אתמול הייתה יום ההולדת של האחיינית של בן הזוג.
אותה אחת מהפוסט הקודם - יום הולדת שנה, האבא שולח הודעה לאחיו להגיד שיש להם רשימת מתנות, אז כמה הוא מתכנן לשים כדי שידע לכוון אותו לאיזה מתנה, ואז מקנח ב"שים כמה שנראה לך ואנחנו נשלים."
מלכתחילה אמרתי כאן שאני לא הולכת, והבעתי הסתייגות גם בפני בן הזוג אבל בשעת השין, איך לא, התארגנתי ליציאה. הם גרים במרחק 5 דקות מאיתנו - ואנחנו אף פעם לא רואים אותם ללא קשר לקורונה - אז בהליכה קלילה.
בן הזוג הרגיש חרא מהרגע שנכנסנו, אם כי אני לא בטוחה כמה היה פיזי וכמה נפשי. מהצד שלו היו ההורים, אח אחד עם שני ילדים (בלי אשתו) וזהו. מהצד של הגיסה היו אחים ובנות דודה ודודה ומה לא... בערך 20 איש, מהן 2 הריוניות, ורק שנינו עם מסכות. בהתאם, המשפחה של בן הזוג ישבה מכונסת בפינה בשקט שלה והאחרים השתלטו על הסלון, ישבו עם הגב, ניסו להפעיל את הנסיכה בת השנה שהסתפקה בלעשות פרצופים חמוצים ולהתעצבן על כך שמנסים להפעיל אותה.
בן הזוג ישב בפינה של בפינה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. אני לא יודעת כמה מזה היה הכאב הפיזי וכמה הנפשי. בצד הפיזי, הוא סובל הרבה מתחושת בערה ברגליים, זרמים חשמליים בלתי פוסקים כך שכל הזמן כואב לו, גם כשהוא לא דורך. זה מחמיר כשהוא לא ישן טוב, והוא אף פעם לא ישן טוב. ובצד הנפשי, הוא מאוד נפגע מאחיו ודרישות המתנות שלו, ואז אחיו בקושי אמר לנו שלום, ולא בא להגיד אף מילה ורק זז בין המשפחה של אשתו לילדה שלו.
אחרי שעה הלכנו, ובדרך הוא בכה מאחורי משקפי השמש שלו, ולא רצה לדבר. גם בבית הוא לא רצה לדבר. לקחתי צעד אחורה, כי לא הייתה שום תועלת בניג'וס וכי נגמרה לי האנרגיה. באופן כללי. בשלב מסוים חזרתי לחדר השינה להגיד לו שאני יוצאת עם הכלבה, והוא בהה בתקרה, ואמרתי לו שאני דואגת לו והוא כרגיל ענה במידה של זלזול ובוז, ואני השבתי שהוא בכה בדרך וכעת בוהה בתקרה והוא בכאבים, והגיוני שאדאג, והוא השיב כאילו פתאום השתכנע...
בערב, לפני שהלכתי לישון, הוא הושיט לי ידיים לחיבוק, כי אתמול אלה היו 6 שנים מהדייט הראשון שלנו. כמה שנים וכמה זמן... והיום יש לו תור לרופא כאב ואני רוצה לבקש שילך לבד.
אני לא יודעת איך להבהיר שנגמר לי. שאין לי יותר כוח או רצון או אנרגיה.
אני כועסת ועייפה ומיואשת ובודדה ושום דבר לא בא לי בטוב ואני נכונה לתקוף ולהלום בשנייה שמתקרבים אלי.
ביום שני תור לגנטיקאי שבכלל לא צריך, כדי שהוא ינסה לחקור יותר לעומק ואז יסכים עם הטענה המקורית שלי, שהמחלה של אבא שלי היא גן אקטיבי ולכן, מכיוון שאני לא חולה בה, לא רלוונטית בכלל לדורות המשך, במידה שיהיו. ביום שלישי לקחתי חופש מהעבודה פשוט כי אני לא רוצה להיות כאן. ביום רביעי תור לרופא הנשים כדי שיגיד לנו כיצד מתקדמים, אחרי 2 ניסיונות כושלים ו-3 עוברים קפואים. ועוד חודש וקצת יש לי יום הולדת 38 ואני באמת לא רוצה לחגוג.
אני לא מרגישה שיש לי מה לחגוג. עם כל ההתקדמות של השנה האחרונה, סוף סוף רופא נשים וטיפולים ונסיונות ופוריות, סוף סוף תור לרופא כאב, סוף סוף ההעלאה ההיא שהבטיחו לפני שנתיים, סוף סוף אבא שלי מסיים את הפגישות בבלינסון ומקבל המלצה להמשיך לנהוג... ואין בזה כלום. באף אחד מהדברים האלה. כל צעד קדימה מסתיים בצעד אחורה, ואני עדיין בבור הזה, ובמקום להילחם אני נשענת על קיר העפר ומקטרת לעצמי.
אני לא רוצה לחגוג. אין לי מה לחגוג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה