אני רוצה לכתוב לכן, באמת, אבל אין דבר שלא אכתוב כאן שלא יהיה משעמם באופן די תהומי. ומאוד one track minded. וגם לא מהמסלולים שרלוונטיים לכולם, כמו המצב הפוליטי או הפיגועים, או אפילו איזו סדרה או סרט שכולם קוראים ואני חווה דעות מרתקות בנושא שיעמיקו את החווייה שלכן.
כל הקיום שלי מתמקד בהריון, וכל דבר הוא כאילו נספח שנבחנת הרלוונטיות שלו לעניין. דוגמאות מטה:
- ביום שלישי לאבא שלי יש טסט נוסף. הבנתי אתמול מגיסה ב' שהבינה מאמא שלי שבעצם ההכשלה בטסט הראשון לא הייתה על כך שלא חגר לפני שהתחיל לנהוג, אלא שלא לגמרי השתלב בתנועה, בראי נסע כמו צב. זקן. אז כמובן שאנחנו מחזיקים אצבעות כולנו לגבי הטסט השני, למרות שקול המקהלה הנוסף תוהה אם לא עדיף שישחרר את קונספט הנהיגה לפי שקורה משהו. וגם אם יעבור, הרי שכולנו יודעים - גם הוא - שזה כבר זמני בשלב הזה, ושלא רחוק היום שהוא משחרר את הרשיון באופן סופי. הנספח כאן הוא כמובן שאם הוא לא עובר את הטסט, נסיעות מחוץ לעיר יהיה אך ורק כשאחי הבכור ו/או אשתו (גיסה א') שגרים באותה העיר יקחו אותם למקומות. כלומר, את הזאטוטה, אם וכש-, הם יראו רק כשאנחנו נבוא אליהם, או במפגשים חברתיים ספציפים במקומות אחרים. ואולי בבית החולים.
- ההורים של בן הזוג עברו דירה. מלהיות מרחק הליכה של רבע שעה, הם כעת מרחק הליכה של כ-8 דקות. זה מהותי בגלל שהוא מאוד דאג להם, וכן בגלל שהוא מאוד בונה על עזרה מצד אמא שלו, אם בגלל הפיברומיאלגיה ואם בגלל שההורים של אמו היו מאוד מעורבים בילדות שלו והוא אהב אותם אהבת נפש. בגלל שאני גדלתי בקשר שונה לחלוטין עם סבא מצד אחד וסבתא מהצד השני - רואים אותה פעם בשבוע, אותו פעם בחודש - אז לי זה פחות אקוטי, אבל אני גם זו שאחרי כמה חודשים תחזור למשרד. זה, יחד עם העובדה שאני לא מצליחה - ואולי לא נותנת לעצמי - לראות מעבר ללידה, משבשים את היכולת שלי בנושא. ובואו, זה גם ממש לא קל לעבור דירה בגיל 60+ מבית שחייתם בו שני עשורים. אבל הוא עבד ממש קשה לעזור להם עם המעבר, וגם היה מבסוט מעצמו - בצדק - לגבי כמה שנלחם ועבד וטרח.
- בפסח יש הדממה במשרד, מה שאומר שאני בחופש מיום חמישי הקרוב עד הסופ"ש בשבוע לאחר מכן. בן הזוג מתכנן לנסוע לאיקאה (כורסת הנקה) וכן בחינת שתי חנויות רהיטים בראי ספות חדשות, ובנוסף לבחון חדרי לידה (בילינסון, שכבר ראינו, 10 דקות נסיעה אבל רק עם חדרים זוגיים, תל השומר הוא 15 דקות ויש גם חדרים פרטיים, ואילו וולפסון 25 דקות נסיעה בשעות שאין עומס, אבל המחלקה שם חדשה לגמרי ויש רק חדרים פרטיים). אני מתכננת לנוח ואז עוד קצת לנוח ואם מסתייע, לנוח שוב. למרות שאני מצליחה להתמיד ב-10 ק"מ הליכה במהלך היום, אני כבר בחודש שמיני, ומלבד העובדה שאני נוטה להתעייף, גם מעטות התנוחות שבהן אני יכולה לשבת ובאמת להרגיש בנוח. הרחם אולי נמצא בסביבת הבטן אבל רוב הזמן מרגיש לי שהפצפונת יושבת לי פיזית על בית החזה. שזה ממש לא נכון, הכל בסדר, אבל זו תחושה טבעית, עד כמה שידוע לי.
- בעבודה אני מתקשה מבחינה פיזית ומנטלית לעמוד בקצב הקודם שלי, מה שאותי די מתסכל. בשיחת הערכה הבוסית אמרה לי כמה היא מתרשמת ממני, כמה התקדמתי וכמה היא עוד חושבת שאני יכולה להתקדם (3% שיפור אבל אני 97% החלום שלה והיא הייתה מתה לשכפל אותי) ואני הסברתי לה כמה אני מתוסכלת מעצמי וכמה אני מרגישה את עצמי יורדת ברמת הקיבולת והסיבולת. זה מתחבר לכך שמחר יש לנו הרמת כוסית שתכלול טקס מצטייני סמנכ"ל. עכשיו, אדם נורמלי פשוט רוצה להיות מצטיין והכל אחלה. ג'ינג'ית בהריון רוצה לקבל הצטיינות כי זה נכנס למשכורת בסוף החודש ואז זה יחשב בדמי הלידה ויעזור לנו בעוד כמה שקלים במענק שנקבל בחודשים שאני לא אעבוד. טפו טפו טפו וכל זה.
- אזכרה של דוד כלשהו? מצוין!!! יתן הזדמנות למשפחה המורחבת לראות אותי במצבי הנוכחי. ארוחת חג בצד X? פחות חיובי, כי שנה הבאה טפו טפו טפו תהיה ילדה שצריך לרדוף אחריה והיה עדיף להיות עם הצד הזה דווקא אז.
- דוגמה שטחית ונחמדה - אתמול הייתי בתחרות התעמלות אומנותית של האחיינית שלי. אז מלבד לעודד ולצפות, כמובן שבחנתי את השמות של כל מתמודדת לראות אם יהיה שם שיתפוס יותר מהמועמדים הראשיים שיש כרגע. בעיקרון יש short list אבל יש שם שהוא כנראה הייעודי. יחד עם זאת, הגרסה הרשמית היא "קודם נראה ואז נחליט". מצד שני, אם היא לא יוצאת עם כרטיס ביקור שכתוב עליו שם אחר...
אקיצר, יש אנשים שהראש נמצא אצלהם עמוק בתחת, אצלי הוא דווקא בכיוון ההפוך.
נ.ב.
בפוסט הקודם כתבתי על הפיצוץ שהיה. זה לא שמשהו נפתר. הרוחות נרגעו, השקט והשלווה חזרו. מתישהו אני כן מאמינה שנצטרך ללכת לטיפול זוגי כדי ללמוד איך לריב בצורה יעילה ופרודוקטיבית, כי לא למדנו את זה בשום מקום אחר. אבל לא חשוב מה, אנחנו בתוך זה ביחד. ולא הייתי בוחרת באף אחד אחר לעבור את זה אתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה