום אחר - לפני הטיסה עשיתי בדיקות NIPT. אני כותבת הכל במייל ואז מפרסמת דרך הפלאפון אז לא נראה לי שאספיק לשים קישור, אבל כדאי לכן לקרוא על זה. בשורה התחתונה, מגיעים למטען הגנטי של התינוק דרך הדם של האם ועושים מדגם סטטיסטי לגבי מגוון בעיות כרומוזומיות שעלולות להתרחש. עשיתי בחמישי, טסנו ברביעי, לא קיבלתי כלום למייל, שלחתי מייל ברביעי אחר שבועיים ולא קיבלתי תשובה, התקשרתי בשישי ולא קיבלתי תשובה... אבל בשבת נחתנו ובראשון ב-9 בבוקר כבר הייתי איתם בטלפון. מסתבר שניסו להשיג אותי פעם אחת טלפונית (אבל החלפתי לסים זר יומיים לפני כן) ונטשו את הנושא... אבל התוצאות היו ברמת סיכון נמוכה מאוד, וכל כך שמחתי מההקלה שלא הורדתי לאף אחד את הראש. כמו כן, בראי הסטטיסטיקה והכרומוזומים ובשיעור ודאות של 99%... אני סוחבת בת. 😊

שבוע 9 - הגדלת הלופ

 

ובכן, הביקור אצל הרופא אתמול עבר בשלום.

קשה לקרוא לזה בדיקה, כי זה היה רק אולטרסאונד, אבל בהתחשב העובדה שהקודם היה לפני 3 שבועות והיו פה ימים של הכפלה יום-יומית, בכל זה חלה התקדמות. אז מבחינת גודל ומה שנראה כמו גפיים ודופק, הכל שם. הגודל טוב, ראיתי את הלב פועם, ויש תמונות.

שיצאתי מהרופא עם המלצה לעשות בדיקת NIPT (בדיקת דם בסבירות של 99.9% לגבי תסמונת דאון, שעולה כמה אלפים ועלולה להפעיל התראות שווא, אבל מצד שני לאישה בגילי עדיפה על פני לעשות הרבה בדיקות מי שפיר) וסקר שליש ראשון ועוד אחד שאני אפילו לא זוכרת. העיקר - יש לי בדיקות לשבוע 10, 12 ו-14, ואחר כך לקבוע מחדש אצל הרופא. הוא לא הרים את העיניים מהמחשב במשך כל הביקור ורק נתן לי את ההנחיות האלה ולא ענה לי על השאלה לגבי הכדורים שאני לוקחת כרגע - ברוח, כמה זמן אני צריכה לקחת אותם - אבל היי, לפחות במבט במוניטור הוא חייך וענה בהתרגשות ובחיוך שהגודל הקיים אכן מצוין, אז אני שותקת. ספרטנית בציפיותיי.

הפסקה חשובה - אני מאוד מקווה שלפחות בזמן הטיול בחו"ל, בהנחה שיצא לפועל, אני לא רק אכתוב לכן על הדבר האחד והיחיד הזה ואולי אצליח לחזור להרחיב אופקים. אולי.

בחזית הדיווחים והגילויים, בן הזוג סיפר להורים שלו. עכשיו, אני צריכה לחדד שזה נעשה ביידוע ואישור שלי, אם כי מיותר לומר שלא הייתי שמחה מהעניין והיו נסיבות מקלות. הם התחילו לחפש לעבור דירה לפני כמה חודשים, והתהליך הולך... האבא לא הכי חד, והאמא מאוד נחבאת לכלים, ונמאס לו לחפש, ובינתיים את הדירה שלהם הם מכרו - חתמו על חוזה עם המתווכת הראשונה שראו, עוד לפני שפרסמו לבד, עמלה גבוהה, כל הבלגן - ועכשיו האב מתחיל להילחץ ולחפש בשכונות מרוחקות יותר, בעיר שלנו. בן הזוג מאוד נלחץ, בגלל שבטווח הארוך אני בעבודה והוא יצטרך להיות הורה לבד, והוא סומך על עזרת ההורים שלו - חשוב לומר שאמא שלו נראה לי מחויבת מבחינת רצון בערך באותה רמה - אז הוא רצה לספר כדי להבהיר להם שהם נדרשים בסביבה. אני הסכמתי בלית ברירה, למרות שהנימוקים שלו באמת היו הגיוניים בעיניי. לא אהבתי שככה מספרים. לא אהבתי שמספרים בכלל, אבל להשתמש במה שקורה כאן כמנוף או נימוק... לא. ממש לא אהבתי. אז הסכמתי, אבל ביקשתי שקודם כל יהיה ברור שזה עוצר אצלם ואני לא מוכנה שאף אחד ישמע על זה, ושאני לא מוכנה עדיין נפשית לדבר על זה. שינהלו איזה שיחות שהם רוצים איתו, אבל איתי עדיין לא מדברים. ביקשתי ממנו לחדד, מלבד העובדה שזה הסוד הכי כמוס שיש, שאני לא פתוחה לשיחות על זה עדיין ולא סיפרתי לאף אחד.

אז הוא כבר סיפר לחבר הכי טוב ולהורים שלו, ואני מתגלגלת עם זה, מגלגלת בעצמי וחושבת. אני חולקת אתכן, שזה מעל ומעבר, אבל לא הייתה לי את החוויה של באמת לספר. וכשחשבתי על כל האנשים שאני אוהבת, רציתי שהפעם הראשונה שאני מספרת תהיה חפה מתקוות או ציפיות או השלכות של אחרים. שזה יהיה הדבר הטהור והנקי הזה, בלי שום השלכות. אי לכך, החלטתי שכנראה אספר לאחי האמצעי. מזכירה כאן שיש בינינו פער של 7 שנים, ומכיוון שגם הוא סבל מחרדות (פחות מדיכאונות) והרבה מחוש ההומור שלי והטעם התרבותי שלי נבעו ממנו, יש בינינו קשר חם. הרי הנסיעה לחו"ל, אז, אחרי שחשבתי שאף פעם לא אטוס יותר, הייתה איתו. כי לא חשוב מה, אני יודעת שאם אתקשר אליו באמצע הלילה, הוא יבוא. בלי שאלות. בן הזוג בהתחלה הסתייג והרגשתי משהו שלא רצה את זה בו, אבל ברגע שהוא נלחץ מההורים אז מן הסתם הוא מאוד התחיל לעודד אותי לספר... בכל מקרה, שישי בערב נסעתי להורים כי שני האחים הגיעו עם הילדים. אחי, כרגיל, ישן שנ"צ. אחרי זמן איכות עם האחיינים ואחרי שכולם הגיעו והתחלנו להכין את השולחן לארוחה, הלכתי להעיר אותו. האחיינים באו איתי, הוא פקח את העיניים, והם יודעים שלוקח לו זמן להתאושש אז הלכו. שאלתי אותו, "רוצה לראות משהו מגניב שעשינו?" והוא השיב שהוא רוצה להתעורר. 

פתחתי בפלאפון את התמונה של האולטרסאונד הקודם, והוא הרים את הראש - שבוא נעצור כאן רגע. אני ראיתי את זה כ"אני שומע, אני איתך." אולי זו הייתה תנועה לא מכוונת, אולי הוא חשד, אבל... הוא היה שם. ברגע. - אז הראיתי לו, והוא חייך ואמר מזל טוב והתחבקנו, וברגע שהתיישבתי לצד המיטה האחיינים חזרו. וזה היה רגע נהדר, בדיוק כמו שרציתי. דיברנו עוד קצת אח"כ, הוא גרש אותם כדי שנוכל לדבר, אבל זה היה בדיוק הבועה שחיפשתי. רגע של משהו קטן ומושלם כזה שלא תלוי בשום דבר אחר, וזו רק הדבר הנהדר הזה.

אח"כ שלחתי גם תמונה לאשתו - שלא הגיעה באותו הערב - כדי שלא יצטרך להסתיר ממנה, והיא ענתה:

"הפתעת."

"אף פעם לא הבנתי מה אמורים לראות בדברים האלה."

"בכל זאת מז"ט! (3 אימוג'ים עם כובע מסיבה, 3 אימוג'ים של וווזלה)"

ואני צחקקתי לעצמי עד כמה אני מכירה אנשים מסוימים, ועד כמה אני שלמה עם ההחלטה לספר לאחי, ולדעת שהוא יגיב בדיוק בצורה שהייתי צריכה (למרות שאם גם היה מציע לממן את התינוק/ת, זה היה יכול להיות נחמד).

אז בינתיים גל הפניקה שכך, ואני אנסה להשאיר את הדברים ככה. לא לשמוח יותר מדי, לא לדאוג יותר מדי, לקבוע את כל הבדיקות הנדרשות, ולהמשיך ללטף את הבטן כל בוקר ולהגיד 'בוקר טוב'.

איך חולקים

מדוע אני מתקשה להתייחס לעובדה שאני בהיריון?

מאז שכתבתי לכן בפוסט הראשוני, לא כתבתי את זה שוב. אני מתייחסת לזה כמצב רפואי, שזו האמת אבל, כפי שנאמר, זה לא בדיוק לקרוא לתינוק בשמו.

אני כרגע באמצע השבוע השביעי. האנשים שסיפרתי להם: בן הזוג ורופאת המשפחה (ומנהלת המרפאה, אבל זה לא נחשב כי סיפרתי לה כדי לעדכן את רופאת המשפחה כי אני רוצה משהו נוסח קלונקס אבל שלא מסוכן לקחת בהיריון - וכרגע נתקעתי עם לקבוע אצלה פגישה עוד שבוע ויום כי היא אומרת שאפשר בהיריון והאינטרנט אומר שלא). בן הזוג סיפר לחבר הכי טוב שלו כדי להסביר הססנות לגבי נסיעה לחו"ל, ואף הביע רצון עז לספר כבר להורים שלו - גם בגלל שהוא פשוט רוצה וגם בגלל שהם מחפשים דירה והוא רוצה להדגיש בפניהם עד כמה הקירבה הפיזית שלהם תהיה חשובה.

קבענו מראש שאפשר לספר לבנאדם אחד אבל לא לבנאדם שצפוי להעביר את המידע הלאה - כך שאמא שלו נשללה מלכתחילה. את ההודעה הרשמית אני מוכנה לעשות רק אחרי שאעבור את הבדיקות החשובות של סוף השליש הראשון, כדי שנדע שנכון לאותו רגע לא ידועות סיבות שלא להתקדם עם ההיריון. עכשיו, הוא היה די מתוסכל שאני לא מוכנה שיספר להורים שלו גם במחיר שהם יקנו דירה רחוקה או משהו בנוסח, ואני מצידי מזועזעת מהמחשבה של לספר כל כך מוקדם. אני מזכירה שהיריון רגיל אורך בין 38-42 שבועות, ואנחנו רק באמצע 7.

מצד שני, אני לא אוהבת לספר דברים. בעודו מנסה לשכנע אותי לספר למישהו כדי לחלוק את זה, לשמוע חוויות ואולי טיפים ולקבל התייחסות, נזכרתי שאחת מהסיבות שחברת הילדות הכי טובה שלי ואני התקדמנו לאפיקים אחרים הייתה שהיא נורא כעסה על זה שהיא הייתה מגלה על הטיסות שלי לחו"ל רק אחרי שטסתי. כי בראש שלי, לא מספרים עד שזה לא קורה. בשורה התחתונה, לי יש בעיה נוראית עם ציפיות של אנשים, ומבחינתי ברגע שנבנתה סוג של ציפיה אז יש לי מחויבות, והמחשבה שלא אעמוד בה מפרקת אותי לגמרי. גם כשזה לגבי אם טסתי לחו"ל, שכן אם לא טסתי, זה מיד מתחיל דיון של למה לא טסתי, מה הייתה הבעיה, כמה חבל, ואני לוקחת על עצמי ביקורת ובלגנים שלא קשורים אלי בכלל. אותו דבר עם הסיטואציה הזו. 

אם לדוגמה, אחליט לספר לבוסית, כדי לבחון הקלות בבקרים שאני מרגישה בחילה או כדי לקבל הבנה בראי תשומת לב מוגברת לדברים שעלולים להתפספס במשרד וקצת יותר תזכורות או אם משהו ישתבש, או סתם כי היא סה"כ חברה שלי ואני אחלוק עם מישהי שכבר עברה את זה 5 פעמים - אז בתכל'ס זה משהו נורא חביב ונחמד. אבל בראיה שלי, יש כאן כדור שלג שלם. בגלל שהיא לא רק חברה, היא גם בוסית שמתחילה לעשות חישוב שבמידה והכל ילך כמו שצריך, עוד 7-8 חודשים היא צריכה מישהו שיחליף אותי במספר דברים שונים, ואיך היא מתארגנת על זה, וכמה לחץ יהיה עליה, ומה כבר אפשר לשנע, ואיך זה עובד עם מיליון תכניות נוספות שאני בכלל לא מכירה. זה כבר לא משהו שלי, זה מאוד משפיע עליה.

יש חברה אחרת, ותיקה ואהובה, שחשבתי לספר לה, אבל היא אמא ל-3 בנות עם הפרעות קשב וריכוז ומבוגרת ממני בכמה שנים, וההתייחסות ממנה מהר מאוד יכולה להיות 'אבל את רק בהתחלה, את לא מבינה מה עוד יבוא, תיהני מהשקט כי אחרי שיוולד' וכל מיני דברים כאלה שרק יגרמו לי לעצבים ותסכול, ואז למה בכלל סיפרתי?

זה כבר לא יהיה החוויה שלי. 

אני לא חושבת שהגעתי לפתרון כלשהו פה, מלבד העובדה שבשלב זה או אחר אני אצטרך להתחיל להתנהג כמו בנאדם בוגר ולדבר על זה כהיריון ועובר ולהפסיק לפחד שאם אגיד או אחשוב משהו בנושא אז היקום עצמו יתנקם בי, כי זה *כנראה* לא עובד ככה. כנראה. אבל מה אם כן?

הפעם הראשונה שראיתי אפונ/ה

 בהתאם למילותיה הנבונות של אמפי, ארשה לעצמי לכמה זמן להמשיך לברבר על מה שאני עוברת כרגע כאילו שזה הדבר היחיד בעולם, בתקווה שבשלב מסוים גם זה יהפוך לשגרה ואחזור להיות דמות יותר רב מימדית.

ביום שלישי, ה-5.10, ראיתי פעם ראשונה את אפונ/ה. השם משתנה על בסיס יום-יומי כי אני מאוד לא רוצה לכפות מגדר. הייתה כבר פעם אחת שדיברתי עם בן הזוג בנושא וקפצתי לאנגלית כי שם נושא המגדר כל כך הרבה יותר פשוט בעת דיבור, והוא שאל אם קפצתי שפה כדי שהכלבה לא תבין.

אז יום לפני כן היה לי תור לרופא הנשים, שבוטל כי הוא היה צריך לנסוע לכנס ובעצת האחות, הייתי אמורה להגיע למחרת ללא תור (סיבה מס' 1 לחרדה) למרפאה כלשהי בבני ברק (סיבה מס' 2 לחרדה) ולהיכנס בין התורים. היא אמרה שהתור של 15:30 בדרך כלל מאחר אז תכננתי להגיע ב-15:00 ולקוות שהוא יקדים. בן הזוג קם בכאבים והיה עם פרצוף תחת כל היום (סיבה מס' 3 לחרדה) ובשלב מסוים אמרתי לו שהוא לא חייב לבוא כי אין לי מושג מה יקרה בתור הזה ואולי רק נסכם אילו תרופות אני צריכה להמשיך לקחת.

אז הגעתי קצת לפני 15:00, איך לא, והניווט עצמו היה קל וגם מצאתי חנייה בלי בעיה, אבל כמובן שזה נמצא בחור לא מובן אז מרגע שחניתי הלכתי ל-3 מקומות שונים כדי למצוא את המרפאה... שהייתה סגורה. כי הם פותחים רק ב-15:30. אז אני כבר בחרדה וקצת רועדת ולחוצה ומתיישבת ומחכה ומחכה ומחכה. נקצר את התהליך בכך שבסוף נדחפו לפני ועד שדיברתי עם המזכירה בקבלה כבר מישהו קיבלה תור לא מתוכנן, ואז הסתבר שכל מי שבוטלה בשני נאמר לה לקפוץ בשלישי ב-15:30... והדוקטור עצמו הגיע ב-10 דקות איחור והתחיל לקבל רק לקראת 16:00. המון עצבים. ואני כבר בשלב זה יושבת ורועדת מחרדה, והרי אסור לקחת קלונקס בזמן היריון (סיבה נצחית לחרדה) אז אני רק מדברת עם עצמי, מיישמת את כל השיטות שאני מכירה כי זה מה יש, בזמן שנשים אחרות יושבות ומקטרות אחת עם השנייה בקול על הברדק שיש שם.

למזלי, הייתי הרביעית בתור. אז הגעתי ב-15:00 ונכנסתי ב-16:15, אולי? בכל מקרה, מהר מאוד הוא מחווה יד לעבר הכסא, נו, עם האוכפים... בשלב זה אמרתי לו בחיוך שאני חדשה בזה, ולכן הוא יצטרך להסביר לי דברים. לא חושבת ששמע. במיוחד כי הייתי צריכה גם לשאול אם מדובר באולטרסאונד של הבטן או - YOU KNOW. הרי לכן מידע שלא ידעתי: מה שרואים בסדרות, שמהתחלה מורחים איכסה על הבטן ומסתכלים והכל ברור לעין? זה לא באמת עובד ככה, כנראה. בהתחלה, ממה שקראתי, אם רוצים תמונה מדויקת ולהבין מה קורה, צריך להיכנס מלמטה. רק אחרי שהעובר גדל ומתחיל לדחוף איברים אחרים, התמונה למטה מתרחקת ואפשר להתחיל לראות דרך דופן הבטן. מכיוון שמלכתחילה חשבתי שזה יהיה צילום בטן ולא WOOHOO, באתי עם מכנס. אז סבבה, בהתאם לנהוג במרפאת הפוריות, הורדתי את המכנס לברכיים, והתמקמתי, ואז גם את זה הרופא מבקר. הבהרתי לו שככה עושים את זה במרכז ומהר שיניתי, אבל זה כל כך מחדד את הבעיה שלי איתו, וכך שמדובר במישהו שמומחה בנושא ואני לא מבינה כלום והוא לא בקטע של להסביר. בגלל זה יש את הספר והאינטרנט. לא יהיה לי אומץ לעבור רופא, ואני לא בטוחה שזו סיבה מספקת.

אחרי כל ההקדמה? הרגליים באוכף, המכנסיים על הבטן, המכשיר הפאלי מוחדר ו - יש שם תמונה. ואני שואלת אותו בהפתעה - אז רגע, אפשר לראות כבר? אנחנו נדע אם זה יחיד או תאומים?! והוא משיב בחיוך - אולי הפשרנו קצת - שיש רק שק אחד, ו...הנה. ופתאום, הייתה תמונה והיה שק, והיה - אפון. או אפונה. כי זה בגודל של אפון בשבוע השישי, כן? כלומר, היה. תכף נתחיל לגדל פרצוף.

הבעתי התרגשות בעיקר כי זה מה שעושים בסדרות אבל קשה לומר שקלטתי מה קורה. ביקשתי שידפיס לי תמונה כדי שאראה לבן הזוג, וסיכמנו על התרופות ויצאתי במהרה והלכתי לאוטו והתקשרתי לבן הזוג וסיפרתי לו וכמובן שהתחרט על שפספס ואמרתי לו שצריך לקבוע תור לעוד 3 שבועות כדי לעשות אולטרסאונד נוסף ואז יוכל לקחת חלק - גם את זה הרופא אמר בצורה לא ברורה ועד שהבנתי שזה אצלו, יאללללללללה - ובכל מקרה, אחרי כל זה, לפני 3 ימים קיבלתי תמונה של אפון/נה שיושב/ת אצלי בבטן. התמונה כרגע על המקרר, ואני אומרת בוקר טוב בלבביות ומלטפת מדי פעם כשאף אחד לא רואה. אה, וכמובן שברקע הבוסית מתקשרת וצריכה שאני אעביד כשאחזור (סיבה לחרדה מס' 4) ואחרי שהסתיים התור והעצבים ווידאתי איתה מסתבר שזה לא כזה דחוף ויכול להיסגר בעבודה גם מחררררר. איף.

את דיאטת ה-8-16 שדי חייתי לפניה כמובן שהפסקתי, ועכשיו אני משתדלת לאכול בהתאם לתיאבון, שזה מנגנון שחשבתי ששברתי כבר מזמן עם משחקי האנורקסיה של סוף שנות העשרה (לונג סטורי שורט - שנת שירות במעון ויצ"ו, שהייתי חוזרת הביתה בחמש אחה"צ וכשאמא שלי הייתה שואלת מה אכלתי כל היום, הייתי אומרת מסטיק). בן הזוג משתדל לבשל ולהכין לי סלטים ולתת לי לנוח כמה שאפשר, כי כמובן שאני מתעייפת הרבה יותר מהר. הצעדים פחתו מה-15 ק"מ היומיים ל-11, 12 ק"מ במאמץ. ובינתיים, כפי שנכתב בספר, זורמים...

חגי ספטמבר 2021

היום האחרון של חופשת החגים למיניהם. מחר חוזרים לעבודה. לפחות זה יהיה שבוע עבודה של יומיים בלבד, זה ללא ספק יוריד קצת מהלחץ. בשורה התחתונה, אני גם יודעת שאני יחסית יותר רגועה בימי עבודה כי יש את הקונספט של שגרה, שהולך לעזאזל בחגים...

אתגעגע רק ליכולת לקום בלי שעון מעורר. מנגד, הלחץ המובנה מחלחל לכל נקודה. הבוקר התעוררתי עשרות פעמים החל מהשעה 6, כי איפשהו במוח כבר היה את החישוב של לקום מוקדם כדי להיות מסוגלת להירדם בשעה נורמלית כדי לקום ב-5 מחר, כרגיל. בנקודה אחרת התעוררתי כי חשבתי ששמעתי שעון מעורר, ואז ראיתי שכתוב בפלאפון יום שלישי ולרגע נבהלתי, כי מה זה יום שלישי ואני במיטה בבוקר. כמה לחץ וכמה דאגות. מזל שאני לא אחראית לחיי אדם או מנהלת של צ'רנוביל או משהו.

היו יומיים קצת בעייתיים. היינו אמורים לנסוע למלון בראש פינה, בהנחה של העבודה כדי שנוכל להרשות לעצמנו מקום מפנק. לונג סטורי שורט, זה התחיל ברגל שמאל כי בן הזוג קם בכאבים ונכנס לחרדות שהוא יהרוס את הטיול. אחרי שהרגעתי אותו והתארגנו, יצאנו לדרך ב-12, שמסתבר שזו שעה איומה לצאת בחול המועד כי במקום 1:45 נסיעה, לקח לנו סביב ה-3:00 שעות. לא עוזר שהסבתות המתות שלי נוהגות מהר יותר מבן הזוג, אבל ניחא.

הגענו אחרי הרבה פקקים ותסכול, ולמרות שניסינו לשפר את המצב, הוא היה מודאג בגלל הכאבים ואני מאוד התבאסתי לגלות - במבט לאחור, הייתי צריכה לבדוק את זה קודם - שהמלון יושב בדיוק בכניסה לראש פינה, צמוד למרכז המסחרי, על כיכר פקוקה, מלא באנשים וצרחות וצפירות והיה כל כך חם... אז נכנסנו לזה ברגל שמאל, ובעוד בן הזוג עבד על להקל מהכאבים, אני הלכתי והתבאסתי מהמקום. לא יודעת אם בצורה ממש פרופוציונלית, אבל היה לי קשה מאוד. ומכאן נוצר מצב שכל אחד מאיתנו מצד אחד מנסה להתמודד עם מה שהוא עובר, ומצד שני לשפר לאחר... היה מאוד מסובך. פעמיים-שלוש איבדתי את הסבלנות כלפיו ודיברתי בצורה מעוצבנת והייתי לא נעימה, הסברתי לו שהגעתי לקצה יכולת ההכלה שלי. אבל עברנו את זה יחסית בטוב, עד כמה שאפשר. זה גם נתן נקודת מבט לגבי אם באמת נטוס לחו"ל (למתנת יום ההולדת הוא קנה לנו כרטיסים להולנד), ואנחנו מדברים ושוקלים אפשרויות.

לונג סטורי שורט, זה איפשר לי לומר לו שאני לא אהיה מסוגלת להתמודד עם מצב דומה בחו"ל. גם כאבים וגם חרדות שלו וגם לדאוג לו ולעצמי לא יעבוד. ומבחינתו זה איפשר לו לנסות לקלוט ולהפנים מה הוא מסוגל ומה לא, ועם מה נוכל להתמודד... שורה תחתונה, עזבנו אחרי לילה אחד (במקום שניים) ממקום ריגשי מאוד רגוע ותומך. הוא לא הרגיש טוב ואם כבר אז עדיף בבית, ואני מצידי גם ככה לא אהבתי את המקום ולא יכולתי ליצור שם אווירת מנוחה ופינוק שהייתה טובה לשנינו. נסענו שעתיים לבית של ההורים שלי לאסוף את הכלבה ואז עוד שעה נסיעה הביתה, אבל הגענו בהרגשה די חיובית. בלי תסכולים הדדיים, בלי חשבונות. עושים את המיטב ממה שיש ומספרים בדיחות תוך כדי.

כשאחזור לעבודה מחר אנסה לקבל החזר לפחות על הלילה השני, בראי העובדה שבן הזוג לא הרגיש טוב, ובראי העבודה שהמלון מפרסם את עצמו כמשהו אחד ובעצם מתקשה להגיע לרמה הזו (כולל תמונות של תלתל שיער חמוד וקטן שלא היה שייך לי או לבן הזוג...).

בין לבין, כשקפצתי במוצ"ש להורים להביא להם את הכלבה, מתוך התרגשות ולחצים וחרדות, היה לי אומץ לספר לאמא שלי שאנחנו מנסים להיכנס להיריון. בדומה לבן הזוג, אתן תפתעו למה סיפרתי דווקא לאמא שלי ולא לאבא, שכן מחשבה קבועה אצלי היא שצריך להגיד לאבא ולהעיר אותו כדי שיחזיק מעמד, שיראה עוד סיבות לקום בבוקר ושהוא עדיין נחוץ וכל זה. אבל פתאום הרגיש לי שרציתי לתת לה משהו, ומצד שני שצריך להכין אותם. שנצטרך את כל העזרה שאפשר, כי בעצם הוא מפורק מהכאבים, ואני מפורקת מחרדות, ואני באמת רוצה לתת לחיים שבתוכי משהו יותר. מקום בטוח ומשפחה.

איף, איזה מעייפת. אין לי נושא אחר לכתוב עליו? יאללה, מחר נחזור לעבודה ואני אחזור לקטר לכן על הבוס.

תרגיל שחרור אצבעות ויום הולדת 38

 אני רוצה לכתוב, אבל משהו כאילו קושר לי את האצבעות.

