מבזק לגבי גבר שנורה בגלל מקום חניה.
אחר כך זה הופך להיות חניית נכים ויורה בן 74.
אחר כך נכתב שאשתו של בן ה-74 הרביצה לקורבן עם התיק, ואחר כך הוא נורה.
הראש שלי: אבא בן 76, לא 74.
הראש שלי: מה גם שאם אמא הייתה מרביצה למישהו עם התיק, הוא היה חוטף זעזוע מוח.
הראש שלי: ואבא היה דורס לפני שהיה מצליח לכוון אקדח.
אחר כך בשיחת טלפון אמא שלי תוסיף שלאבא שלי אין אקדח כבר שנים, וגם רישיון לאקדח אין לו.
ובכלל, זה לא כאילו שהוא יכול היה לצאת מהאוטו בשביל לירות, אלא אם הוא קודם היה הולך בהישען על האוטו עד לבגאז', מוריד את הקלנועית, מתיישב עליה ואז מחזיר את הוו לרכב. הצעתי שפשוט ישעין את האקדח מחוץ לרכב. מודה שמאוד הרגיע אותי לדעת שכבר אין לו אקדח (גם מבחינת תוקפנות כלפי אחרים וגם מהבחינה שכל יום יש כותרת על עוד מישהו בן 70+ שנפטר, ואלוהים יודע שאבא שלי בדיכאון ומקבל כדורים בשנה האחרונה, ובכלל לא יודע מה לעשות עם עצמו, הרגלים הדפוקות שלו והעולם שהולך מהר מדי לטעמו, לכיוונים שהוא לא מצליח להבין).
לאן לעזאזל העולם הזה הולך? (וכן, אני מודעת לאירוניה של הציניות המזעזעת למעלה כנגד האמת הכואבת והמטורפת שיש בכותרות, בחדשות, ובמיוחד בחיי המשפחה העצובה הזו שאיבדה את אבא שלה)
*
במסגרת ההדחקה, קראתי ספר מאוד מהנה בשם 'בריט מארי הייתה כאן'.
התקציר מספר ש"בריט מארי לא מסוגלת לסבול אי-סדר. מגירות סכו"ם מבולגנות הן פשע בלתי נסלח בעיניה. היא מסכימה קום בשש בבוקר כי רק חולי נפש או עבריינים מתבטלים במיטה. הבעיה היא שלפעמים אנשים מפרשים את העצות המועילות שלה כביקורת, אף על פי שזאת כלל אינה הכוונה שלה. היא לא שופטת אחרים - לא משנה עד כמה הם חסרי נימוס, בעלי הרגל ניקיון איומים או לוקים מבחינה מוסרית.
אבל בתוך-תוכה של הטרחנית הגמלונית והמאותגרת חברתית הזאת מסתתרת אישה בעלת דמיון, חלומות ולב חם, שאיש מהסובבים אינו מודע לקיומה."
יש המשך לתקציר אבל שם הוא כבר נכנס לעלילה, והדבר היחיד שנאמר לי בהמלצה לגבי הספר הזה הוא שאם מעצבן אותי שאומרים עלי שאני פאסיב אגרסיב, אז אני חייבת לקרוא את הספר הזה.
אז אני מאוד נהניתי מהספר וממליצה עליו בחום. הדמויות פשוט מלבבות, גם אם רובן די חד מימדיות, ויש אופן פירוק שכבות שהופך את הקריאה לכיף מהתהליך שהדמות עוברת, ולא רק הסקרנות לדעת לאן היא תגיע. הסוף לא לגמרי סגור, שלפעמים זה קצת מתסכל אותי, אבל יש לזה הרגשה של היצמדות לדמות ולא לשאיפות המסורתיות שאולי לקוראים היו לגביה. סוג של אנטי-דיסני, או לפחות דיסני-חלקי.
אגב, אני קראתי אותו באנגלית אז יתכן שההערה הזו לא רלוונטית, אבל תזכירו לעצמכם שכל פעם שהם מדברים על football, הכוונה לכדורגל. האנגלית שלי נבנתה על בסיס ספרות וסרטים אמריקאים, אז הרגשתי את התמונה במוח שלי של הכדור משתנה מפוטבול לכדורגל כל כמה דקות...
אחר כך זה הופך להיות חניית נכים ויורה בן 74.
אחר כך נכתב שאשתו של בן ה-74 הרביצה לקורבן עם התיק, ואחר כך הוא נורה.
הראש שלי: אבא בן 76, לא 74.
הראש שלי: מה גם שאם אמא הייתה מרביצה למישהו עם התיק, הוא היה חוטף זעזוע מוח.
הראש שלי: ואבא היה דורס לפני שהיה מצליח לכוון אקדח.
אחר כך בשיחת טלפון אמא שלי תוסיף שלאבא שלי אין אקדח כבר שנים, וגם רישיון לאקדח אין לו.
ובכלל, זה לא כאילו שהוא יכול היה לצאת מהאוטו בשביל לירות, אלא אם הוא קודם היה הולך בהישען על האוטו עד לבגאז', מוריד את הקלנועית, מתיישב עליה ואז מחזיר את הוו לרכב. הצעתי שפשוט ישעין את האקדח מחוץ לרכב. מודה שמאוד הרגיע אותי לדעת שכבר אין לו אקדח (גם מבחינת תוקפנות כלפי אחרים וגם מהבחינה שכל יום יש כותרת על עוד מישהו בן 70+ שנפטר, ואלוהים יודע שאבא שלי בדיכאון ומקבל כדורים בשנה האחרונה, ובכלל לא יודע מה לעשות עם עצמו, הרגלים הדפוקות שלו והעולם שהולך מהר מדי לטעמו, לכיוונים שהוא לא מצליח להבין).
לאן לעזאזל העולם הזה הולך? (וכן, אני מודעת לאירוניה של הציניות המזעזעת למעלה כנגד האמת הכואבת והמטורפת שיש בכותרות, בחדשות, ובמיוחד בחיי המשפחה העצובה הזו שאיבדה את אבא שלה)
*
במסגרת ההדחקה, קראתי ספר מאוד מהנה בשם 'בריט מארי הייתה כאן'.
התקציר מספר ש"בריט מארי לא מסוגלת לסבול אי-סדר. מגירות סכו"ם מבולגנות הן פשע בלתי נסלח בעיניה. היא מסכימה קום בשש בבוקר כי רק חולי נפש או עבריינים מתבטלים במיטה. הבעיה היא שלפעמים אנשים מפרשים את העצות המועילות שלה כביקורת, אף על פי שזאת כלל אינה הכוונה שלה. היא לא שופטת אחרים - לא משנה עד כמה הם חסרי נימוס, בעלי הרגל ניקיון איומים או לוקים מבחינה מוסרית.
אבל בתוך-תוכה של הטרחנית הגמלונית והמאותגרת חברתית הזאת מסתתרת אישה בעלת דמיון, חלומות ולב חם, שאיש מהסובבים אינו מודע לקיומה."
יש המשך לתקציר אבל שם הוא כבר נכנס לעלילה, והדבר היחיד שנאמר לי בהמלצה לגבי הספר הזה הוא שאם מעצבן אותי שאומרים עלי שאני פאסיב אגרסיב, אז אני חייבת לקרוא את הספר הזה.
אז אני מאוד נהניתי מהספר וממליצה עליו בחום. הדמויות פשוט מלבבות, גם אם רובן די חד מימדיות, ויש אופן פירוק שכבות שהופך את הקריאה לכיף מהתהליך שהדמות עוברת, ולא רק הסקרנות לדעת לאן היא תגיע. הסוף לא לגמרי סגור, שלפעמים זה קצת מתסכל אותי, אבל יש לזה הרגשה של היצמדות לדמות ולא לשאיפות המסורתיות שאולי לקוראים היו לגביה. סוג של אנטי-דיסני, או לפחות דיסני-חלקי.
אגב, אני קראתי אותו באנגלית אז יתכן שההערה הזו לא רלוונטית, אבל תזכירו לעצמכם שכל פעם שהם מדברים על football, הכוונה לכדורגל. האנגלית שלי נבנתה על בסיס ספרות וסרטים אמריקאים, אז הרגשתי את התמונה במוח שלי של הכדור משתנה מפוטבול לכדורגל כל כמה דקות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה