בהתאם למילותיה הנבונות של אמפי, ארשה לעצמי לכמה זמן להמשיך לברבר על מה שאני עוברת כרגע כאילו שזה הדבר היחיד בעולם, בתקווה שבשלב מסוים גם זה יהפוך לשגרה ואחזור להיות דמות יותר רב מימדית.
ביום שלישי, ה-5.10, ראיתי פעם ראשונה את אפונ/ה. השם משתנה על בסיס יום-יומי כי אני מאוד לא רוצה לכפות מגדר. הייתה כבר פעם אחת שדיברתי עם בן הזוג בנושא וקפצתי לאנגלית כי שם נושא המגדר כל כך הרבה יותר פשוט בעת דיבור, והוא שאל אם קפצתי שפה כדי שהכלבה לא תבין.
אז יום לפני כן היה לי תור לרופא הנשים, שבוטל כי הוא היה צריך לנסוע לכנס ובעצת האחות, הייתי אמורה להגיע למחרת ללא תור (סיבה מס' 1 לחרדה) למרפאה כלשהי בבני ברק (סיבה מס' 2 לחרדה) ולהיכנס בין התורים. היא אמרה שהתור של 15:30 בדרך כלל מאחר אז תכננתי להגיע ב-15:00 ולקוות שהוא יקדים. בן הזוג קם בכאבים והיה עם פרצוף תחת כל היום (סיבה מס' 3 לחרדה) ובשלב מסוים אמרתי לו שהוא לא חייב לבוא כי אין לי מושג מה יקרה בתור הזה ואולי רק נסכם אילו תרופות אני צריכה להמשיך לקחת.
אז הגעתי קצת לפני 15:00, איך לא, והניווט עצמו היה קל וגם מצאתי חנייה בלי בעיה, אבל כמובן שזה נמצא בחור לא מובן אז מרגע שחניתי הלכתי ל-3 מקומות שונים כדי למצוא את המרפאה... שהייתה סגורה. כי הם פותחים רק ב-15:30. אז אני כבר בחרדה וקצת רועדת ולחוצה ומתיישבת ומחכה ומחכה ומחכה. נקצר את התהליך בכך שבסוף נדחפו לפני ועד שדיברתי עם המזכירה בקבלה כבר מישהו קיבלה תור לא מתוכנן, ואז הסתבר שכל מי שבוטלה בשני נאמר לה לקפוץ בשלישי ב-15:30... והדוקטור עצמו הגיע ב-10 דקות איחור והתחיל לקבל רק לקראת 16:00. המון עצבים. ואני כבר בשלב זה יושבת ורועדת מחרדה, והרי אסור לקחת קלונקס בזמן היריון (סיבה נצחית לחרדה) אז אני רק מדברת עם עצמי, מיישמת את כל השיטות שאני מכירה כי זה מה יש, בזמן שנשים אחרות יושבות ומקטרות אחת עם השנייה בקול על הברדק שיש שם.
למזלי, הייתי הרביעית בתור. אז הגעתי ב-15:00 ונכנסתי ב-16:15, אולי? בכל מקרה, מהר מאוד הוא מחווה יד לעבר הכסא, נו, עם האוכפים... בשלב זה אמרתי לו בחיוך שאני חדשה בזה, ולכן הוא יצטרך להסביר לי דברים. לא חושבת ששמע. במיוחד כי הייתי צריכה גם לשאול אם מדובר באולטרסאונד של הבטן או - YOU KNOW. הרי לכן מידע שלא ידעתי: מה שרואים בסדרות, שמהתחלה מורחים איכסה על הבטן ומסתכלים והכל ברור לעין? זה לא באמת עובד ככה, כנראה. בהתחלה, ממה שקראתי, אם רוצים תמונה מדויקת ולהבין מה קורה, צריך להיכנס מלמטה. רק אחרי שהעובר גדל ומתחיל לדחוף איברים אחרים, התמונה למטה מתרחקת ואפשר להתחיל לראות דרך דופן הבטן. מכיוון שמלכתחילה חשבתי שזה יהיה צילום בטן ולא WOOHOO, באתי עם מכנס. אז סבבה, בהתאם לנהוג במרפאת הפוריות, הורדתי את המכנס לברכיים, והתמקמתי, ואז גם את זה הרופא מבקר. הבהרתי לו שככה עושים את זה במרכז ומהר שיניתי, אבל זה כל כך מחדד את הבעיה שלי איתו, וכך שמדובר במישהו שמומחה בנושא ואני לא מבינה כלום והוא לא בקטע של להסביר. בגלל זה יש את הספר והאינטרנט. לא יהיה לי אומץ לעבור רופא, ואני לא בטוחה שזו סיבה מספקת.
אחרי כל ההקדמה? הרגליים באוכף, המכנסיים על הבטן, המכשיר הפאלי מוחדר ו - יש שם תמונה. ואני שואלת אותו בהפתעה - אז רגע, אפשר לראות כבר? אנחנו נדע אם זה יחיד או תאומים?! והוא משיב בחיוך - אולי הפשרנו קצת - שיש רק שק אחד, ו...הנה. ופתאום, הייתה תמונה והיה שק, והיה - אפון. או אפונה. כי זה בגודל של אפון בשבוע השישי, כן? כלומר, היה. תכף נתחיל לגדל פרצוף.
הבעתי התרגשות בעיקר כי זה מה שעושים בסדרות אבל קשה לומר שקלטתי מה קורה. ביקשתי שידפיס לי תמונה כדי שאראה לבן הזוג, וסיכמנו על התרופות ויצאתי במהרה והלכתי לאוטו והתקשרתי לבן הזוג וסיפרתי לו וכמובן שהתחרט על שפספס ואמרתי לו שצריך לקבוע תור לעוד 3 שבועות כדי לעשות אולטרסאונד נוסף ואז יוכל לקחת חלק - גם את זה הרופא אמר בצורה לא ברורה ועד שהבנתי שזה אצלו, יאללללללללה - ובכל מקרה, אחרי כל זה, לפני 3 ימים קיבלתי תמונה של אפון/נה שיושב/ת אצלי בבטן. התמונה כרגע על המקרר, ואני אומרת בוקר טוב בלבביות ומלטפת מדי פעם כשאף אחד לא רואה. אה, וכמובן שברקע הבוסית מתקשרת וצריכה שאני אעביד כשאחזור (סיבה לחרדה מס' 4) ואחרי שהסתיים התור והעצבים ווידאתי איתה מסתבר שזה לא כזה דחוף ויכול להיסגר בעבודה גם מחררררר. איף.
את דיאטת ה-8-16 שדי חייתי לפניה כמובן שהפסקתי, ועכשיו אני משתדלת לאכול בהתאם לתיאבון, שזה מנגנון שחשבתי ששברתי כבר מזמן עם משחקי האנורקסיה של סוף שנות העשרה (לונג סטורי שורט - שנת שירות במעון ויצ"ו, שהייתי חוזרת הביתה בחמש אחה"צ וכשאמא שלי הייתה שואלת מה אכלתי כל היום, הייתי אומרת מסטיק). בן הזוג משתדל לבשל ולהכין לי סלטים ולתת לי לנוח כמה שאפשר, כי כמובן שאני מתעייפת הרבה יותר מהר. הצעדים פחתו מה-15 ק"מ היומיים ל-11, 12 ק"מ במאמץ. ובינתיים, כפי שנכתב בספר, זורמים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה