טוב, אז אמנם זו שרביט חם פושר על גבול קור ארקטי, אבל השארתי אותו אצלי במייל אז הנה הוא.
יש מצב שכתבתי על זה בעבר בחטף, וגם פה זה כנראה לא יהיה ארוך מדי אבל היי, אולי לפחות אוכל להיות אות אזהרה. נתחיל בזה שלא לימדו אותי לכתוב נכון. תחשבו על איך שאתם מחזיקים עט או עיפרון, ואיפה הוא נתמך מבחינת האצבעות. אז אני איכשהו למדתי לתמוך עם האצבע הלא נכונה. האמצעית, במקום המורה. וזה מפעיל שרירים אחרים, רבים יותר, וזה מתיש את כף היד ומסרבל את תהליך הכתיבה ויש שליטה נמוכה יותר.
אז ככה הייתי כותבת, והיה לוקח לי יותר זמן מכולם - אני זוכרת פעם אחת שהיינו צריכים להעתיק מהלוח וכל הכיתה כבר סיימה, ומישהי שהייתי הולכת איתה הביתה עוד חיכתה לי ודיברה עם המורה, וכל הכסאות היו על השולחנות ואני רק המשכתי לכתוב והמשכתי לכתוב והמשכתי לכתוב. בסוף המורה הורתה לזו שחיכתה לי להשלים, והלכנו הביתה. גם הכתב שלי היה נוראי. נכון השלב שכולם עוברים לשורות דקות? לא יכולתי, כי הכתב שלי היה עצום.
בכיתה ז', המחנכת שלי הייתה מורה לספרות. בהתחלה שנאתי אותה כי היא תפסה אותי מעתיקה בבוחן שהיה בבוקר כשחזרתי מטיול בחו"ל - ההורים היו לוקחים אותנו לחו"ל רק בספטמבר כי זה התאים לעבודה של אבא שלי - אבל באסיפת ההורים הראשונה היא כבר הזהירה את אמא שלי שמשהו לא בסדר. היא אמרה לה שהיא קראה מבחן שלי, ואז דיברה איתי והיא רואה שמשהו מתפספס. הידע נמצא בראש אבל הוא לא יוצא לדף. כמה אבחונים, ריפוי בעיסוק, ובכיתה י' אני תלמידה מצטיינת שמנסה להבין מהמחנכת מה פשר המילה 'מצטיינת' ואיך זה יכול להיות, כי זו אני.
קראתי לבת שלי בשם של המורה הזו. לא רק בגלל, אבל בכל זאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה