רסיסים של בנאדם

 והאמת, אם אהיה כנה עם עצמי, היא שהמצב לא טוב.

וזה לא שאני לא כנה עם הסביבה, זה פשוט שאין לסביבה ממש מה להציע בנושא. כל מה שאני אקבל הן אמירות שפר שאני יכולה לקבל גם מעוגיית מזל, והיא דורשת פחות אינטראקציה וגם פחות מתסכלת. יתכן שתשאלו במקרה הזה למה אני כותבת פה. אכן שאלה טובה. לא יודעת. אולי הדברים יראו אחרת על הדף. אולי אם אבכה את המילים לא אבכה את הדמעות.

ישנתי בשישי בערב אצל אחי. תכננתי לצאת בצהריים כי סגרו את כביש החוף אבל אז אחי עדכן אותי שפתחו אותו ואז גיסתי התחילה לשלוח הודעות אחת אחרי השנייה, כולל שהיא בדקה בוייז וזמן נסיעה הוא X אז כנראה פתחו את הכביש, וכו' וכו' וכו'. בסוף התארגנתי בברדק (כשפצפונת ערה, כן?) ויצאתי, תוך שאני מעדכנת את הגיסה אבל אומרת לה שאני לא בטוחה שאישאר לישון. ובהתחלה כמעט הסתובבתי כי פצפונת צרחה במושב האחורי והיא יושבת מאחורי הנהג אז אני לא יכולה לעשות שום דבר מלבד לדבר איתה. בניגוד לנסיעה להורים, פה עצרתי רק פעם אחת בשוליים. והיא צרחה, ואני צרחתי עליה. פרודוקטיבי אחו שילינג.

בשלב מסוים היא נרדמה. בחזור החכמתי והורדתי את המילוי למושב שלה, שכנראה כבר לא רלוונטי במשקל שלה, ואמנם היא שוב קיטרה אבל זה היה פחות צרחני. בכל זאת עצרתי בשוליים לתת לה מוצץ, כמובן. אז היה בסדר גמור אצל אחי וגיסתי. הוא לא שינה את הלו"ז שלו והיה בענייניו, אז לא דיברנו או ממש בילינו ביחד, הייתי בעיקר עם גיסתי והאחיינית, וגם זה יחסית בשקט. לא שחיפשתי לדבר. אחה"צ הגיסה והאחיינית לקחו אותי לעשות הליכה על החוף, כשהפצפונת במנשא, ולמרות שזה לא היה קל ללכת איתה בחול, זה כן היה שקט. המחשבות נעשו יותר ויותר עצובות, אבל לפחות זה היה שלו.

ההחלטה על להישאר לישון התקבלה ממש בערב, אחרי שהתלבטתי עם בן הזוג. בסוף הלחץ שלו מהמצב הבטחוני הכריע, לצד העובדה שבאמת לא מיהרתי לחזור הביתה. זה לא שאצל אחי קיבלתי עזרה עם הפצפונת - מלבד סקרנות האחיינית המתוקה שאפילו ביקשה להאכיל אותה אבל באמצע הדרך הודתה שה-5 קילו האלה קצת כבדים עליה - אבל לפחות הסביבה יותר יפה, וזה מרגיש טיפה פחות לבד כי יש אנשים אתך, גם אם הגיסה וכל אחד מהאחיינים היה בתוך מסך אחר. התועלת העיקרית הייתה לגלות שאם פצפונת איתי בחדר חשוך ונעים ללא רעשים, היא יכולה לעבור את הלילה בלי להתעורר. ניסיתי את זה איתה גם ראשון לשני וזה הוכיח את עצמו (נרדמה לקראת 21:00, התחילה לקטר רק ב-4:30). עכשיו אני רק צריכה לשכנע את בן הזוג שעדיף לעבוד ככה מאשר שהיא תהיה איתו בסלון כי בין ההתקרקשות שלו במטבח והטלוויזיה הדלוקה (אור + קול), היא פשוט לא ישנה טוב ומתעוררת 2-3 פעמים בלילה, שלא לדבר על כך שהיא "לא מאפשרת" לו ללכת לישון בשעות שנוחות לו.

בסוף הביקור אחי ליווה אותי עם האחיינית לאוטו וחיבק אותי ואמר שהבית שלהם תמיד יהיה safehaven בשבילי, ושוב הייתי צריכה להחניק את הדמעות.

אני מרגישה שמשהו בתוכי כבה. אני עייפה (אפילו כשאני ישנה טובה), אני מתעצבנת משטויות, והלב שלי שאני נוטה להחשיב כגדול הצטמצם דרמטית, ומרגיש כאילו אין בו מקום לאף אחד חוץ מהפצפונת, ולפעמים הכלבונת. גם לפני שנסעתי וגם אחרי שחזרתי היו שיחות דרמטיות עם בן הזוג, אבל אני מתקשה להאמין שמשהו ישתנה, וכמו שאני בטוחה שכתבתי בפעמים הקודמות, גם הפעם משהו אצל נסדר ונאטם ולא מרגיש ששוב ישתחרר. זו אותה הפגיעה הישנה שאני חוזרת ומבקשת ממנו לא לעשות, והנה, עוד פעם הוא מתעצבן ונאטם ונעלם, רק שהפעם נשארתי לבד עם תינוקת, מנסה להבין מה קורה. הוא אמר שהוא בכל זאת עשה שני לילות איתה, ורק אחר כך חשבתי לעצמי שזה נכון אבל שאני גם עשיתי שני לילות ואת כל הימים איתה, ובלי שום התראה או הבהרה מה קורה. השיחה המיידית אחרי הריב תמיד מרגישה לי שנועדה קצת יותר לפגוע, הוא אומר שאני בכלל לא צמצמתי זמן ברשתות החברתיות מאז שהיא נולדה (אגב, נכון מישהי שהחליטה שהיא תבשל לנו כי לא יוצא לי לאכול? לא יצא מזה כלום כי היא עסוקה ועצובה, והיא התנצלה ואמרה שזה יקרה מתישהו, ואני רק התבאסתי וביקשתי שבאמת לא תעשה כלום והנה עוד כוונה טובה שסתם מרגישה מבאישה בסוף), ושוב מתוסכל זה שאף אחד לא מבשל כשהוא לא מרגיש טוב, וכו' וכו' וכו'. בשלב מסוים התייפחתי כשהוא מחבק אותי, וזו בערך התקווה היחידה שיש לי שהוא מבין שמשהו באמת לא בסדר.

הלב הקטן והמצומק שלי מחוב בסלוטייפ וכבר לא רוצה לפעום בשביל אף אחד, ואני חוזרת וחושבת לעצמי שחבל שלא הרגתי את עצמי בגיל 19, כמו שתכננתי. לא שאני הולכת לעשות משהו כרגע - ויתרתי ביודעין על האפשרות הזו ברגע שהכנסתי את פצפונת לעולם. אבל אני מרגישה את זה בנחישות, ואפילו הרשיתי לומר את זה לחברה (שכחתי לציין שהיא באה בחמישי כדי לעזור, ואיפשרה לי לישון על הספה לשעה והביאה לחמים עם ממרחים ושיחקה עם הפצפונת ונתנה לי רגע לנשום). לא יעזור להגיד את זה לאף אחד אחר. בזמן האחרון יותר ויותר ברור לי שהמילים לא מגיעות ליעדן, ובמרבית הפעמים אנשים פשוט רוצים לשמוע את עצמם מדברים.