לחץ

תחושת לחץ שלא משחררת.

זה התחיל בשישי-שבת עם שיחות על הנסיעה הקרבה לחו"ל, והמקום שרציתי באמסטרדם נתפס ופתאום הרגשתי כאילו אין עוד חדר אחד פנוי ולא יהיה שום מקום והכל משתבש, ותאונת הרכבת המנטלית הגיעה מהר מאוד.

למזלי, בן הזוג כבר יודע עם מי יש לו עסק וגם יודע שאין לי אפשרויות לכדורים ולכן מהר מאוד הוא התיישב על המחשב והתחיל ולחקור ולהעמיק ואני מצידי התכרבלתי על הספה וניהלתי שיחה ארוכה ומנחמת עם עצמי לגבי החששות והדאגות והעובדה שאני יודעת שזה לא הגיוני שנגמרו כל החדרים באמסטרדם בנובמבר, ושמדובר בחדר אחד שחשבתי עליו אבל הכל בסדר וגם ככה לא חייבים להיות במיקום X ואפשר לנוע לכאן או לכאן ויש תחבורה ציבורית ויש רגליים ולא חייבים להיות במרכז וגם מבחינת ההוצאות נהיה בסדר ובדיוק בשביל דברים כאלה חוסכים וכו'. שיחה ארוכה ומתישה. הדופק שלי נשאר מאוד מהיר ליותר מדי זמן אחר כך, אבל יחסית הרגעתי את עצמי. היום יום שלישי ויש כבר חדר באמסטרדם ורכב לאחר כך ורשימת 10 מועמדים ללינה בכפר שתהיה במשך הימים שאחרי אמסטרדם ואפילו יש לי טבלת אקסל כדי לבחור ביטוח נסיעות לחו"ל (שגם, איזה כיף, מתייקר פי שתיים).

אבל תחושת הלחץ לא משחררת, ועכשיו היא התפשטה לכל דבר אחר. ביום ראשון העברתי את היום בעבודה מבעד למשקפי חרדות. הכל הרגיש לי גדול עלי ומורכב מדי ומכביד ומטביע. בדרך החוצה דמיינתי את עצמי כצוללן באוקיאנוס עצום, שכולם הולכים על הקרקעית בלי בעיה ורק אני מתקשה לנווט ולהתקדם, ואף אחד לא שם לב שיש משהו שונה. כאילו כל ההתנהלות שלי הייתה באיזו פניקה ובעתה שיכולתי להסתיר. אחה"צ עוד היה צריך לקחת את הכלבונת לווטרינרית בשביל חיסון + תהיה לגבי נושא רפואי: לפני שבוע וחצי, התגלו 2-3 שלוליות מסתוריות בבית, שמן הסתם הגיעו ממנה. זו פעם ראשונה ש"בורח" לה, ולא הוסיף שזה קרה בלילה עם בן הזוג ואני הייתי מחוסרת הכרה. בטיול ערב לאחר מכן הרגיש לי שהיא מאריכה אותו בכוח, כאילו שגם היא נלחצה ורצתה לוודא שהיא ממש מרוקנת לפני שנחזור הביתה - אם כי אני מכירה בעובדה שזו בטח האנשה שלי.

החיסונים עברו בבלגן הרגיל - אבל בכוונה בחרתי את הווטרינרית הכי ותיקה ומנוסה שלא מתרגשת מהפניקה של המפלצת שלי, וגם את זה עברנו. לגבי השלפוחית, אין באמת מה לעשות בינתיים. מאז זה לא קרה, כך שלא מתקנים מה שבתקווה לא שבור. אם זה יקרה שוב אז נעשה בדיקות ומשם מתקדמים, אבל יש מצב שזו סתם הייתה דלקת שבינתיים הגוף כבר פתר. אז זו דאגה שיושבת שם מאחור.

ואז אמא שלי המליצה לי לקרוא את "מארלי ואני", אז קניתי בדיגיטל וקראתי והופה, הפלה בשבוע 10 אחרי שמגיעים לרופא הנשים ומנסים לראות את התינוק. והיום יש לי תור שכזה, בשבוע ה-9, אז זה התיישב מצוין על הלחץ. ושינוי בכ"א בעבודה... אז הכל יושב וגועש ומתברבש. שום דבר לא באמת קורה, אבל זה מרגיש שיש לי חלק במוח שרק יושב ודואג ודואג ודואג, והגוף כל כך עסוק עכשיו בדברים אחרים שאני מגיעה הביתה על 4 ולא מצליחה לעשות שום דבר מלבד לשכב על הספה. ואין סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר, ואת כל הלוגיסטיקות הנדרשות לגבי נסיעות לחו"ל הרבה אנשים צולחים, גם לפני וגם אחרי הקורונה, ונזמין את החדר ואת הביטוח ונסדיר את הבדיקות הנדרשות בהלוך ובחזור והבדיקה של היום תהיה ונראה מה שנראה, ומה שיהיה - שיהיה.