בכתיבה בעט או עיפרון תמיד התקשיתי, הקצב היה איטי והראש היה בורח קדימה... ביסודי אני זוכרת פעם אחת שכל הכיתה כבר הרימה כסאות והלכה, ואני נשארתי מעתיקה מהלוח. בסוף המורה ביקשה משכנה שחיכתה לחזור איתי לסיים להעתיק לי כדי שנוכל ללכת. בכיתה ז', באסיפת ההורים הראשונה, המחנכת שלי אמרה לאמא שלי לשלוח אותי לאבחון, בגלל שהיא ראתה מבחן שלי ושאלה אותי את אותן השאלות בעל פה (מורה לספרות, חשוב לציין), והיא קלטה פער מהותי בין מה שהיה כתוב על הנייר לבין מה שאמרתי.

הליקוי העיקרי, אבל לא היחיד, היה שלמדתי לכתוב לא נכון. אם תחזיקו עכשיו עט, תראו שהאמצע המורה עושה את רוב העבודה. אבל אצלי זו הייתה אצבע ה"בן-זונה מניאק". כתוצאה מכך, כל היד הייתה מתעייפת והייתי כותבת לאט ובינתיים הראש שלי רץ קדימה קדימה קדימה, והיו מתפספסות מילים ולפעמים שורות. אז קיבלתי הארכת זמן במבחנים והתחילו לבחון אותי בע"פ ופתאום מרבית הציונים זינקו. בכיתה י' הייתי תלמידה מצטיינת והלכתי למחנכת לתחקר אותה למה היא התכוונה במילה 'מצטיינת', כי זה פשוט לא הסתדר לי.

אבל ההקלדה! איזה זמן לחיות. ההקלדה נעה כמעט במהירות המחשבות. כשאני מקלידה אני הכי קרובה לעצמי שאני יכולה להיות. בעבודה צוחקים עלי לפעמים אם אני נכנסת עמוק מדי למשהו שאני כותבת כי אז הידיים רצות והעיניים לא מפוקסות וזה טאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפ...

אז זה היה תרגיל הכתיבה כדי להתחיל לחלוב ממני מידע.

יום ההולדת עבר בסדר. הדלקתי את הפלאפון וקיבלתי שטף של הודעות שהראשונה ביניהן היה הבוס הקודם שאני מאוד אוהבת, ואנשים מהעבודה והבוסית הנוכחית וזה התחיל לי את הבוקר נכון. בן הזוג היה בכאבים ושנינו בעיקר התמקדנו בכך שבערב נוסעים להורים שלי והוא צריך להיות במוד תפקודי, אז הוא ניסה לנוח ואני ניסיתי לאפות, ושם נלחצתי והסתבכתי... העוגות יצאו בסדר בסוף אבל עם אחת מהן התחלתי מחדש רק כי שיגעתי את עצמי. האם הלחץ היה מיום ההולדת עצמו או מכך שיומיים למחרת הייתי אמורה לקבל תוצאות בדיקת בטא לגבי החזרת העוברים? העוברים, כנראה. מלבד רפלקס ה"אני הולכת לחטוף את זה מאיפשהו" שיש לי בימי הולדת, באמת שהייתי מעדיפה שהם יעברו כמה שיותר מהר. אז בעצם כנראה שאני לא רוצה לכתוב לכן על יום ההולדת כל כך.

בכל מקרה, היה, עבר, הכל סבבה. ההורים נתנו כסף, האח הבכור בכלל לא אמר מזל טוב אבל גם אני כתבתי לו רק למחרת אז מה זה משנה. נסענו אחה"צ להורים, כל האחיינים היו שם ושני האחים ושתי הנשים והייתה אווירה יחסית טובה. בשלב מסוים הגיסה המחרימה הושיטה לי צלחת כי חילקנו אוכל לילדים. החזרתי לה. בשלב אחר עשיתי חיקוי בשולחן וכולם צחקו, גם היא. גם משהו. בן הזוג שכנע את האחיינים לקשט קצת (אבל למה לא אצלנו?) וכשניסיתי לחלק את העוגות, אחרי שהוא הכריח את הסביבה לשיר מזל טוב, הוא החליט שהוא רוצה לתת לי מתנות (גם זה היה סיבוך... הוא קנה לי אוזניות לפני חודש ורציתי לדחות את הפתיחה שלהם כדי שיהיה לי מה לפתוח ביום ההולדת, ואז הוא שכנע אותי בכל זאת, ואז לפני יום ההולדת אמרתי שלא יקנה לי משהו נוסף כי קניתי לעצמי שרשראות ואשאיר אותן סגורות ואז אפתח באותו היום, ובסוף את המתנות והכרטיס בערב הוא נתן לי בזמן שאני מנסה לחתוך עוגות ולקדם עניינים, הכל התברדק, והמתנות שלו הגיעו במייל וזה היה סדנת בישול זוגית וטיסה לאמסטרדם והכל היה כל כך מבולבל, וכרטיס ברכה שכתוב מזל טוב סבתא והכל הרגיש כאילו כוונה טובה אבל מתובל עם משהו... כועס? זועף? דווקא?).

נמרחתי כאן.

אקיצר, היה, עבר, בדיקת בטא, תוצאה חיובית. זה היה אתמול. מחר אני עושה עוד אחת. לפי התוצאה השנייה אפשר יותר לדעת מה קורה. זה קצת כמו לעבור משוכות. אז אתמול, אחרי שנפלתי ב-2 המשוכות הקודמות, הצלחתי לעבור. ומחר יש לקפוץ עוד אחת.

אז תשחררו את האצבעות קצת ומחר בבוקר תחזיקו שוב, בסדר? כי זה עובד. אתן עוזרות לי. תודה.

חודשולדת

 אתמול הייתה יום ההולדת של האחיינית של בן הזוג.

אותה אחת מהפוסט הקודם - יום הולדת שנה, האבא שולח הודעה לאחיו להגיד שיש להם רשימת מתנות, אז כמה הוא מתכנן לשים כדי שידע לכוון אותו לאיזה מתנה, ואז מקנח ב"שים כמה שנראה לך ואנחנו נשלים."

מלכתחילה אמרתי כאן שאני לא הולכת, והבעתי הסתייגות גם בפני בן הזוג אבל בשעת השין, איך לא, התארגנתי ליציאה. הם גרים במרחק 5 דקות מאיתנו - ואנחנו אף פעם לא רואים אותם ללא קשר לקורונה - אז בהליכה קלילה.

בן הזוג הרגיש חרא מהרגע שנכנסנו, אם כי אני לא בטוחה כמה היה פיזי וכמה נפשי. מהצד שלו היו ההורים, אח אחד עם שני ילדים (בלי אשתו) וזהו. מהצד של הגיסה היו אחים ובנות דודה ודודה ומה לא... בערך 20 איש, מהן 2 הריוניות, ורק שנינו עם מסכות. בהתאם, המשפחה של בן הזוג ישבה מכונסת בפינה בשקט שלה והאחרים השתלטו על הסלון, ישבו עם הגב, ניסו להפעיל את הנסיכה בת השנה שהסתפקה בלעשות פרצופים חמוצים ולהתעצבן על כך שמנסים להפעיל אותה.

בן הזוג ישב בפינה של בפינה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. אני לא יודעת כמה מזה היה הכאב הפיזי וכמה הנפשי. בצד הפיזי, הוא סובל הרבה מתחושת בערה ברגליים, זרמים חשמליים בלתי פוסקים כך שכל הזמן כואב לו, גם כשהוא לא דורך. זה מחמיר כשהוא לא ישן טוב, והוא אף פעם לא ישן טוב. ובצד הנפשי, הוא מאוד נפגע מאחיו ודרישות המתנות שלו, ואז אחיו בקושי אמר לנו שלום, ולא בא להגיד אף מילה ורק זז בין המשפחה של אשתו לילדה שלו. 

אחרי שעה הלכנו, ובדרך הוא בכה מאחורי משקפי השמש שלו, ולא רצה לדבר. גם בבית הוא לא רצה לדבר. לקחתי צעד אחורה, כי לא הייתה שום תועלת בניג'וס וכי נגמרה לי האנרגיה. באופן כללי. בשלב מסוים חזרתי לחדר השינה להגיד לו שאני יוצאת עם הכלבה, והוא בהה בתקרה, ואמרתי לו שאני דואגת לו והוא כרגיל ענה במידה של זלזול ובוז, ואני השבתי שהוא בכה בדרך וכעת בוהה בתקרה והוא בכאבים, והגיוני שאדאג, והוא השיב כאילו פתאום השתכנע...

בערב, לפני שהלכתי לישון, הוא הושיט לי ידיים לחיבוק, כי אתמול אלה היו 6 שנים מהדייט הראשון שלנו. כמה שנים וכמה זמן... והיום יש לו תור לרופא כאב ואני רוצה לבקש שילך לבד. 

אני לא יודעת איך להבהיר שנגמר לי. שאין לי יותר כוח או רצון או אנרגיה.

אני כועסת ועייפה ומיואשת ובודדה ושום דבר לא בא לי בטוב ואני נכונה לתקוף ולהלום בשנייה שמתקרבים אלי.