מהר לכתוב, מהר לפרוק את הכל, מהר להספיק במידה והיא תצטרך אותי.
ההורים שלו פה. אני לא יודעת אם הוא ביקש מהם לבוא, או שהוא התכתב עם אמא שלו ואמר שהוא במצב לא טוב ובגלל זה הם באו, אבל אם הוא לא ביקש והם באו על דעת עצמם ובלי לתקשר איתם, אז הוא בטוח חשוב שאני ביקשתי שיבואו. הלוואי והיה לי מספיק אומץ לזה. לא נראה לי שהייתי מעזה.
הייתן מצפות שאחרי כמעט 7 שנים ביחד, אדע כבר לזהות את הסימנים. שאני אלמד את השפה הנסתרת ואזהה מתי כאב ראש הולך להוביל להתבצרות והיעלמות. כבר יומיים-שלושה שהוא לא מרגיש טוב, ברמה הגבוהה ביותר, שזה אומר גם חוסר תקשורת. שזה, ניחא, נגיד. אבל השעות המשותפות הולכות ומצטמצמות, הוא יוצא מאוחר יותר מהחדר ומחליף אותי מאוחר יותר, לא שואל אם אכלתי או שתיתי... היום הוא יצא מהחדר בארבע ומשהו, הכין קפה והלך לשירותים, ונעלם מחדש. לקראת שש הלכתי לבדוק מה קורה איתו, כשהיא נרדמה והצלחתי להעביר אותה ל-nest בלי שהיא תתעורר, והחדר היה חשוך והוא במיטה. סגרתי בשקט את הדלת ומיהרתי להכין לעצמי שניצל תירס בתנור. כבר תכננתי איך אדחוף אותה למנשא ואקח את הכלבונת לטיול, התלבטתי אם היא תמשיך לישון להכניס אותה לחדר... אבל היא התעוררה ורצתה לאכול, והתיישבנו ותהיתי וחשבתי ולפתע דפיקה בדלת - וההורים שלו. לא בטוחה מה גרם להם לבוא.
בכל מקרה, הספקתי כשהם כאן לאכול בזריזות ולצאת עם הכלבונת. הלכתי להעיר אותו,להגיד לו שהם כאן, והוא נשמע כל כך עצבני... בכל מקרה, ביקשתי מהם עוד 15-20 דקות ויצאתי עם הכלבונת, וכשחזרתי הוא עדיין לא קם. עוד מהטיול אני בחרדות והופכת בראש שלי לאם חד הורית ואיך אעשה את זה לבד ומי ישמור עליה כשאני עובדת ואיך נממן מטפלת ואולי אסע להורים שלי - להורים דמיוניים שרוצים לעזור, כן? כי כשהתקשרתי לאמא שלי לפרוק הדיון היה למה אבא שלי צורח עליה וכמה שהיא מסכנה, ושיש פלוסים ומינוסים בקשרים, בלי אף הצעה לעזרה, לא מקרוב ולא מרחוק (לא תבשל בשבילי, לא תבוא להחזיק את התינוקת כדי שאתקלח ואוכל, לא תעביר לי כסף כדי שלפחות אזמין אוכל אבל כן תטיף לי שאני צריכה לאכול ואז תדגיש שאם אני כבר אוכלת, אז לאכול בריא! כאילו שיש זמן להכין סלט... ותוך דקה-שתיים מהרגע שחזרתי הוא יצא מהחדר. לא מסתכל עלי. לא מדבר איתי. לא יודעת מה קורה. אולי הוא מרגיש אשם? אולי כועס כי הוא חושב שקראתי להם? בכל מקרה, הוא יצא, הוא מתקשר איתם, הוא לקח את פצפונת... אני הכנתי להם מנה שתהיה, כי היא קיטרה, סידרתי פה ושם ונמלטתי לחדר.
הפאניקה שלי כאם חד-הורית שוככת, אבל אין סיבה לזה. יש גרסה שלי שמעיפה אותו. שאומרת לו שנגמרה האפשרות להתנהג ככה בלי להסביר לי מה קורה, ואם הוא רוצה להיכנס לבונקר, שיעבור להורים שלו. שישאל מה שלומי כשהוא קם ולפני שהוא מכין קפה, שישאל אם הספקתי לאכול או לשתות, במיוחד כשהוא קם כשאני ערה סביב ה-10 ומעלה שעות. יש גרסה שלי ששוברת את הכלים כמו אמזונה, לא צריכה אף אחד מלבד עצמה, ומסתדרת. יש גרסה שמעיזה לתבוע ולדרוש ולהתעמת. יש גרסה שלי ששוברת את הכלים.
כנראה שאני לא הגרסה הזו. עכשיו אני בחדר, נושמת עמוק. אני יודעת שזו תהיה רק אני עם עצמי. ההורים שלי לא יעזרו בכלום, מקסימום בכסף למטפלת זמנית. שני האחים בערים שונות, והגיסה המחרימה כנראה תוכל לבוא לעזור, אבל הגיסה השנייה לא כי כרגע הם רק על רכב אחד. אולי אם אני אבוא אליה, אבל היא לא סובלת את הכלבונת ואני לא מוכנה להשאיר אותה לבד כאן כל היום. והם רק חוזרים מחו"ל עוד 3 ימים... בכל זאת, אולי אקפוץ לבקר אותם שבוע הבא. אולי אשיג כמה דקות של אוויר.
ופצפונת נפלאה, באמת. אף חלקיק מזה לא באשמתה. היא מדהימה ומהממת ונפלאה וקטנה, ולא יכולתי להתפלל לדבר כל כך קסום. אבל היא צריכה כל כך הרבה תשומת לב וכל כך הרבה ידיים, ואלא אם היא ישנה, יש לי 5-10 דקות כשהיא בטרמפולינה עד שהיא מתחילה לבכות. היא כל כך בסדר. מגיע לה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה