על הבחירות
אחרי פריימריז די מבישים ב'עבודה', סתיו שפיר הצטרפה לאהוד ברק וניצן הורוביץ. סבבה, איחודים זה טוב ועוזרים לרכז את הקולות, לצמצם את האפשרויות המוצעות כדי להקל על הבוחר. בתכנית של 'טל ואביעד' דיברו על היתרונות של שיטת שתי המפלגות ואולי מועמד עצמאי פה ושם שנהוגה בארה"ב. אין ספק שזה מקל על האזרח הפשוט, אבל לא ברור לי אם זה מוביל ליותר מצביעים בקלפי.
אני מקווה שעמיר פרץ ילך באותו כיוון ויאפשר התאחדות עם 'המחנה הדמקורטי' (ע"ע הקבוצה מעלה) ויציג חזית אחידה של השמאל הישראלי, או מה שנשאר ממנו. ומכיוון שראש הממשלה הפך את המילה 'שמאל' לקללה, נקרא לזה 'המרכז-שמאל' הישראלי.
שהרי בגלל שהעבודה נחשבת 'שמאל' ו'שמאל' זה קללה, אין מצב ש'כחול לבן' ילכו איתה. ואמנם אני מחבבת את ההרכב הגברי הפותח שלה, ברובו, אבל בין 'מרכז' ל'שמאל' במדינה הזו אין הרבה מרחב, ומצביעי ימין הם בכלל תעלומה בפני.
אגב מצביעי ימין - מישהי מאמין לאיחוד המפלגות הימניות והצבת איילת שקד בראשם? אנחנו אמורים לקנות את העבודה שהיא כביכול מובילה קבוצה של מפלגות, חוץ מהעובדה שאסור לה לפתוח את פיה בקרבתם כי הם יצטרכו לצאת מהחדר? באיזה יקום זה מתקבל על הדעת? ולמה אנחנו מתנהגים כאילו שדעות כאלה הן לגיטימיות במרחב ציבורי, ולא שייכות לימי הביניים?!
על המשפחה
ובכן, בפוסט הקודם עזבנו כשאח א' שלח לקבוצה המשפחתית (אח ב', גיסה ב', אני והבחור) הודעה שהוא שלח לאמא שלי סלסלת פירות לכבוד יום ההולדת "משלושתנו". כמעט יום שלם אחר כך, אח ב' ענה 'תודה!'. אני לא השבתי.
אמא שלי התקשרה ביום ההולדת להודות לי (כי עד כה אני ארגנתי את כל המתנות המשפחתיות), ואני מיד הפניתי אותה לאח א'. היא אמרה שהיא נורא שמחה לקבל משלושתנו והמשיכה להשתפך, ואני נשכתי את השפתיים והנהנתי - שכן היא ממילא לא צריכה לשמוע תשובה ממני. אבל לא אמרתי כלום. אם היא רוצה לבלוע את השקר הזה כדי לשמוח, שיבושם לה. 'שלושתנו' אין פה, והחידוד לגבי זה שאח א' מתעקש שיש שלישיה למרות שאשתו מתכחשת לקיומנו, אז זו רמת הדחקה שמקבילה לטראמפ והשינוי באקלים...
על העבודה
הבוסית התקשרה יום אחד אחר הצהרים, והסבירה שמישהו באגף תקבל נושא לניהולה, והאם אני מעוניינת לרכז את הנושא הקודם שהיא ריכזה, עבור הבוסית. בתמורה יעבירו כמה נושאים שאני עוזרת איתם למישהו זוטר יותר שיגוייס. מלמלתי 'בשמחה', והיא הדגישה את היכולות שלי בנושא ואיך זה יעזור לי להתפתח, ואני, שתמיד אומרת 'לא' לאתגרים ומשתדלת לא לקדם את עצמי, הסכמתי והנהנתי, כי בשיחות הערכת עובדים אומרים לי שאני נמנעת מלהתפתח.
הבחור התחיל לחפור לי לגבי העלאה - תכל'ס אני אמורה לקבל בסוף החודש בסוג של 'תיקון שכר גורף' של כל העובדים בארגון, אבל זה עוד על השינויים הקודמים בתפקידי. הוא אומר שאני לא מקבלת מספיק.
ביומיים הבאים הבוסית לא דיברה על זה בכלל, ואז יצאה לחופש והורתה להיא שמרכזת להעביר לי חומרים בנושא ושאכין משהו. שאסתכל על חומרים קודמים ואבין מה רוצים ממני. אז באותו היום בחרתי לא לעשות את זה, כי ממש התעצבנתי. היום אני עושה את זה לאט, מנסה להבין מה רוצים ממני. עדיין עצבנית. שום רומנטיקה? בלי פרחים, בלי חיזור? באיזה חוצפה עושים לי כאן חדירה בכוח?!
על הדירה
בפתח החלון בסלון יש שלט למכירה של בעלי הדירה. בעלות הזיכרון המפותח ביותר ידעו שאחרי תרגילים בשנת השכירות הראשונה, בעלי הבית הודו שהם מחפשים למכור את הדירה והוסכם שהם יציבו שלט ואנחנו נאפשר ביקור של מתווך אחת לשבועיים.
לאחר כמה חודשים שהתקרה בחדר השינה פשוט מתפוררת ומתקלפת, בעלי הבית שלח מישהו לתקן אותה. סטלן, חביב, מסטול. אז צריך לגרד את התקרה, לסתום אותה, לשים שכבת בידוד, לצבוע (2 שכבות). אז הבחור והוא קיפלו את כל חדר השינה לסלון, והוא גירד את הכל, העבירו את הרסיסים לכניסה. אני הורדתי את הרסיסים, הסטלן טאטא, הבחור שטף. החזרנו את המיטה והמזרן והמצעים.
למחרת, הפסקה מהתיקונים. באישורנו, מגיע המתווך עם לקוח. מסתכלים ומתפעלים והמתווך קורא לזה 'שיפוץ' ואני חוטפת מפרצת. הלקוח בילה הכי הרבה זמן מכל המבקרים עד כה בדירה, בערך 5 דקות. אולי קצת יותר. מלחיץ. 20-30 דקות אחרי ששניהם הולכים מתקשר המתווך ושואל איפה השלט שלו. וכאן נכנס לחץ נוסף. השלט היה תלוי מחוץ לחלון בסלון. החלון בסלון חסום ע"י תריסים מהצד שלנו, שאנחנו פותחים לעתים רחוקות. אין דירה מימין או משמאל. אנחנו צמודים לגג אבל הכניסה אליו היא מחוץ לדירה שלנו, ושבוע שעבר מישהו הזיז את המכסה שסוגר אותה. השלט, שהיה שם יום לפני, נעלם. השלט, שהיה תפוס בשני אזיקונים, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. וכדי להגיע אליו, צריך להיות אצלנו בבית, לטפס כ-2 מטר מהגג או כ-2 מטר מהדירה מטה.
המתווך האשים אותנו באופן פאסיב אגרסיב, אני ניסיתי נואשות לפענח מה קרה, והבחור סתם נראה מבולבל. עכשיו המתווך משוכנע שאנחנו העלמנו את השלט, ואני משוכנעת שאנחנו חייבים לעוף מהדירה הזו כמה שיותר מהר, רק כדי שיהיה קצת שקט.
הבחור אמור להתחיל להתקשר לדירות היום. הצעתי לו שאשלם לו דמי תיווך, רק שיעשה משהו. זה היאוש הכי מגוחך שיש, באמת. אני לא עושה משהו שטכנית אני בהחלט מסוגלת לעשות, ורק תלויה במישהו שכנראה לא מבין עד כמה זה חשוב לי. מצד שני, אז אני נלחצת מהאנשים מסביב. זה לא ישתנה רק כי יהיה לי בית. וזה תהליך, זה לוקח זמן.
סבלנות, ג'ינג'ית.
אחרי פריימריז די מבישים ב'עבודה', סתיו שפיר הצטרפה לאהוד ברק וניצן הורוביץ. סבבה, איחודים זה טוב ועוזרים לרכז את הקולות, לצמצם את האפשרויות המוצעות כדי להקל על הבוחר. בתכנית של 'טל ואביעד' דיברו על היתרונות של שיטת שתי המפלגות ואולי מועמד עצמאי פה ושם שנהוגה בארה"ב. אין ספק שזה מקל על האזרח הפשוט, אבל לא ברור לי אם זה מוביל ליותר מצביעים בקלפי.
אני מקווה שעמיר פרץ ילך באותו כיוון ויאפשר התאחדות עם 'המחנה הדמקורטי' (ע"ע הקבוצה מעלה) ויציג חזית אחידה של השמאל הישראלי, או מה שנשאר ממנו. ומכיוון שראש הממשלה הפך את המילה 'שמאל' לקללה, נקרא לזה 'המרכז-שמאל' הישראלי.
שהרי בגלל שהעבודה נחשבת 'שמאל' ו'שמאל' זה קללה, אין מצב ש'כחול לבן' ילכו איתה. ואמנם אני מחבבת את ההרכב הגברי הפותח שלה, ברובו, אבל בין 'מרכז' ל'שמאל' במדינה הזו אין הרבה מרחב, ומצביעי ימין הם בכלל תעלומה בפני.
אגב מצביעי ימין - מישהי מאמין לאיחוד המפלגות הימניות והצבת איילת שקד בראשם? אנחנו אמורים לקנות את העבודה שהיא כביכול מובילה קבוצה של מפלגות, חוץ מהעובדה שאסור לה לפתוח את פיה בקרבתם כי הם יצטרכו לצאת מהחדר? באיזה יקום זה מתקבל על הדעת? ולמה אנחנו מתנהגים כאילו שדעות כאלה הן לגיטימיות במרחב ציבורי, ולא שייכות לימי הביניים?!
על המשפחה
ובכן, בפוסט הקודם עזבנו כשאח א' שלח לקבוצה המשפחתית (אח ב', גיסה ב', אני והבחור) הודעה שהוא שלח לאמא שלי סלסלת פירות לכבוד יום ההולדת "משלושתנו". כמעט יום שלם אחר כך, אח ב' ענה 'תודה!'. אני לא השבתי.
אמא שלי התקשרה ביום ההולדת להודות לי (כי עד כה אני ארגנתי את כל המתנות המשפחתיות), ואני מיד הפניתי אותה לאח א'. היא אמרה שהיא נורא שמחה לקבל משלושתנו והמשיכה להשתפך, ואני נשכתי את השפתיים והנהנתי - שכן היא ממילא לא צריכה לשמוע תשובה ממני. אבל לא אמרתי כלום. אם היא רוצה לבלוע את השקר הזה כדי לשמוח, שיבושם לה. 'שלושתנו' אין פה, והחידוד לגבי זה שאח א' מתעקש שיש שלישיה למרות שאשתו מתכחשת לקיומנו, אז זו רמת הדחקה שמקבילה לטראמפ והשינוי באקלים...
על העבודה
הבוסית התקשרה יום אחד אחר הצהרים, והסבירה שמישהו באגף תקבל נושא לניהולה, והאם אני מעוניינת לרכז את הנושא הקודם שהיא ריכזה, עבור הבוסית. בתמורה יעבירו כמה נושאים שאני עוזרת איתם למישהו זוטר יותר שיגוייס. מלמלתי 'בשמחה', והיא הדגישה את היכולות שלי בנושא ואיך זה יעזור לי להתפתח, ואני, שתמיד אומרת 'לא' לאתגרים ומשתדלת לא לקדם את עצמי, הסכמתי והנהנתי, כי בשיחות הערכת עובדים אומרים לי שאני נמנעת מלהתפתח.
הבחור התחיל לחפור לי לגבי העלאה - תכל'ס אני אמורה לקבל בסוף החודש בסוג של 'תיקון שכר גורף' של כל העובדים בארגון, אבל זה עוד על השינויים הקודמים בתפקידי. הוא אומר שאני לא מקבלת מספיק.
ביומיים הבאים הבוסית לא דיברה על זה בכלל, ואז יצאה לחופש והורתה להיא שמרכזת להעביר לי חומרים בנושא ושאכין משהו. שאסתכל על חומרים קודמים ואבין מה רוצים ממני. אז באותו היום בחרתי לא לעשות את זה, כי ממש התעצבנתי. היום אני עושה את זה לאט, מנסה להבין מה רוצים ממני. עדיין עצבנית. שום רומנטיקה? בלי פרחים, בלי חיזור? באיזה חוצפה עושים לי כאן חדירה בכוח?!
על הדירה
בפתח החלון בסלון יש שלט למכירה של בעלי הדירה. בעלות הזיכרון המפותח ביותר ידעו שאחרי תרגילים בשנת השכירות הראשונה, בעלי הבית הודו שהם מחפשים למכור את הדירה והוסכם שהם יציבו שלט ואנחנו נאפשר ביקור של מתווך אחת לשבועיים.
לאחר כמה חודשים שהתקרה בחדר השינה פשוט מתפוררת ומתקלפת, בעלי הבית שלח מישהו לתקן אותה. סטלן, חביב, מסטול. אז צריך לגרד את התקרה, לסתום אותה, לשים שכבת בידוד, לצבוע (2 שכבות). אז הבחור והוא קיפלו את כל חדר השינה לסלון, והוא גירד את הכל, העבירו את הרסיסים לכניסה. אני הורדתי את הרסיסים, הסטלן טאטא, הבחור שטף. החזרנו את המיטה והמזרן והמצעים.
למחרת, הפסקה מהתיקונים. באישורנו, מגיע המתווך עם לקוח. מסתכלים ומתפעלים והמתווך קורא לזה 'שיפוץ' ואני חוטפת מפרצת. הלקוח בילה הכי הרבה זמן מכל המבקרים עד כה בדירה, בערך 5 דקות. אולי קצת יותר. מלחיץ. 20-30 דקות אחרי ששניהם הולכים מתקשר המתווך ושואל איפה השלט שלו. וכאן נכנס לחץ נוסף. השלט היה תלוי מחוץ לחלון בסלון. החלון בסלון חסום ע"י תריסים מהצד שלנו, שאנחנו פותחים לעתים רחוקות. אין דירה מימין או משמאל. אנחנו צמודים לגג אבל הכניסה אליו היא מחוץ לדירה שלנו, ושבוע שעבר מישהו הזיז את המכסה שסוגר אותה. השלט, שהיה שם יום לפני, נעלם. השלט, שהיה תפוס בשני אזיקונים, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. וכדי להגיע אליו, צריך להיות אצלנו בבית, לטפס כ-2 מטר מהגג או כ-2 מטר מהדירה מטה.
המתווך האשים אותנו באופן פאסיב אגרסיב, אני ניסיתי נואשות לפענח מה קרה, והבחור סתם נראה מבולבל. עכשיו המתווך משוכנע שאנחנו העלמנו את השלט, ואני משוכנעת שאנחנו חייבים לעוף מהדירה הזו כמה שיותר מהר, רק כדי שיהיה קצת שקט.
הבחור אמור להתחיל להתקשר לדירות היום. הצעתי לו שאשלם לו דמי תיווך, רק שיעשה משהו. זה היאוש הכי מגוחך שיש, באמת. אני לא עושה משהו שטכנית אני בהחלט מסוגלת לעשות, ורק תלויה במישהו שכנראה לא מבין עד כמה זה חשוב לי. מצד שני, אז אני נלחצת מהאנשים מסביב. זה לא ישתנה רק כי יהיה לי בית. וזה תהליך, זה לוקח זמן.
סבלנות, ג'ינג'ית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה