ובכן, הביקור אצל הרופא אתמול עבר בשלום.
קשה לקרוא לזה בדיקה, כי זה היה רק אולטרסאונד, אבל בהתחשב העובדה שהקודם היה לפני 3 שבועות והיו פה ימים של הכפלה יום-יומית, בכל זה חלה התקדמות. אז מבחינת גודל ומה שנראה כמו גפיים ודופק, הכל שם. הגודל טוב, ראיתי את הלב פועם, ויש תמונות.
שיצאתי מהרופא עם המלצה לעשות בדיקת NIPT (בדיקת דם בסבירות של 99.9% לגבי תסמונת דאון, שעולה כמה אלפים ועלולה להפעיל התראות שווא, אבל מצד שני לאישה בגילי עדיפה על פני לעשות הרבה בדיקות מי שפיר) וסקר שליש ראשון ועוד אחד שאני אפילו לא זוכרת. העיקר - יש לי בדיקות לשבוע 10, 12 ו-14, ואחר כך לקבוע מחדש אצל הרופא. הוא לא הרים את העיניים מהמחשב במשך כל הביקור ורק נתן לי את ההנחיות האלה ולא ענה לי על השאלה לגבי הכדורים שאני לוקחת כרגע - ברוח, כמה זמן אני צריכה לקחת אותם - אבל היי, לפחות במבט במוניטור הוא חייך וענה בהתרגשות ובחיוך שהגודל הקיים אכן מצוין, אז אני שותקת. ספרטנית בציפיותיי.
הפסקה חשובה - אני מאוד מקווה שלפחות בזמן הטיול בחו"ל, בהנחה שיצא לפועל, אני לא רק אכתוב לכן על הדבר האחד והיחיד הזה ואולי אצליח לחזור להרחיב אופקים. אולי.
בחזית הדיווחים והגילויים, בן הזוג סיפר להורים שלו. עכשיו, אני צריכה לחדד שזה נעשה ביידוע ואישור שלי, אם כי מיותר לומר שלא הייתי שמחה מהעניין והיו נסיבות מקלות. הם התחילו לחפש לעבור דירה לפני כמה חודשים, והתהליך הולך... האבא לא הכי חד, והאמא מאוד נחבאת לכלים, ונמאס לו לחפש, ובינתיים את הדירה שלהם הם מכרו - חתמו על חוזה עם המתווכת הראשונה שראו, עוד לפני שפרסמו לבד, עמלה גבוהה, כל הבלגן - ועכשיו האב מתחיל להילחץ ולחפש בשכונות מרוחקות יותר, בעיר שלנו. בן הזוג מאוד נלחץ, בגלל שבטווח הארוך אני בעבודה והוא יצטרך להיות הורה לבד, והוא סומך על עזרת ההורים שלו - חשוב לומר שאמא שלו נראה לי מחויבת מבחינת רצון בערך באותה רמה - אז הוא רצה לספר כדי להבהיר להם שהם נדרשים בסביבה. אני הסכמתי בלית ברירה, למרות שהנימוקים שלו באמת היו הגיוניים בעיניי. לא אהבתי שככה מספרים. לא אהבתי שמספרים בכלל, אבל להשתמש במה שקורה כאן כמנוף או נימוק... לא. ממש לא אהבתי. אז הסכמתי, אבל ביקשתי שקודם כל יהיה ברור שזה עוצר אצלם ואני לא מוכנה שאף אחד ישמע על זה, ושאני לא מוכנה עדיין נפשית לדבר על זה. שינהלו איזה שיחות שהם רוצים איתו, אבל איתי עדיין לא מדברים. ביקשתי ממנו לחדד, מלבד העובדה שזה הסוד הכי כמוס שיש, שאני לא פתוחה לשיחות על זה עדיין ולא סיפרתי לאף אחד.
אז הוא כבר סיפר לחבר הכי טוב ולהורים שלו, ואני מתגלגלת עם זה, מגלגלת בעצמי וחושבת. אני חולקת אתכן, שזה מעל ומעבר, אבל לא הייתה לי את החוויה של באמת לספר. וכשחשבתי על כל האנשים שאני אוהבת, רציתי שהפעם הראשונה שאני מספרת תהיה חפה מתקוות או ציפיות או השלכות של אחרים. שזה יהיה הדבר הטהור והנקי הזה, בלי שום השלכות. אי לכך, החלטתי שכנראה אספר לאחי האמצעי. מזכירה כאן שיש בינינו פער של 7 שנים, ומכיוון שגם הוא סבל מחרדות (פחות מדיכאונות) והרבה מחוש ההומור שלי והטעם התרבותי שלי נבעו ממנו, יש בינינו קשר חם. הרי הנסיעה לחו"ל, אז, אחרי שחשבתי שאף פעם לא אטוס יותר, הייתה איתו. כי לא חשוב מה, אני יודעת שאם אתקשר אליו באמצע הלילה, הוא יבוא. בלי שאלות. בן הזוג בהתחלה הסתייג והרגשתי משהו שלא רצה את זה בו, אבל ברגע שהוא נלחץ מההורים אז מן הסתם הוא מאוד התחיל לעודד אותי לספר... בכל מקרה, שישי בערב נסעתי להורים כי שני האחים הגיעו עם הילדים. אחי, כרגיל, ישן שנ"צ. אחרי זמן איכות עם האחיינים ואחרי שכולם הגיעו והתחלנו להכין את השולחן לארוחה, הלכתי להעיר אותו. האחיינים באו איתי, הוא פקח את העיניים, והם יודעים שלוקח לו זמן להתאושש אז הלכו. שאלתי אותו, "רוצה לראות משהו מגניב שעשינו?" והוא השיב שהוא רוצה להתעורר.
פתחתי בפלאפון את התמונה של האולטרסאונד הקודם, והוא הרים את הראש - שבוא נעצור כאן רגע. אני ראיתי את זה כ"אני שומע, אני איתך." אולי זו הייתה תנועה לא מכוונת, אולי הוא חשד, אבל... הוא היה שם. ברגע. - אז הראיתי לו, והוא חייך ואמר מזל טוב והתחבקנו, וברגע שהתיישבתי לצד המיטה האחיינים חזרו. וזה היה רגע נהדר, בדיוק כמו שרציתי. דיברנו עוד קצת אח"כ, הוא גרש אותם כדי שנוכל לדבר, אבל זה היה בדיוק הבועה שחיפשתי. רגע של משהו קטן ומושלם כזה שלא תלוי בשום דבר אחר, וזו רק הדבר הנהדר הזה.
אח"כ שלחתי גם תמונה לאשתו - שלא הגיעה באותו הערב - כדי שלא יצטרך להסתיר ממנה, והיא ענתה:
"הפתעת."
"אף פעם לא הבנתי מה אמורים לראות בדברים האלה."
"בכל זאת מז"ט! (3 אימוג'ים עם כובע מסיבה, 3 אימוג'ים של וווזלה)"
ואני צחקקתי לעצמי עד כמה אני מכירה אנשים מסוימים, ועד כמה אני שלמה עם ההחלטה לספר לאחי, ולדעת שהוא יגיב בדיוק בצורה שהייתי צריכה (למרות שאם גם היה מציע לממן את התינוק/ת, זה היה יכול להיות נחמד).
אז בינתיים גל הפניקה שכך, ואני אנסה להשאיר את הדברים ככה. לא לשמוח יותר מדי, לא לדאוג יותר מדי, לקבוע את כל הבדיקות הנדרשות, ולהמשיך ללטף את הבטן כל בוקר ולהגיד 'בוקר טוב'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה