אני מנסה לכעוס פחות.
בתחבורה הציבורית, לדוגמה, יש המון אנשים בלי מסכות. לא מסכות סנטר, אלא פשוט בלי מסכות, קבורות איפשהו בתיק ויוציאו אם יתחשק להם. ואני הייתי משתדלת לשאול בנימוס אם אפשר לשים מסכה, אבל התשובות הופכות להיות יותר ויותר תוקפניות ולא נעימות, ולי נגמרה הסבלנות אז אני עונה בהתאם.
לדוגמה - לפני כמה שבועות, עולות שתי בחורות לרכבת, אחת במדי משטרה (!!!!!) ושתיהן עם מסכות על הסנטר, מתיישבות במושבים שלידי. ביקשתי מהן להרים, שלכך השוטרת גלגלה את העיניים כל כך חזק, שאמרתי "תיזהרי, זה עוד יתפס לך ככה". אז החברה שלה התחילה לצעוק עלי לסתום את הפה, ולצעוק ולצעוק ולצעוק, עד שה"שוטרת" אמרה לה לעזוב אותי, כי יש אנשים חולים.
קחו רגע לחשוב על המשפט הזה. תעריכו את האירוניה.
לפי יומיים, שוב ברכבת, שוב מישהי במושבים לידי, אני שוב מבקשת. הפעם היא מתחילה להגיד שיש הרבה אנשים ככה ברכבת, ואני עונה שהיא צודקת, אבל היא היחידה שיושבת לידי. אז היא שמה את המסכה ומקטרת על זה בקול עד שנמאס לי, אני קמה, אומרת לה ללכת להזדיין והולכת לעמוד ליד הדלת, איפה שיש יותר איוורור. מאוחר יותר באותה נסיעה אתיישב במקום אחר ואספיק לשבת פחות מדקה לפני שחייל יתיישב מולי בלי מסכה. אני אקטר בקול ואקום, והוא ישים מסכה, אבל זה יהיה מאוחר יותר ואני גם ככה ארגיש כמו המשוגעת התורנית.
אתמול ניסיתי למצוא מקום ישיבה ברכבת אבל כל כך הרבה אנשים בלי מסכות או עם מסכות סנטר שפשוט ויתרתי והתיישבתי על המדרגות ליד הדלת, מכורבלת לכדור וטומנת את הראש עמוק עמוק בספר, כדי שלא תהיה לי הזדמנות לכעוס. וגם אז לא השתלטי על עצמי וכשהפקח סילק מישהי שישבה במקומות שכתוב ששמורים לו, הצעתי לה לשים גם מסכה באותה הזדמנות. אני סתומה.
בתקווה, המלצת הממשלה תוביל לכך שנעבוד כמה ימים מהבית (מניחה שיומיים) ונראה מה אעשה בשאר הזמן. גם נהיגה זו פחות אפשרות כי זה מתסכל לא פחות, ומחיר הדלק נוסק...
האמת היא שאני שחוקה. כל העייפות, הכעס, חוסר הסבלנות, זה הכל משחיקה, ואני צריכה עכשיו חופש, אבל מן הסתם אין לאן לנסוע ואין מה לעשות עם זה. ואני חוששת שאין סיטואציה שלא תגביר בי את התסכול כרגע...
ניסיון לתאם עם חברות יגרום לי להרגיש דחויה, ואם לא אז ניפגש במקום ציבורי וזו סכנה לבריאות, וחוץ מזה יהיה את התסכול של מי לא טורח לשים מסכה. כאילו אין דרך לצאת מזה. אבל זה בגלל שזה בתוכי.
בכל מקרה, לבקר את ההורים רק יגביר את התסכול. את האח האמצעי אולי, בהנחה שאשתו תהיה במצב רוח טוב, בהנחה שאני אוכל להסתכל על הילדים שלו ולא להרגיש את החוסר של עצמי, בהנחה שתוך שתי דקות שיחה איתו אני לא אתפרק ואספר לו הכל ואבכה קצת ואז ארגיש שוב כמו האחות הקטנה המיניאטורית ואז אכעס על עצמי על כך שאני כל פעם חוזרת למשבצת הזו.
כפי שנאמר, אי אפשר לקחת חופש בעצמך.
נו שוין.
ננוח בקבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה