מאז שכתבתי לכן בפוסט הראשוני, לא כתבתי את זה שוב. אני מתייחסת לזה כמצב רפואי, שזו האמת אבל, כפי שנאמר, זה לא בדיוק לקרוא לתינוק בשמו.
אני כרגע באמצע השבוע השביעי. האנשים שסיפרתי להם: בן הזוג ורופאת המשפחה (ומנהלת המרפאה, אבל זה לא נחשב כי סיפרתי לה כדי לעדכן את רופאת המשפחה כי אני רוצה משהו נוסח קלונקס אבל שלא מסוכן לקחת בהיריון - וכרגע נתקעתי עם לקבוע אצלה פגישה עוד שבוע ויום כי היא אומרת שאפשר בהיריון והאינטרנט אומר שלא). בן הזוג סיפר לחבר הכי טוב שלו כדי להסביר הססנות לגבי נסיעה לחו"ל, ואף הביע רצון עז לספר כבר להורים שלו - גם בגלל שהוא פשוט רוצה וגם בגלל שהם מחפשים דירה והוא רוצה להדגיש בפניהם עד כמה הקירבה הפיזית שלהם תהיה חשובה.
קבענו מראש שאפשר לספר לבנאדם אחד אבל לא לבנאדם שצפוי להעביר את המידע הלאה - כך שאמא שלו נשללה מלכתחילה. את ההודעה הרשמית אני מוכנה לעשות רק אחרי שאעבור את הבדיקות החשובות של סוף השליש הראשון, כדי שנדע שנכון לאותו רגע לא ידועות סיבות שלא להתקדם עם ההיריון. עכשיו, הוא היה די מתוסכל שאני לא מוכנה שיספר להורים שלו גם במחיר שהם יקנו דירה רחוקה או משהו בנוסח, ואני מצידי מזועזעת מהמחשבה של לספר כל כך מוקדם. אני מזכירה שהיריון רגיל אורך בין 38-42 שבועות, ואנחנו רק באמצע 7.
מצד שני, אני לא אוהבת לספר דברים. בעודו מנסה לשכנע אותי לספר למישהו כדי לחלוק את זה, לשמוע חוויות ואולי טיפים ולקבל התייחסות, נזכרתי שאחת מהסיבות שחברת הילדות הכי טובה שלי ואני התקדמנו לאפיקים אחרים הייתה שהיא נורא כעסה על זה שהיא הייתה מגלה על הטיסות שלי לחו"ל רק אחרי שטסתי. כי בראש שלי, לא מספרים עד שזה לא קורה. בשורה התחתונה, לי יש בעיה נוראית עם ציפיות של אנשים, ומבחינתי ברגע שנבנתה סוג של ציפיה אז יש לי מחויבות, והמחשבה שלא אעמוד בה מפרקת אותי לגמרי. גם כשזה לגבי אם טסתי לחו"ל, שכן אם לא טסתי, זה מיד מתחיל דיון של למה לא טסתי, מה הייתה הבעיה, כמה חבל, ואני לוקחת על עצמי ביקורת ובלגנים שלא קשורים אלי בכלל. אותו דבר עם הסיטואציה הזו.
אם לדוגמה, אחליט לספר לבוסית, כדי לבחון הקלות בבקרים שאני מרגישה בחילה או כדי לקבל הבנה בראי תשומת לב מוגברת לדברים שעלולים להתפספס במשרד וקצת יותר תזכורות או אם משהו ישתבש, או סתם כי היא סה"כ חברה שלי ואני אחלוק עם מישהי שכבר עברה את זה 5 פעמים - אז בתכל'ס זה משהו נורא חביב ונחמד. אבל בראיה שלי, יש כאן כדור שלג שלם. בגלל שהיא לא רק חברה, היא גם בוסית שמתחילה לעשות חישוב שבמידה והכל ילך כמו שצריך, עוד 7-8 חודשים היא צריכה מישהו שיחליף אותי במספר דברים שונים, ואיך היא מתארגנת על זה, וכמה לחץ יהיה עליה, ומה כבר אפשר לשנע, ואיך זה עובד עם מיליון תכניות נוספות שאני בכלל לא מכירה. זה כבר לא משהו שלי, זה מאוד משפיע עליה.
יש חברה אחרת, ותיקה ואהובה, שחשבתי לספר לה, אבל היא אמא ל-3 בנות עם הפרעות קשב וריכוז ומבוגרת ממני בכמה שנים, וההתייחסות ממנה מהר מאוד יכולה להיות 'אבל את רק בהתחלה, את לא מבינה מה עוד יבוא, תיהני מהשקט כי אחרי שיוולד' וכל מיני דברים כאלה שרק יגרמו לי לעצבים ותסכול, ואז למה בכלל סיפרתי?
זה כבר לא יהיה החוויה שלי.
אני לא חושבת שהגעתי לפתרון כלשהו פה, מלבד העובדה שבשלב זה או אחר אני אצטרך להתחיל להתנהג כמו בנאדם בוגר ולדבר על זה כהיריון ועובר ולהפסיק לפחד שאם אגיד או אחשוב משהו בנושא אז היקום עצמו יתנקם בי, כי זה *כנראה* לא עובד ככה. כנראה. אבל מה אם כן?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה