אני לא חושבת שקורא כאן מישהו חדש במובן של לא ראה 'פרקים קודמים' בסאגה המשפחתית האחרונה, אבל אם כן - לכו פוסט אחורה ואז אולי עוד כמה, וזה די יסכם את הדברים. נראה לי מייגע לנסות לסכם את הכל שוב, במיוחד בשביל מי שיצטרך לקרוא את זה. מה גם שאני על מעט שעות שינה, אז בוא נעבוד ביחד כאן.
אתמול נסענו להורים שלי. בדרך הבחור ניסה להתאמן איתי על מה אגיד לגיסתי אם היא תבוא, ואני אמרתי שלדעתי היא לא תהיה. צדקתי. הגענו וגילינו, שלא רק שהיא לא באה, גם אחי והאחיינים (שוב) לא באו. התירוץ הפעם היה שהבנים בטיולים אז הם נסעו לסופ"ש רומנטי. סבבה, רק שזה אומר שעברו כחודשיים מאז שראיתי אותם. הפעם סימסתי לשאול את אחי מה קורה. לא ציינתי שראיתי שהיא סגרה את הפייסבוק או שאני מרגישה שיש מריבה, פשוט אמרתי שהם חסרים לי (כולם, בלי שמות). שאלתי אם יבואו עוד שבועיים, הוא השיב שתכננו לבוא שבוע הבא ואולי אתים את עצמי. השבתי שאני לא יכולה כי אנחנו אצל ההורים של בן הזוג (שזה דבר קבוע, כן? שבוע כאן, שבוע שם, והוא יודע את זה) ושאלתי אם הפסיקו לבוא כל שבועיים, והוא ענה משהו עמום נוסח 'תלוי בתוכניות', ובזה זה נגמר. בלי לכתוב כלום כמענה לזה שלא התראנו המון זמן, שהם חסרים לי, שאכן יש סיבה להברזות התכופות.
אבל חכו! יש עוד.
מסתבר שהוא היה בארה"ב בנסיעת עבודה עד לפני ימים ספורים. יומיים לפני שובו, האחיין שלי מתקשר לסבא שלי לשאול משהו סטייל אילן יוחסין, בשביל שיעורים לביה"ס. אבא שלי אמר שרובנו עשינו עבודות כאלה בעבר ויש את העבודות האלה עם תמונות וכו' בבית של סבא וסבתא. אז אתם חושבים לעצמכם - וואלה, סבבה, הנכד גר באותה עיר כמו סבא וסבתא, האבא בחו"ל, האמא תקפוץ ותיקח את העבודות. אז זהו, שלא. במקום, יומיים אחרי שהילד מתקשר, באמצע הלילה, אחי נוחת ואז נוסע ישירות (שוב, אחרי טיסה מארה"ב שיתכן ואפילו לא הייתה ישירה) להורים שלי רק כדי לאסוף את העבודות. כלומר, די ברור שגיסתי הכריזה מלחמת חורמה על המשפחה שלי ולא מוכנה לראות אותם.
אני מנחשת שאח שלי התעקש על כך שלפחות הוא יקח את האחיינים שלי לראות את סבא וסבתא פעם בשבועיים, אבל זהו.
אז בכיתי קצת אתמול. לא ישנתי טוב בלילה. אין ספק שאני נחשבת 'הקש האחרון' בסאגה הזו, שגרם לה לנתק קשר עם המשפחה שלי. וזה חבל לי, כי אני באמת אוהבת אותה. ואם הייתה פונה אלי ואומרת שפגעתי בה, היה פה דיאלוג. בגלל שאני כן מרגישה אשמה על התגובה שלי, ויכולה להבין את התסכול שלה.
אבל במקום יש חרם, וניתוק משני אנשים ושני ילדים שאני מאוד אוהבת.
אשתדל לשתוק מעכשיו בעניין. לא ליצור קשר ולא לנסות ליזום. נראה לי שצעד אחורה מתבקש בשלב זה. מנגד, אני מאוד רוצה להיות שונה מהנשים במשפחתי ולהיות גמישה, מבינה, מוחלת על כבודי ואוהבת. אבל אולי קצת שקט יעשה טוב לכל הצדדים. אם אני מתכננת לחזור בזחילה, בטח אוכל לעשות את זה גם מאוחר יותר. נקווה שלא אתחרט על זה. וזה מלמד אותנו, ילדים, את הלקח הקבוע שאני מסרבת ללמוד מהחיים:
"פשוט תסתמי את הפה."
אתמול נסענו להורים שלי. בדרך הבחור ניסה להתאמן איתי על מה אגיד לגיסתי אם היא תבוא, ואני אמרתי שלדעתי היא לא תהיה. צדקתי. הגענו וגילינו, שלא רק שהיא לא באה, גם אחי והאחיינים (שוב) לא באו. התירוץ הפעם היה שהבנים בטיולים אז הם נסעו לסופ"ש רומנטי. סבבה, רק שזה אומר שעברו כחודשיים מאז שראיתי אותם. הפעם סימסתי לשאול את אחי מה קורה. לא ציינתי שראיתי שהיא סגרה את הפייסבוק או שאני מרגישה שיש מריבה, פשוט אמרתי שהם חסרים לי (כולם, בלי שמות). שאלתי אם יבואו עוד שבועיים, הוא השיב שתכננו לבוא שבוע הבא ואולי אתים את עצמי. השבתי שאני לא יכולה כי אנחנו אצל ההורים של בן הזוג (שזה דבר קבוע, כן? שבוע כאן, שבוע שם, והוא יודע את זה) ושאלתי אם הפסיקו לבוא כל שבועיים, והוא ענה משהו עמום נוסח 'תלוי בתוכניות', ובזה זה נגמר. בלי לכתוב כלום כמענה לזה שלא התראנו המון זמן, שהם חסרים לי, שאכן יש סיבה להברזות התכופות.
אבל חכו! יש עוד.
מסתבר שהוא היה בארה"ב בנסיעת עבודה עד לפני ימים ספורים. יומיים לפני שובו, האחיין שלי מתקשר לסבא שלי לשאול משהו סטייל אילן יוחסין, בשביל שיעורים לביה"ס. אבא שלי אמר שרובנו עשינו עבודות כאלה בעבר ויש את העבודות האלה עם תמונות וכו' בבית של סבא וסבתא. אז אתם חושבים לעצמכם - וואלה, סבבה, הנכד גר באותה עיר כמו סבא וסבתא, האבא בחו"ל, האמא תקפוץ ותיקח את העבודות. אז זהו, שלא. במקום, יומיים אחרי שהילד מתקשר, באמצע הלילה, אחי נוחת ואז נוסע ישירות (שוב, אחרי טיסה מארה"ב שיתכן ואפילו לא הייתה ישירה) להורים שלי רק כדי לאסוף את העבודות. כלומר, די ברור שגיסתי הכריזה מלחמת חורמה על המשפחה שלי ולא מוכנה לראות אותם.
אני מנחשת שאח שלי התעקש על כך שלפחות הוא יקח את האחיינים שלי לראות את סבא וסבתא פעם בשבועיים, אבל זהו.
אז בכיתי קצת אתמול. לא ישנתי טוב בלילה. אין ספק שאני נחשבת 'הקש האחרון' בסאגה הזו, שגרם לה לנתק קשר עם המשפחה שלי. וזה חבל לי, כי אני באמת אוהבת אותה. ואם הייתה פונה אלי ואומרת שפגעתי בה, היה פה דיאלוג. בגלל שאני כן מרגישה אשמה על התגובה שלי, ויכולה להבין את התסכול שלה.
אבל במקום יש חרם, וניתוק משני אנשים ושני ילדים שאני מאוד אוהבת.
אשתדל לשתוק מעכשיו בעניין. לא ליצור קשר ולא לנסות ליזום. נראה לי שצעד אחורה מתבקש בשלב זה. מנגד, אני מאוד רוצה להיות שונה מהנשים במשפחתי ולהיות גמישה, מבינה, מוחלת על כבודי ואוהבת. אבל אולי קצת שקט יעשה טוב לכל הצדדים. אם אני מתכננת לחזור בזחילה, בטח אוכל לעשות את זה גם מאוחר יותר. נקווה שלא אתחרט על זה. וזה מלמד אותנו, ילדים, את הלקח הקבוע שאני מסרבת ללמוד מהחיים:
"פשוט תסתמי את הפה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה