חצי מחשבה

אחרי שהאקס ואני אימצנו את הכלבה, לו"ז הטיולים היה אני בבוקר, הוא בצהריים כי הוא עבד משמרות, ואז בערב בדרך כלל היינו יוצאים ביחד. וכשהוא היה יוצא למילואים, הייתי סופרת את מספר הטיולים שנשארו לי עד שהוא חוזר.

ואז נפרדנו, ואני לקחתי אותה, וחשבתי על זה שכל הטיולים עלי ואין כבר מה לספור, ומן הסתם התרגלתי ועכשיו הטיולים איתה - מלבד כשהיא מנסה לתקוף כלבים אחרים - הם ניקוי ראש ואני אוהבת אותם.

אז אותו הדבר הטיפול בפצפונת. משהו באחריות המלאה שלי נורא הפחיד אותי בהתחלה, ברמה של חרדה, ורק חיכיתי לקצת זמן משלי. אבל ככל שעובר הזמן ובן הזוג בכאבים ופחות יכול לתפקד - ויש הרבה ימים כאלה - אז יש לי יותר ימים מלאים. לפני שבועיים-שלושה הפסקנו עם המשמרת יום/לילה ומאז היא ישנה לצידי בעריסה מתחברת בלילה ואני זו שקמה אליה, ואני קמה איתה בבוקר, ומטפלת בה במהלך היום (כשהוא לא מרגיש טוב).

ולאט לאט אני אתרגל שזה המצב ואני אפסיק לספור, וזה פשוט יהיה המצב.

-

את הפוסט הזה כתבתי בבוקר. עכשיו ערב, אחרי יום שהוא היה דווקא נוכח בו, ובשלב מסוים עשיתי אין ספור לחיצות והשתפר כאב הראש שרודף אותו כבר 3 ימים. אבל לערב הגענו שנינו מותשים אחרי שהיא בקושי ישנה במהלך היום - פרץ גדילה של 3 חודשים או התרגשות שהוא היה איתנו רוב היום? - ואחרי שהיא סוף סוף נרדמה ניהלנו שיחה מלאת דמעות על הספה.

אני אמרתי שאני מתגעגעת אליו, שקשה לי לחיות עם ולהרגיש בלי, על הכעס והתסכול שהוא מפגין בזמן הכאבים, על כך שאני מרגישה שאני הולכת על קליפות. הוא סיפר כמה הוא מיואש מהכאב, כמה הוא לא רואה שום אפשרות שזה יעבור והקנאביס מוחק אותו כבנאדם ורק מעמעם את הכאב מספיק כדי שהוא יתאמץ יותר ואז שוב יכאב בצורה חמורה יותר למחרת. הוא אמר שהוא בדק את הקריטריונים להמתת חסד בשווייץ. הוא סיפר כמה הוא מרגיש לבד, שהמשפחה לא מכירה במחלה שלו, שאין סיכוי לשיפור... ואני אמרתי שמבחינתי כשהבאנו אותה לעולם, שנינו התחייבנו שהתאבדות היא כבר לא אופציה. כמובן שעם זה הוא לא הסכים.

כנראה שאף אחד לא יודע כמה זה חמור באמת. כמה ימים הוא לא ישן טוב, כמה הכאבים קשים, כמה מעט זמן הוא מסוגל להיות איתי ואיתה וכמה הוא נמצא בכאבים גם בכל רגע כזה. לא אצלי ולא אצלו. לצד שלי אין לי מה לספר, ההורים רק ידאגו ויעמיסו את זה עלי, אחי שואל מרחוק אבל אין לו זמן באמת ועד שהוא שואל, אני כבר מבינה שאין סיבה לספר לו. החברות רק יכעסו שהוא לא נותן יותר וידרשו להעמיד אותו על מקומו. ואצלו יתייחסו לזה כמו חולשה, ויתור, סתם משהו בראש.