מהצד שלה, היא הייתה מספרת לכם שהיה לה חשוב ללכת לפסטיבל כלשהו, שהיה אמור להסתיים ביום חמישי. והיא רצתה ללכת עם האחיינים, אבל זה לא התאפשר, כי... כי.
וזה לא התאפשר בתחילת השבוע כי בן הזוג שלה לא הרגיש טוב, ואז הכבישים היו חסומים, ואז היה חשש מחסימה. אז במהלך השבוע הם דיברו והיא הציעה שתי אופציות - היא תלך לבד ואז תיסע לישון אצל ההורים ולמחרת הוא יצטרף לארוחת ערב, או שהיא תגיע ישר מהעבודה, והוא יפגוש אותה שם, ואז יחזרו בלילה הביתה ולמחרת יסעו להורים שלה ביחד. הוא בחר באפשרות הראשונה.
עד כאן, הם יסכימו.
הוא ידגיש שהיא סיימה את ההתנדבות אחרי העבודה שעה לפני הזמן, והיא תסכים, וההקדמה סיבכה לו את החיים. היא באופן עקרוני תסכים איתו, אבל תחזור ותדגיש שהם קבעו על להיפגש בשעה מסוימת בעיר מסוימת, ושהוא לא טרח לפתוח וייז לראות באיזו שעה הוא צריך לצאת מלכתחילה. ובעקבות ההקדמה הוא עוד שואל אותה מתי לצאת עם הכלב. כאילו, בנאדם...
והוא יגיד שהוא קם עם כאבים, אבל לא רצה להרוס לה, לקח כדורים ועשה מאמץ ועשה ערימה מטורפת של כלים מבישולים שלו אתמול, וקיפל את הכביסה אחרי שפטר אותה מזה ערב לפני כן, ואז יצא עם הכלב למרות שהברך שלו כואבת, ואז נכנס לאוטו, והיה תקוע שעתיים בפקקים. שעתיים!!!
ואז הוא מגיע אליה ואוסף אותה, מותש, ותוך 5 דקות נסיעה, אפילו לא, היא מאשימה אותו באיחור. כלומר, היא לא אומרת שהכל באשמתו, אבל אחרי שהיא מתחקרת וחסרת סבלנות, והוא מבהיר שהוא התסבך בגלל שהיא הקדימה, היא שואלת אם הוא פתח את הוייז כדי לראות באיזו שעה יצטרך לצאת מלכתחילה כדי להגיע בשעה שדיברו מראש, והוא אומר 'לא', היא אומרת משהו נוסח 'נו, אז מה אני אגיד לך'. שזו האשמה.
ואז הוא מפסיק לדבר, אבל שניהם יגידו שהוא לא בדיוק הפסיק. הוא זוכר מה היא ביקשה ממנו בפעמים הקודמות. אז הוא עונה, אבל בקצרה. בשלב מסוים כשהיא מבינה שהוא נפגע, והיא שואלת והוא אומר שיכאב לו ללכת - והיא הרי יודעת שהוא כבר בכאבים כי הוא לא מסוגל לשבת באוטו שעתיים בלי שיכאב - ושמבחינתו אפשר לחזור ישר הביתה. אבל הם תיאמו את כל זה עם אח ב', והוא הגיע עם האישה והילדים רק בגללם - אז היא נוסעת להורים שלה. היא מפספסת את הפסטיבל בכאב, עוד שנה, אבל כבר ברור שערב טוב זה לא יהיה. האח והגיסה חיכו להם חצי שעה, לפני שהיא מקליטה להם הודעה שהם חתכו בגלל הפקקים, ויחכו להם אצל ההורים. ובשאר הערב הוא ישב בצד ולא ידבר עם אף אחד. היא תשאל כמה פעמים אם הוא רוצה לשתות והוא מסרב, אבל היא יודעת שהוא גמור מצמא עוד מהאוטו, אז שמה כוס קולה לידו, ומציעה לו שתיה ואוכל כמה פעמים במהלך הערב והוא מסרב.
הוא יציין, בכעס ובצדק, שהיא הכניסה את המשפחה לזה, כי היא קיטרה לאמא שלה. וגם אם היא עשתה את זה בשקט, אמא שלה קולנית. והוא צודק. זה לא בסדר. אבל מה היא הייתה אמורה לעשות? הרי הוא ישב ושתק כל הערב - והרי היה ברור שמשהו לא בסדר, אז לפחות ככה לא הציקו לו. אבל היא יודעת שהוא צודק. זה מכוער.
ויום למחרת, דממת אלחוט. אבל כשהיא אומרת 'בוקר טוב' הוא עונה, וכשהוא יוצא לפסיכיאטרית הוא מסביר, וכשהיא שואלת בערב אם ירצה לנסוע למשפחה שלה כי הם מציעים ורוצים, הוא מסרב. בחוסר סבלנות, אבל הוא עונה. והיא מכבדת את זה, והיא יודעת שזה רק בגלל שהיא ביקשה שלא יעשה איתה ברוגז. אז היא מקבלת את זה.
אז שניהם בסדר. שניהם אוהבים אחד את השניה, ושניהם אוהבים חיות, ומתכוונים לטוב, ולא רוצים לפגוע, ושניהם נורא מתוסכלים.
אז מה אם הייתם קוראים בבלוג שלו במקום שלי? כמה בסדר הייתי נראית לכם אז?
וזה לא התאפשר בתחילת השבוע כי בן הזוג שלה לא הרגיש טוב, ואז הכבישים היו חסומים, ואז היה חשש מחסימה. אז במהלך השבוע הם דיברו והיא הציעה שתי אופציות - היא תלך לבד ואז תיסע לישון אצל ההורים ולמחרת הוא יצטרף לארוחת ערב, או שהיא תגיע ישר מהעבודה, והוא יפגוש אותה שם, ואז יחזרו בלילה הביתה ולמחרת יסעו להורים שלה ביחד. הוא בחר באפשרות הראשונה.
עד כאן, הם יסכימו.
הוא ידגיש שהיא סיימה את ההתנדבות אחרי העבודה שעה לפני הזמן, והיא תסכים, וההקדמה סיבכה לו את החיים. היא באופן עקרוני תסכים איתו, אבל תחזור ותדגיש שהם קבעו על להיפגש בשעה מסוימת בעיר מסוימת, ושהוא לא טרח לפתוח וייז לראות באיזו שעה הוא צריך לצאת מלכתחילה. ובעקבות ההקדמה הוא עוד שואל אותה מתי לצאת עם הכלב. כאילו, בנאדם...
והוא יגיד שהוא קם עם כאבים, אבל לא רצה להרוס לה, לקח כדורים ועשה מאמץ ועשה ערימה מטורפת של כלים מבישולים שלו אתמול, וקיפל את הכביסה אחרי שפטר אותה מזה ערב לפני כן, ואז יצא עם הכלב למרות שהברך שלו כואבת, ואז נכנס לאוטו, והיה תקוע שעתיים בפקקים. שעתיים!!!
ואז הוא מגיע אליה ואוסף אותה, מותש, ותוך 5 דקות נסיעה, אפילו לא, היא מאשימה אותו באיחור. כלומר, היא לא אומרת שהכל באשמתו, אבל אחרי שהיא מתחקרת וחסרת סבלנות, והוא מבהיר שהוא התסבך בגלל שהיא הקדימה, היא שואלת אם הוא פתח את הוייז כדי לראות באיזו שעה יצטרך לצאת מלכתחילה כדי להגיע בשעה שדיברו מראש, והוא אומר 'לא', היא אומרת משהו נוסח 'נו, אז מה אני אגיד לך'. שזו האשמה.
ואז הוא מפסיק לדבר, אבל שניהם יגידו שהוא לא בדיוק הפסיק. הוא זוכר מה היא ביקשה ממנו בפעמים הקודמות. אז הוא עונה, אבל בקצרה. בשלב מסוים כשהיא מבינה שהוא נפגע, והיא שואלת והוא אומר שיכאב לו ללכת - והיא הרי יודעת שהוא כבר בכאבים כי הוא לא מסוגל לשבת באוטו שעתיים בלי שיכאב - ושמבחינתו אפשר לחזור ישר הביתה. אבל הם תיאמו את כל זה עם אח ב', והוא הגיע עם האישה והילדים רק בגללם - אז היא נוסעת להורים שלה. היא מפספסת את הפסטיבל בכאב, עוד שנה, אבל כבר ברור שערב טוב זה לא יהיה. האח והגיסה חיכו להם חצי שעה, לפני שהיא מקליטה להם הודעה שהם חתכו בגלל הפקקים, ויחכו להם אצל ההורים. ובשאר הערב הוא ישב בצד ולא ידבר עם אף אחד. היא תשאל כמה פעמים אם הוא רוצה לשתות והוא מסרב, אבל היא יודעת שהוא גמור מצמא עוד מהאוטו, אז שמה כוס קולה לידו, ומציעה לו שתיה ואוכל כמה פעמים במהלך הערב והוא מסרב.
הוא יציין, בכעס ובצדק, שהיא הכניסה את המשפחה לזה, כי היא קיטרה לאמא שלה. וגם אם היא עשתה את זה בשקט, אמא שלה קולנית. והוא צודק. זה לא בסדר. אבל מה היא הייתה אמורה לעשות? הרי הוא ישב ושתק כל הערב - והרי היה ברור שמשהו לא בסדר, אז לפחות ככה לא הציקו לו. אבל היא יודעת שהוא צודק. זה מכוער.
ויום למחרת, דממת אלחוט. אבל כשהיא אומרת 'בוקר טוב' הוא עונה, וכשהוא יוצא לפסיכיאטרית הוא מסביר, וכשהיא שואלת בערב אם ירצה לנסוע למשפחה שלה כי הם מציעים ורוצים, הוא מסרב. בחוסר סבלנות, אבל הוא עונה. והיא מכבדת את זה, והיא יודעת שזה רק בגלל שהיא ביקשה שלא יעשה איתה ברוגז. אז היא מקבלת את זה.
אז שניהם בסדר. שניהם אוהבים אחד את השניה, ושניהם אוהבים חיות, ומתכוונים לטוב, ולא רוצים לפגוע, ושניהם נורא מתוסכלים.
אז מה אם הייתם קוראים בבלוג שלו במקום שלי? כמה בסדר הייתי נראית לכם אז?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה