1. "החגים", כלומר ארוחות החג והחופשים שביניהם, כלומר מצד אחד דרמות וסאגות ולחצים ומצד שני כיבוי השעון המעורר ולנוח ולישון ולא לרוץ כל כך הרבה ולעמוד בפחות דד-ליינים. בתקופה הזו החובה העיקרית היא משפחה, אבל לפחות בגזרת העבודה הכל שקט כי הכל יחכה כבר ל...
2. "אחרי החגים", פח האשפה של כל השאר.
אחרי החגים נעשה ספורט, נקיים את כל הישיבות שלא הספקנו בין לבין, נחגוג עם הצד שלא ראינו במהלך החופש, נתראה עם חברים ונרד במשקל ונתחיל חוגים ויגיע ישו על חמור לבן.
אז אני מחכה לחופשים שבין החגים, בשביל לכבות את השעון המעורר ולשחק באקס בוקס ולקרוא ספרים ולהתחיל לרוץ יותר (כרגע על 5 ק"מ בערך פעם בשבוע) ולהמשיך להגיע ל-15 ק"מ הליכה ביום וכל זה. כמו כן, אני מחכה להחזרה שנקבעה ל-10.9.21, שגוזרת בחובה את בדיקת הדם שתגלה אם עלתה רמה של הורמון מסוים בגוף כדי לדעת אם הרחם עובד על שמירה על משהו או לא.
סטטיסטית, הבדיקה הזו תצא ביום ההולדת שלי שהוא ערב חג, או יומיים אחריו.
אני מתלבטת אם הפעם לבוא לזה בגישת "עובדה מוגמרת, מחשבה יוצאת מציאות" ופשוט להתייחס לזה כמשהו שכבר צלח וקיים ואיזה כיף וכמה נפלא, או בגישה הקודמת של "בוא לא נדבר על זה ואם נדבר אז נציין המון הסתייגות וזהירות כדי שלא נעשה לעצמנו מזל רע."
הפעם (החזרה שלישית) אבל להחזיר רק עובר אחד (בן 6 ימים) כי בפעמים האחרונות החזרנו "צעירים" יותר בצמדים, ונראה אם הרחם יקבל עליו את המשימה אם יש רק אחד לטפל פה.
קשה לי עם העובדה שזה קורה סביב יום ההולדת שלי, יש שם כל כך הרבה פוטנציאל לכאב ואני מודעת לכך שבן הזוג כבר נזהר בצעדיו אחריו שמיד אחרי ההחזרה האחרונה גילינו שזה לא צלח, לצד התנהגות דוחה מצד אחיו ועוד בונוס של הם צעירים הרבה יותר מאיתנו ובהיריון שני, ובונוס של בן הזוג בכאבים אז ניסה לנפנף את התסכול שלי מה שהקפיץ אותו פי עשרות מונים.
אבל פרה פרה.
לאבא יש יום הולדת בערב החג אבל אני בצד של בן הזוג אז כל המשפחה (כולל הגיסה המחרימה) תחגוג בלעדי, אז כנראה אנסה למחרת לנסוע לאחי (איפה שההורים שלי עדיין יהיו) כדי לאחל לו מזל טוב ולחגוג פנים אל פנים, כשהוא עוד שם. בכל זאת, 78 במגמת הזדקנות בשנה-שנתיים האחרונות.
ובשישי הקרוב נחזיר עובר אחד ונחזיק אצבעות ונקווה לטוב.
ואחרינו, המבול. או אחרי החגים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה