אני באה ממשפחה יחסית בריאה (נפשית). אתן יודעות, חוץ מהאבא הנכה, שחוץ מהנכות שלו הוא די בריא בפני עצמו.
במהלך הילדות שלי אמא שלי הייתה "נופלת למשכב" אחת לכמה שנים, עם יומיים-שלושה של חום, ובזמן הזה אבא שלי היה מזמין אוכל מבחוץ ועושה פעם אחת ספונג'ה בשביל התמונה (מיותר לציין שזה היה מ-ז-מ-ן, כי כרגע המחשבה עליו עומד ובקרבת מים זה קטסטרופה בלתי ניתנת לתיאור).
כשאני מנסה להיזכר בפעמים שהוא היה חולה, אני בכלל לא מצליחה, מה שאומר שסביר להניח שהוא היה הולך לעבוד עם חום, כי מה לעשות, יש עבודה. שהחום יחכה לסופ"ש.
ואותה הגישה הייתה לגבי הילדים - אם יש עצם מבצבצת או שפריץ דם אז המנוחה מובטחת, חום צריך להיראות רציני ובכל מקרה, לרופא הולכים רק ממש כשאין ברירה. גם אקמול ומשככי כאבים למיניהם לא זכורים לי כמככבים בסביבתי, ואני עד היום נמנעת מלקחת אלא אם אני ממש על הפנים. הגישה היא תמיד שהגוף יתמודד עם מה שהוא צריך, מה שלא הורג מחשל וכו'.
יתכן שזו אחת מהסיבות שהיה לי קשה בהתחלה להתרגל לרעיון של אנטי דכאוניים. אבל אחי, שכבר עבר את כל המסלול הזה, נקט בגישה הכי נבונה - נגיד מחר אנחנו מגלים שאת חולת סכרת. וממחר ועד סוף הימים את צריכה להתעסק עם אינסולין כי הגוף שלך לא יודע מה הוא עושה בעניין. אז תגידי לא, רק בגלל שזה משהו חיצוני לך? לא. הגוף צריך עזרה, הוא לא יודע איך להתמודד עם זה לבד, אז קחי את הכדור ותעזרי לו.
קלונקס, מצד שני, אף פעם לא היה לי קשה לקחת. מבחינת קשיים פיזיים אני סומכת על הגוף שלי והגנטיקה הארית שלו, אבל קושי נפשי? שם זה מגדל קלפים - כדור, ומהר! מה גם שקלונקס זה פניקה ושם הרבה יותר קל להתגמש באתיקה המוסרית הנ"ל.
והנה, במשך יותר משבוע כבר, מצד אחד יש לי בחילות שבאות והולכות, ומצד שני לפני שבועיים הייתה לי בעיה עם הבטן ושוב אתמול - עקב ניסיון שלי לאכול חטיף בריא של תפוח עץ וחמאת בוטנים שכנראה כבר לא הייתה כזו בריאה. עכשיו, לפני כשבועיים, ידעתי שמשהו לא בסדר אבל לא הצלחתי לאבחן אם זה תלוי המצב הרפואי או לא, אז אמרתי לעצמי שיעבור. בהתאם, נוצר מצב שנאלצתי לרדת מהאוטובוס באמצע הדרך בבוקר כשאני מסוחררת ושטופת זיעה. למרבה חוכמתי, הצלחתי לשרוד באוטובוס עד למקום שהיה "קופת חולים" בשם, ואחרי ששכבתי דקה-שתיים על הספסל ונשמתי, סחבתי את עצמי למקום. לא, לא לטיפול רפואי, אל תגזימו. למזלי, הדלת לא הייתה נעולה ואני נכנסתי לחפש שירותים. אמנם ניסו לגרש אותי די מהר אבל מלמלתי שירותים ביאוש וכנראה שהתייאשו ממני. ואחרי שסיימתי שם ושטפתי פנים ויצאתי החוצה, מה אתן חושבות שקרה? הלכתי עד שמצאתי תחנת אוטובוס ונסעתי לעבודה.
אז כרגע המצב שונה, כי הבעיה של היום התמקדה באתמול ומיד אחריה ביקשתי מבן הזוג שיכין לי סיר אורז וזה פתר את הכאבים ומה שצריך. אבל הבוקר קמתי וטיילתי עם הכלבה והרגשתי לא טוב. ושוב, לא הצלחתי לשים את האצבע בדיוק על המקור - האם זה בגלל הבטן של אתמול שהתייצבה אחרי האורז ולא הציקה יותר, או בגלל שזה בוקר וזה בחילות וזה מה יש? כי קלקול קיבה זה א' ויתכנו פטורים במקרה הזה, אבל אם אנחנו מדברים על הדבר האחר אז טפו טפו טפו זה יהיה המצב למשך כמה חודשים וצריך להתרגל.
כמובן שלאחר התלבטות באורך הטיול עם הכלבה ופנטזיות על נמנום על הספה, בסוף התארגנתי והלכתי לעבודה. אבל אני מתלבטת עם עצמי מתי אצטרך לעצור ולהקשיב, ומה הסף שהגוף שלי יסחב. בכלל, ברגע שאני אבשר את הבשורה במשרד אני מניחה שתהיה הרבה יותר גמישות לגבי העבודה שלי מהבית, אבל כאן אנחנו נכנסים לצורך לא להיות חזירה, שזו בעיה אחרת שאני כמובן מתנהגת כמו ייקית סתומה לגביה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה