בניסיון להסתכל במבט על, החיים שלי מרגישים כמו פאזל שהונח במקומו אבל החתיכות לא מורכבות. רואים איפה התמונה מתחברת אבל אין ראשי וחורים, רק פסים מזוגזגים, ולפעמים חורים ששום דבר לא מתאים להם.
מאז הפוסט הקודם הייתה שיחה קצרה עם אמא שלי - ראיתי שבת"א נדרס רוכב קלנועית והתקשרתי לוודא שאבא שלי לא החליט ללכת לטייל. לא היה שום סיכוי שזה יהיה הוא (עיר לא נכונה, שעה לא נכונה), אבל עם השבוע שעבר עליו, שווה לנסות. שתי ציפורים במכה אחת, ככה גם שאלתי מה שלומה, כיאה לבת טובה.
בעבודה יש סימפטומים קשים של סוף אוגוסט, העבודה עצמה מעטה ולאנשים אין כוח לכלום והנשים מסתובבות וכשהן רואות אנשים שלא עובדים, הן מתחילות לחפש משימות סטייל "ישבת יותר מדי על המחשב היום, לך לסדר את החדר שלך / לקצץ את הדשא / לעטוף ספרים לשנה הבאה". ורמת הסבלנות שלי נמוכה עד לא קיימת.
אתמול התחיל לי נורא שמח. פוסט בפייסבוק הוביל לקביעת תור לתרום טסיות דם בימי החג, כשיש פחות אנשים שפנויים לשבת 3 שעות מחוברים למכונה. הקביעה הציפה אותי באושר. כמובן שהייתי חייבת להסביר לבחורה שעודדה אנשים לתרום שאמנם נהיה שם באותו הזמן אבל אני ביישנית עם חרדה חברתית, ומתנצלת מראש אם הראש יהיה קבור בספר (The Chronicles of the Wind Up Bird, עד מתי?!). היא הייתה מקסימה בנושא.
בשישי טיילתי עם הכלב, ומכיוון שמדובר בבוקר בלי צורך להגיע לעבודה, אני נותנת לו ללכת לאן שבא לו בלי מגבלת זמן. כתוצאה מכך, הוא נוטה לחזור לדירה הישנה, שנמצאת במרחק כמה ק"מ. הפעם פגשתי שכנה לשעבר, חמודה מאוד, שגם לה כלב. במשך כ-5 דקות שיחה היא הספיקה לפרוק הרבה כאב שיש לה בזוגיות ובחיים, ושהיא אפילו מחפשת למסור את הכלב כי היא לא יכולה לטפל בבעל, בילדים ובכלב. הצעתי לה שאבוא לטייל עם הכלב, שאוריד ממה את מה שצריך. החלפנו טלפונים. אחרי שעברו מספר ימים בדממה, אתמול שלחתי לה הודעה, והיא הציעה שנגיע אליהם לטיול בערב. שוב לחץ לגבי ביישנות וחרדה חברתית. אבל הפעם ידעתי שהיא צריכה אוזן קשבת, וזה הקל על המצב. אני והכלב החלפנו לבגדי ספורט, דחינו את הטיול הרגיל בשעה, ויצאנו לכיוונה. הסתובבנו כ-40 דקות, דיברנו על החיים והעבודה והילדים, וממש בסוף הגענו גם לבעל. אחרי שגילתה שאין לי חברים בעיר והפרש הגילאים מינורי, הציעה שאצטרף אליה למפגש עם בנות מהעבודה. נראה. נשמע לי שזה משהו מאוד בוגר מצידי לעשות. מצד שני, אנשים. בטח אשב שם ואתבאס ולא אגיד מילה. מצד שלישי... זה באמת נשמע כמו משהו בוגר לעשות.
ובין לבין... קשה לי עם הבחור. הוא נמצא בדיכאון, מסיבות רפואיות ותעסוקתיות ועוד כל מיני בין לבין. ואני עושה מה שאני יכולה, ומשלימה אחר כך את מה שלא, והוא עושה את מה שהוא יכול. אני יודעת שהוא מנסה. אני יודעת שהוא בבור. אני לא נוזפת. אני מדברת באהבה ובחום, וכשהוא לא עושה משהו אני פשוט pick up the slack. וכשהוא מסוגל הוא עושה. ועדיין, הייתה שיחה קשה. דיבורי חיפוש דירה לקנייה - מה החסכונות הקיימים - עד איזו משכנתא אני מוכנה להגיע - מי בכלל רוצה לגור במדינה החור הזה - תעשה משהו, אני פה איתך, אם אתה רוצה לעבור לחו"ל אז תברר מידע ונראה מה עושים אבל לעזאזל, תפסיק לשבת בפינה ולהתלונן. זה לא חיים. מסובך. אחרי החגים כנראה ילך לקולונוסקפיה כדי לוודא שממצאים שנמצאו אצלו במשפחה לא קיימים גם אצלו. לא רואה דבר מלבד זה. אני אומרת שאם יש לו סרטן, ניסע לטייל מסביב לעולם.
אני אסירת תודה על הכדורים שלי. אני אסירת תודה שהעליתי את המינון. ה-ESTO מחזק לי את עמוד השדרה, הופך אותו ליותר לבן ונוצץ ועמיד, וכל דמעה שנשפכת ותחושה ששוטפת, הוא עומד בגלים, ניצב איתן ואפילו לא מתנדנד. זה מפחיד, זה עצוב, אבל אנחנו כאן. עוד לא הפילו אותנו.
מאז הפוסט הקודם הייתה שיחה קצרה עם אמא שלי - ראיתי שבת"א נדרס רוכב קלנועית והתקשרתי לוודא שאבא שלי לא החליט ללכת לטייל. לא היה שום סיכוי שזה יהיה הוא (עיר לא נכונה, שעה לא נכונה), אבל עם השבוע שעבר עליו, שווה לנסות. שתי ציפורים במכה אחת, ככה גם שאלתי מה שלומה, כיאה לבת טובה.
בעבודה יש סימפטומים קשים של סוף אוגוסט, העבודה עצמה מעטה ולאנשים אין כוח לכלום והנשים מסתובבות וכשהן רואות אנשים שלא עובדים, הן מתחילות לחפש משימות סטייל "ישבת יותר מדי על המחשב היום, לך לסדר את החדר שלך / לקצץ את הדשא / לעטוף ספרים לשנה הבאה". ורמת הסבלנות שלי נמוכה עד לא קיימת.
אתמול התחיל לי נורא שמח. פוסט בפייסבוק הוביל לקביעת תור לתרום טסיות דם בימי החג, כשיש פחות אנשים שפנויים לשבת 3 שעות מחוברים למכונה. הקביעה הציפה אותי באושר. כמובן שהייתי חייבת להסביר לבחורה שעודדה אנשים לתרום שאמנם נהיה שם באותו הזמן אבל אני ביישנית עם חרדה חברתית, ומתנצלת מראש אם הראש יהיה קבור בספר (The Chronicles of the Wind Up Bird, עד מתי?!). היא הייתה מקסימה בנושא.
בשישי טיילתי עם הכלב, ומכיוון שמדובר בבוקר בלי צורך להגיע לעבודה, אני נותנת לו ללכת לאן שבא לו בלי מגבלת זמן. כתוצאה מכך, הוא נוטה לחזור לדירה הישנה, שנמצאת במרחק כמה ק"מ. הפעם פגשתי שכנה לשעבר, חמודה מאוד, שגם לה כלב. במשך כ-5 דקות שיחה היא הספיקה לפרוק הרבה כאב שיש לה בזוגיות ובחיים, ושהיא אפילו מחפשת למסור את הכלב כי היא לא יכולה לטפל בבעל, בילדים ובכלב. הצעתי לה שאבוא לטייל עם הכלב, שאוריד ממה את מה שצריך. החלפנו טלפונים. אחרי שעברו מספר ימים בדממה, אתמול שלחתי לה הודעה, והיא הציעה שנגיע אליהם לטיול בערב. שוב לחץ לגבי ביישנות וחרדה חברתית. אבל הפעם ידעתי שהיא צריכה אוזן קשבת, וזה הקל על המצב. אני והכלב החלפנו לבגדי ספורט, דחינו את הטיול הרגיל בשעה, ויצאנו לכיוונה. הסתובבנו כ-40 דקות, דיברנו על החיים והעבודה והילדים, וממש בסוף הגענו גם לבעל. אחרי שגילתה שאין לי חברים בעיר והפרש הגילאים מינורי, הציעה שאצטרף אליה למפגש עם בנות מהעבודה. נראה. נשמע לי שזה משהו מאוד בוגר מצידי לעשות. מצד שני, אנשים. בטח אשב שם ואתבאס ולא אגיד מילה. מצד שלישי... זה באמת נשמע כמו משהו בוגר לעשות.
ובין לבין... קשה לי עם הבחור. הוא נמצא בדיכאון, מסיבות רפואיות ותעסוקתיות ועוד כל מיני בין לבין. ואני עושה מה שאני יכולה, ומשלימה אחר כך את מה שלא, והוא עושה את מה שהוא יכול. אני יודעת שהוא מנסה. אני יודעת שהוא בבור. אני לא נוזפת. אני מדברת באהבה ובחום, וכשהוא לא עושה משהו אני פשוט pick up the slack. וכשהוא מסוגל הוא עושה. ועדיין, הייתה שיחה קשה. דיבורי חיפוש דירה לקנייה - מה החסכונות הקיימים - עד איזו משכנתא אני מוכנה להגיע - מי בכלל רוצה לגור במדינה החור הזה - תעשה משהו, אני פה איתך, אם אתה רוצה לעבור לחו"ל אז תברר מידע ונראה מה עושים אבל לעזאזל, תפסיק לשבת בפינה ולהתלונן. זה לא חיים. מסובך. אחרי החגים כנראה ילך לקולונוסקפיה כדי לוודא שממצאים שנמצאו אצלו במשפחה לא קיימים גם אצלו. לא רואה דבר מלבד זה. אני אומרת שאם יש לו סרטן, ניסע לטייל מסביב לעולם.
אני אסירת תודה על הכדורים שלי. אני אסירת תודה שהעליתי את המינון. ה-ESTO מחזק לי את עמוד השדרה, הופך אותו ליותר לבן ונוצץ ועמיד, וכל דמעה שנשפכת ותחושה ששוטפת, הוא עומד בגלים, ניצב איתן ואפילו לא מתנדנד. זה מפחיד, זה עצוב, אבל אנחנו כאן. עוד לא הפילו אותנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה