אני רוצה לכתוב, אבל משהו כאילו קושר לי את האצבעות.
בכתיבה בעט או עיפרון תמיד התקשיתי, הקצב היה איטי והראש היה בורח קדימה... ביסודי אני זוכרת פעם אחת שכל הכיתה כבר הרימה כסאות והלכה, ואני נשארתי מעתיקה מהלוח. בסוף המורה ביקשה משכנה שחיכתה לחזור איתי לסיים להעתיק לי כדי שנוכל ללכת. בכיתה ז', באסיפת ההורים הראשונה, המחנכת שלי אמרה לאמא שלי לשלוח אותי לאבחון, בגלל שהיא ראתה מבחן שלי ושאלה אותי את אותן השאלות בעל פה (מורה לספרות, חשוב לציין), והיא קלטה פער מהותי בין מה שהיה כתוב על הנייר לבין מה שאמרתי.
הליקוי העיקרי, אבל לא היחיד, היה שלמדתי לכתוב לא נכון. אם תחזיקו עכשיו עט, תראו שהאמצע המורה עושה את רוב העבודה. אבל אצלי זו הייתה אצבע ה"בן-זונה מניאק". כתוצאה מכך, כל היד הייתה מתעייפת והייתי כותבת לאט ובינתיים הראש שלי רץ קדימה קדימה קדימה, והיו מתפספסות מילים ולפעמים שורות. אז קיבלתי הארכת זמן במבחנים והתחילו לבחון אותי בע"פ ופתאום מרבית הציונים זינקו. בכיתה י' הייתי תלמידה מצטיינת והלכתי למחנכת לתחקר אותה למה היא התכוונה במילה 'מצטיינת', כי זה פשוט לא הסתדר לי.
אבל ההקלדה! איזה זמן לחיות. ההקלדה נעה כמעט במהירות המחשבות. כשאני מקלידה אני הכי קרובה לעצמי שאני יכולה להיות. בעבודה צוחקים עלי לפעמים אם אני נכנסת עמוק מדי למשהו שאני כותבת כי אז הידיים רצות והעיניים לא מפוקסות וזה טאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפ...
אז זה היה תרגיל הכתיבה כדי להתחיל לחלוב ממני מידע.
יום ההולדת עבר בסדר. הדלקתי את הפלאפון וקיבלתי שטף של הודעות שהראשונה ביניהן היה הבוס הקודם שאני מאוד אוהבת, ואנשים מהעבודה והבוסית הנוכחית וזה התחיל לי את הבוקר נכון. בן הזוג היה בכאבים ושנינו בעיקר התמקדנו בכך שבערב נוסעים להורים שלי והוא צריך להיות במוד תפקודי, אז הוא ניסה לנוח ואני ניסיתי לאפות, ושם נלחצתי והסתבכתי... העוגות יצאו בסדר בסוף אבל עם אחת מהן התחלתי מחדש רק כי שיגעתי את עצמי. האם הלחץ היה מיום ההולדת עצמו או מכך שיומיים למחרת הייתי אמורה לקבל תוצאות בדיקת בטא לגבי החזרת העוברים? העוברים, כנראה. מלבד רפלקס ה"אני הולכת לחטוף את זה מאיפשהו" שיש לי בימי הולדת, באמת שהייתי מעדיפה שהם יעברו כמה שיותר מהר. אז בעצם כנראה שאני לא רוצה לכתוב לכן על יום ההולדת כל כך.
בכל מקרה, היה, עבר, הכל סבבה. ההורים נתנו כסף, האח הבכור בכלל לא אמר מזל טוב אבל גם אני כתבתי לו רק למחרת אז מה זה משנה. נסענו אחה"צ להורים, כל האחיינים היו שם ושני האחים ושתי הנשים והייתה אווירה יחסית טובה. בשלב מסוים הגיסה המחרימה הושיטה לי צלחת כי חילקנו אוכל לילדים. החזרתי לה. בשלב אחר עשיתי חיקוי בשולחן וכולם צחקו, גם היא. גם משהו. בן הזוג שכנע את האחיינים לקשט קצת (אבל למה לא אצלנו?) וכשניסיתי לחלק את העוגות, אחרי שהוא הכריח את הסביבה לשיר מזל טוב, הוא החליט שהוא רוצה לתת לי מתנות (גם זה היה סיבוך... הוא קנה לי אוזניות לפני חודש ורציתי לדחות את הפתיחה שלהם כדי שיהיה לי מה לפתוח ביום ההולדת, ואז הוא שכנע אותי בכל זאת, ואז לפני יום ההולדת אמרתי שלא יקנה לי משהו נוסף כי קניתי לעצמי שרשראות ואשאיר אותן סגורות ואז אפתח באותו היום, ובסוף את המתנות והכרטיס בערב הוא נתן לי בזמן שאני מנסה לחתוך עוגות ולקדם עניינים, הכל התברדק, והמתנות שלו הגיעו במייל וזה היה סדנת בישול זוגית וטיסה לאמסטרדם והכל היה כל כך מבולבל, וכרטיס ברכה שכתוב מזל טוב סבתא והכל הרגיש כאילו כוונה טובה אבל מתובל עם משהו... כועס? זועף? דווקא?).
נמרחתי כאן.
אקיצר, היה, עבר, בדיקת בטא, תוצאה חיובית. זה היה אתמול. מחר אני עושה עוד אחת. לפי התוצאה השנייה אפשר יותר לדעת מה קורה. זה קצת כמו לעבור משוכות. אז אתמול, אחרי שנפלתי ב-2 המשוכות הקודמות, הצלחתי לעבור. ומחר יש לקפוץ עוד אחת.
אז תשחררו את האצבעות קצת ומחר בבוקר תחזיקו שוב, בסדר? כי זה עובד. אתן עוזרות לי. תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה