המילים נדירות בתקופות האלה.
יש המון בראש אבל חסרה האנרגיה באמת להזיז את המחשבות ולעשות איתן משהו.
ואולי זה פשוט הרצון לנוח קצת. לעמוד במקום, לא לעשות כלום ושכלום לא ידרש.
חגגנו לאבא שלי יום הולדת 76. הכנתי עוגת שמרים קינמון שעבדתי עליה כל הבוקר, ולילדים הבאתי עוגת שמרים שוקולד. האח הבכור קנה להורים פח אוטומטי שנפתח בהינף יד, והאח האמצעי והבחור שוחחו על אולי לקנות להם טלוויזיה חדשה וגדולה יותר, ומדדו עם מטר לראות מה יכנס.
אין תקשורת בין האח הגדול לאמצעי, או אלי. נראה לי שהוא מודע לכך שפשוט לא אענה.
אחרי שיחת השלום האחרונה, הגיסה לא הפציעה בשישי הזה, אלא נשארה בבית עם אחד האחיינים שהיה חולה. מנגד, אחיו אמר שבראש השנה הם יגיעו אבל היא לא.
האח האמצעי מלמל שמבחינתו גם הבכור לא צריך להגיע, העיקר שהילדים יהיו.
בעבודה בסדר.
אני נכנסת לאט מאוד לתפקיד חדש, אבל בהתחשב העובדה שאין מישהו שיקח כמה חובות ממני, ושהקודמת בתפקיד גרועה בחפיפה, הכל איפשהו בין לבין. שזה כנראה לטובה, זה מאפשר כניסה איטית למים, ובתקווה יוריד את רמת החרדה. אחת שהייתה בחופשת לידה חזרה, ואחת שהייתה בחופשת מחלה חזרה, והסביבה משתנה וקולות שאני לא דווקא מחבבת, אבל אני נשארת איתנה בעמדתי ומנסה להוריד את הראש. לצידי יושבת מישהי בכלל מחטיבה אחרת, ואנחנו דווקא מסתדרות ונחמד לנו ביחד, והיו רגעי בונדינג מרגשים.
כשקניתי את הדירה - והרי היא שמעה את השיחות עם עורכת הדין ההיסטרית, והלחץ, והחרדות - אז היא ארגנה שכל החברה שעובדים איתי והיא שלחו לי פרחים למשרד. וזה היה כל כך מקסים ונוגע ללב.
לא פספסתי את המחשבות הבעייתיות לגבי הדירה, שלא תחשבו. אני קונה אותה לבד, בעיר הולדתו של הבחור. ומה אם נפרד? עורכת הדין מכינה אותנו למחשבות על צוואות והסכמי ממון, והבטחתי להורים פעמיים שהדירה רשומה רק על שמי. ומי יקבל אם אמות בלי ילדים (מתחלק באחוזים בין ההורים לפי מה שהם שמו לבין הבחור) . ומי יקבל אם אמות עם ילדים (רק הבחור? רק הילדים? גם וגם? ומה אם יתחתן עם מכשפה שתעיף אותם לפנימיה?). ומה אם נתגרש. ומי יורש מה. וזה הכל דברים מובנים מאליו ושאלות קטנות, אבל לפעמים, אם לא ישנתי מספיק טוב, אם החרדה מרגישה נכונה, פתאום צצות דאגות מטביעות ואני לא מבינה איך אנחנו אמורים לחיות במצב הנוכחי, אבל עד הסוף. לפעמים זה נעשה ממש רועש.
אבל יש שגרה. השגרה נותנת שקט. השגרה מאפרת להדליק את הטלוויזיה ולהשתיק את המוח ולא צריך להתמודד עם כלום.
כאילו, בחירות, לדוגמא, כמובן שאסע לעיר הולדתי להצביע. נפגשת כבר עם חברות על הדרך. אבל להגיד שמשנה לי? להגיד שאני בכלל מבינה שזה יכול להשפיע על משהו? זה הרי הבלגן הישראלי הרגיל, לא? לא באמת מצפים שמישהו חוץ מביבי ינצח. הרי הוא ראש ממשלה מתחילת הזמן, לא? כאמור, גם הסמסים של הבחירות מרגישים לי בשגרה. לא תמיד היה ככה?
חגגנו לאבא שלי יום הולדת 76. הכנתי עוגת שמרים קינמון שעבדתי עליה כל הבוקר, ולילדים הבאתי עוגת שמרים שוקולד. האח הבכור קנה להורים פח אוטומטי שנפתח בהינף יד, והאח האמצעי והבחור שוחחו על אולי לקנות להם טלוויזיה חדשה וגדולה יותר, ומדדו עם מטר לראות מה יכנס.
אין תקשורת בין האח הגדול לאמצעי, או אלי. נראה לי שהוא מודע לכך שפשוט לא אענה.
אחרי שיחת השלום האחרונה, הגיסה לא הפציעה בשישי הזה, אלא נשארה בבית עם אחד האחיינים שהיה חולה. מנגד, אחיו אמר שבראש השנה הם יגיעו אבל היא לא.
האח האמצעי מלמל שמבחינתו גם הבכור לא צריך להגיע, העיקר שהילדים יהיו.
בעבודה בסדר.
אני נכנסת לאט מאוד לתפקיד חדש, אבל בהתחשב העובדה שאין מישהו שיקח כמה חובות ממני, ושהקודמת בתפקיד גרועה בחפיפה, הכל איפשהו בין לבין. שזה כנראה לטובה, זה מאפשר כניסה איטית למים, ובתקווה יוריד את רמת החרדה. אחת שהייתה בחופשת לידה חזרה, ואחת שהייתה בחופשת מחלה חזרה, והסביבה משתנה וקולות שאני לא דווקא מחבבת, אבל אני נשארת איתנה בעמדתי ומנסה להוריד את הראש. לצידי יושבת מישהי בכלל מחטיבה אחרת, ואנחנו דווקא מסתדרות ונחמד לנו ביחד, והיו רגעי בונדינג מרגשים.
כשקניתי את הדירה - והרי היא שמעה את השיחות עם עורכת הדין ההיסטרית, והלחץ, והחרדות - אז היא ארגנה שכל החברה שעובדים איתי והיא שלחו לי פרחים למשרד. וזה היה כל כך מקסים ונוגע ללב.
לא פספסתי את המחשבות הבעייתיות לגבי הדירה, שלא תחשבו. אני קונה אותה לבד, בעיר הולדתו של הבחור. ומה אם נפרד? עורכת הדין מכינה אותנו למחשבות על צוואות והסכמי ממון, והבטחתי להורים פעמיים שהדירה רשומה רק על שמי. ומי יקבל אם אמות בלי ילדים (מתחלק באחוזים בין ההורים לפי מה שהם שמו לבין הבחור) . ומי יקבל אם אמות עם ילדים (רק הבחור? רק הילדים? גם וגם? ומה אם יתחתן עם מכשפה שתעיף אותם לפנימיה?). ומה אם נתגרש. ומי יורש מה. וזה הכל דברים מובנים מאליו ושאלות קטנות, אבל לפעמים, אם לא ישנתי מספיק טוב, אם החרדה מרגישה נכונה, פתאום צצות דאגות מטביעות ואני לא מבינה איך אנחנו אמורים לחיות במצב הנוכחי, אבל עד הסוף. לפעמים זה נעשה ממש רועש.
אבל יש שגרה. השגרה נותנת שקט. השגרה מאפרת להדליק את הטלוויזיה ולהשתיק את המוח ולא צריך להתמודד עם כלום.
כאילו, בחירות, לדוגמא, כמובן שאסע לעיר הולדתי להצביע. נפגשת כבר עם חברות על הדרך. אבל להגיד שמשנה לי? להגיד שאני בכלל מבינה שזה יכול להשפיע על משהו? זה הרי הבלגן הישראלי הרגיל, לא? לא באמת מצפים שמישהו חוץ מביבי ינצח. הרי הוא ראש ממשלה מתחילת הזמן, לא? כאמור, גם הסמסים של הבחירות מרגישים לי בשגרה. לא תמיד היה ככה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה