תסלחו לי אם זה TMI, אבל בחמישי התחיל דימום קל.
התקף חרדה ושיחת טלפון לבן הזוג שהצליח להוציא את כל הלחץ מהבלון... שכן, קודם כל הכל בסדר, ושנית, בכלל יכול להיות שזה נגרם רק בגלל עובר אחד ואילו השני משגשג. חזרתי לנשום. כי הרי קלונקס אי אפשר לקחת אם בהיריון, אז משהו צריך לעצור את הפניקה והדמעות. הרופא לא עזר בכלום, לא הסביר ולא נימק, סתם השיב שדימום לא אומר דבר וחייבים בדיקת בטא, בלי שום טיפונת מידע. בן הזוג עצר את הפניקה בשנייה, אבל הרופא היה הכי סתם שאפשר.
אז בסדר, בדיקת הבטא הייתה אמורה להיות בראשון (כלומר 3 ימים אח"כ), ואמנם בן הזוג הרגיע בכך שיצר אופק שבו יש פוטנציאל לתשובה חיובית. אבל מאותו הרגע עשיתי כל מה שיכולתי כדי לדעת שגם הפעם זה לא עבד. שחס וחלילה לא אפתח ציפיות או אאמין במשהו חיובי. שחס וחלילה לא אשבור לעצמי את הלב שוב.
הדימום הקל הפך למחזור, אמנם לא שגרתי באופיו, אבל מסביר את התסכול העצום (במקום הרגיל) שלי מהעבודה והסובב אותי.
בין לבין דיברתי עם הבוסית על התסכול מהעבודה עם הבוס, שמפתח אופי של אווירת סוף קורס ובקושי עובד ומפיל יותר ויותר עלי כדי שהוא יוכל להתמקד בדברים החשובים - שיחות עם המשפחה, תיאום הגעה למטבח עם זו שמביאה סלטים וסנדוויצ'ים ויציאה בזמן כדי להגיע לאירועים בערב...
דיברתי איתה גם על כך שלא מקפידים על מסכות בקומה, על כך שכבר כמעט תקפו אותי פעמיים בתחבורה ציבורית, על כך שהיה לי התקף חרדה באוטובוס כי הורידו מסכות וצרחו ולא יכולתי לרדת כי, פקקים ושעתיים כדי לעשות מרחק של 5-10 ק"מ...
בכל מקרה, סיכמנו שאין לה מה לעשות מלבד לאשר לי יותר, באופן ספורדי ולא רציף ולא קבוע, לעבוד מהבית. אז היום אני עובדת מהבית.
ומשהו בכל ההתניות שלי כנראה עבד, כי כשהגיעה השיחה, בדיוק שהלכתי לסלון לראות את טקס הענקת המדליות ומדליית הזהב של ארטיום, הם התקשרו. והנמכתי את הטלוויזיה ושמתי על ספיקר כדי שבן הזוג ישמע ואני לא אצטרך לדווח לו, ואכן... אני לא בהיריון. שוב.
הרופא סימס אחר כך, "באסה" ו"ניפגש ונדבר איך ממשיכים". קבעתי תור לעוד שבועיים וחצי. יש כרגע 3 מוקפאים מופרים, 2 ביום החמישי ו-1 ביום השישי. אולי הפעם ננסה להחזיר רק אחד. אולי אם יהיה שם לבד יחליט להקים בית. הייתי יכולה בפוטנציאל לחטוף התקף חרדה מה"ניפגש ונדבר", אבל היתרון בדיכאון שנמשך מההתקף של יום חמישי זה השקט.
אולי בכלל עדיף ככה.
אולי אגיד את מה שאולי כולם חושבים - גם ככה כדור הארץ מתחמם, גם ככה המדינה בקאנטים ורק הולכת ומתדרדרת, גם ככה ההורים מזדקנים, גם ככה בן הזוג מתקשה לתפקד, גם ככה הורות היא מאמץ והחיים ברמה הנוכחית גם ככה קשים לי, ואם גם ככה וגם ככה וגם ככה, אז אולי פה, סוף סוף, אוכל קצת לצאת מהמסגרת, ולעשות לשם שינוי משהו שהוא לא מובן מאליו, ולא אביא ילדים לעולם.
מאוחר יותר באותו היום, אני בזום עם עוד 3 גברים, בישיבה שנדחתה כבר 3 פעמים כי מישהי מצד אחד יצאה לחופשת לידה, ואז מישהי מהצד השני, ואחד מהם אומר לאחר שזה כנראה משהו בו כי כל פעם שמישהי מתחילה לעבוד איתו, תוך חודש היא נכנסת להיריון ויולדת.
ואני בוהה בשיחה הזו ורק חושבת לעצמי כמה זו צריכה להיות סצנה מסרט, כמה בשלב זה האישה בשיחה, שקיבלה שוב בשורות מאכזבות, פורצת בבכי היסטרי והגברים לא מבינים למה, ואי הנעימות נמשכת ונמשכת והקהל מצחקק.
אבל זה לא סרט. אז לא בכיתי בזמן השיחה. רק הלכתי לספר לבחור ואז בכיתי לעצמי בשקט.
איזה צחוקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה