יום לפני יום הולדת 40 קיבלתי הודעת ברכה ממי שהיה הבוס שלי במקום העבודה הקודמת, שעזבתי בסוף 2012. מדובר בבנאדם מקסים, גבר דתי מהסוג שגרם לי לשחרר הרבה מהתסכול והזעם שלי כלפי דתיים (מהדת אני עדיין סולדת). עד לאותה נקודה, דתיים מבחינתי היו כפייה ואורח חיים שאני נאלצת להתאים את עצמי אליו. בגישה שלו, האמונה שלו הייתה שלו ולא הייתה רלוונטית לאחרים. אם מישהו הביא מתוקים מחו"ל, הוא לא נגע. הוא לא הרים את השקית ועשה הצגה מחיפוש ההכשר (והכרתי כאלה), הוא פשוט לא עשה עניין. הוא היה מתפלל במשרד שלו בהתאם ללו"ז הפגישות, ואם נכנסנו בטעות אז פשוט יצאנו בחזרה בשקט, ואחרי שסיים היה יוצא לשאול מי חיפש אותו.
אחרי שהכרתי אותו, הייתי מקפידה לקנות שוקולד בדיוטי פרי כשיש לו חותמת בד"צ כדי שהוא יוכל לאכול (ובמקביל קונה משהו בחו"ל כדי שיהיה מבחר). מן הסתם במטבח שלי לא הייתה הפרדה, אבל הוא היה אוכל מקינוחים ודברים שהכנתי, בידיעה שאני לא הייתי מכניסה משהו לא כשר (אבל כמובן היה מקפיד לא לאכול אותם אחרי שאכל בשר, נגיד).
אז הוא שלח לי הודעה. ובבוקר יום ההולדת שלח גם הבוס הקודם שלי, לפי 8+ שנים, שהוא סוג של אבא מבחינתי. בעבודה הבוסית וחברה מהעבודה קישטו לי את העמדה במלא בלונים, בקישוט סוגה שנראה כמו הכלאה בין צעיף לדשא, בשלטים... היה ממש חגיגי ושמח. על השולחן חיכתה לי עוגה וזר ושני נרות מספרים - 4 ו-0. קיבלתי ברכות מאנשים שאני עובדת איתם ואנשים בסביבה שראו את כל הקישוטים, והייתה ישיבה עם הסמנכ"לית וגם שם זה עלה.
מתישהו דודה שלי התקשרה - אני לא זוכרת אם כתבתי פה... קרוב משפחה של אחד מגיסותיי מת במהלך בלילה כלשהו, פשוט לא קם למחרת. אחי לקח את זה קשה ונזכר שאבא שלי בן 80 ושאחיו הגדול הלך לעולמו (כבר לא כותבת נפטר מאז שגיליתי שהכוונה היא "נפטר מעול מצוותיו") והופה, התחיל לארגן טיול שורשים לפולין. התחבטתי אם לנסוע או לא המון, אבל בסוף אחרי קצת דרבון מאשתו, החלטתי שזה לא יעבוד. לא עמדתי להשאיר את הפצפונת בלעדיי ל-5 ימים, ולא הצלחתי לחשוב על דרך לאזן בין הצרכים שלה לצרכים של ההורים שלי, שהם לא הכי גמישים שיש. ביום הראשון תוכננה נסיעה של לפחות 5 שעות (בסוף הסתבר שזה היה 7.5), ולא חשוב כמה ניסיתי להנדס פתרונות, נעשה ברור שזה לא יעבוד. באמת שנעשיתי חולה מרוב ההתלבטות, אבל בסופו של דבר החלטתי לא לטוס. אז הם טסו שלשום (הורים, אחים, דוד ודודה ואחיין), נסעו 7.5 שעות למקום ממנו יעשו טיולי כוכב לראות את הכפרים של ההורים של של אבא שלי ומשפחתו. לונג סטורי שורט - הדודה התקשרה ומלמלה שהיא מתקשרת כי אבא שלי שבר את הטלפון שלו. מפה לשם, בסבב מזל טובים, אבא שלי נשמע מבולבל ומוסח, אמא שלי נשמעה איום ובתשובות כן ולא הבהירה שאבא שלי זרק את הטלפון שלי בעצבים, שהיה יום קשה. האחים נשמעו בסדר ולא נותנים מידע נוסף, אבל מהגיסות - שנשארו בארץ - הבנתי שיש מצב שאבא שלי זרק את הטלפון על אמא שלי בעצבים, ובגלל זה הוא נשבר. כמו כן, הם הלכו כמה שעות כדי לנסות למצוא קברים של משפחתו של סבא שלי - בסוף מצאו כל מיני, וביניהם מצבה אחת עומדת יציב ואיתנה, של סבתא רבא (נפטרה ב-1933) - אבל זה היה עניין של שעות והליכה, אז מן הסתם אבא שלי לא השתתף ומתישהו אמא שלי נשרה ואחרי זה אחי הבכור (שגם חולה במחלה של אבא שלי, ובשלב מסוים - כך למדתי מהגיסה - נפל כי לא אמד נכון את היכולות שלו ועכשיו בכאבי גב) ובסוף רק 3 מתוך ה-6 הגיעו לבית הקברות (לא יודעת איפה איבדו את הדודה שלי, אבל הבנתי שהיא מצליחה להרגיע את אבא שלי).
עוד הודעות ברשתות חברתיות, היום נרגע. שליח שרוצה להביא לי משהו, אבל לא שמעתי מבן הזוג, וכבר צהריים. אני לקחתי את הפצפונת לגן בבוקר (התחלנו בגינת משחקים) כדי שבתקווה יוכל לישון ולהרגיש יותר טוב, ונתתי לכלבה כדור הרגעה שעה לפני שיצאנו כי לאחרונה היא הרבה יותר חרדתית מהרגיל ולא נותנת לנו לצאת מהבית בלי לתקוף את הדלת, ולא נותנת לישון עם דלת סגורה... אקיצר, באחת ומשהו שאלתי אותו לשלומו כי ידעתי שיש פוטנציאל לכאבים מימים קודמים. הוא ענה שהיה לילה איום, ברמות 9-10, ועכשיו לקח שני משככים - שמחמירים את הריפלוקס - והוא על 5. קצת התכתבות. קצת lag. עוד שליח עם הפתעה. לפחות אני יודעת שיש מישהו ער בבית לקבל אותן. חזרתי ב-5 ומשהו אחה"צ, הרכבת התעכבה ולקחתי מישהי טרמפ. כשנכנסתי הוא הפעיל שירי יום הולדת ביו-טיוב והוא והקטנה כאילו שרו ביחד (היא לא יודעת, מן הסתם). היו בלונים ברחבי הבית.
אבל בפנים הלחץ התגבר. מצד אחד כולם חוגגים ושרים לי ושולחים הפתעות (גלידה, קאפקייקס), ומצד שני הוא ניפח בלונים אבל לא יצר קשר כל היום, ומדבר על משלוח חטיפים מארץ זרה שהוא רצה לקנות אליה כרטיסים ובסוף לא קנה בגלל הפיברו, ודיברנו לפני כן שנזמין משהו ובסוף הוא הכין צ'יפס וקבבים בתנור כי היה צריך להשתמש בתפוחי האדמה. וזה הרגיש כאילו בפנים משהו הולך ונקרע, כי יש דיסטנס שאני רוצה לבטא ואני לא יודעת איך. בסוף גמגמתי משהו, וניסיתי לשמור על האיזון, לא לפגוע באופן אישי כי זה לא שהוא שולט על הכאבים, אבל מצד שני הוא יודע בדיוק באיזו יום יש לי יום הולדת והוא יכול לארגן משהו גם חצי שנה לפני, ברבע שעה שהוא מרגיש טוב. כולם חוגגים לי והוא נעלם. אמרתי שאני כל הזמן מחפשת אותו.
ניסיתי להתנצל, ניסיתי להסביר, ניסיתי להמשיך לתקשר, הוא אמר משהו נוסח שאני לא יודעת את הרקע או מה שקורה אז הוא לא כועס. ואז הוא נאטם לגמרי. ניסיתי כמה פעמים, אבל ברור לי שזה היה שילוב של התסכול שלו לבין הכאבים. כשניסיתי לדבר הוא ענה, גם אם מעט. טיילתי עם הכלבה והקטנה, האכלתי את הכלבה ועשיתי אמבטיה לקטנה והשכבתי אותה. אכלתי פרוסה מבבקת קינמון שקיבלתי במשרד, חתיכת שוקולד, סידרתי את הסלון מצעצועים, עשיתי כלים, ניקיתי את הכיריים שהיו מטונפות, זרקתי אשפה ונכנסתי למיטה. קלונקס, דיברתי איתו לוודא אם הוא רוצה לדבר (לא) אבל הוא ברמת כאבים מספר 7 וזה הולך ומתעצם. והלכתי לישון.
זהו. עכשיו יום אחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה