קמתי הבוקר בסדרה של קללות עסיסיות שהיו מביישות מלח שיכור.
בשעה הרגילה, אחרי שנת לילה סבירה, אבל התקשיתי לחבר בין היד שלי לבין הפלאפון המצלצל, וכפי שאתן יכולות לנחש, אני לרוב משתיקה אותו אחרי פחות מ-5 שניות, כך שצלצול נוסף ממש משגע אותי.
כאילו, יש את המסה הזו שאני רוצה להביע, מין גוש של גומיות אחת על גבי השנייה על גבי השלישית, ממש כדור גדול כזה, ולכי תנסי לפרק את זה אחד אחד. אולי גוש של מסטיקים. שתבינו שזה מגעיל ולא סימפטי, ולא סתם משרדי.
בשישי הכלב התחיל להעיר אותי בשיטתיות מהשעה 5 כדי לבדוק אם בא לי לצאת לטיול. בשמונה קמתי, יצאנו, חזרנו, הלכתי, יצאנו שוב, ובסביבות קרוב לשתיים בצהרים נכנסתי לחדר השינה לבדוק מה קורה עם הבחור. כשהוא ממש בכאבים הוא נוטה לא לצאת מחדר השינה, ומכיוון שבשבוע-שבועיים האחרונים הוא בכאבים ומתעורר רק בצהרים... בכל מקרה, עוד יום של כאבים. נסעתי להורים בערב לבד, עם קצת חשש שיעשו מזה יותר דרמה משהתחשק לי.
קיבלו יחסית בשקט. אגב, גם התרעתי בפניו שבהתחשב ששבוע לפני כן לא נסע איתי לאח ב', ושיומיים לפני זה הוא לא דיבר עם אף אחד כי הוא היה פגוע ממני, זה יהיה בעייתי. אבל כואב לו והוא מתקשה לתפקד, מה לעשות.
אז הגעתי בסביבות 17:15, דיברתי עם אמא שלי והשוויתי נפילות עם אבא שלי - אני עם רגל חבושה מנפילה אחת והוא נפל פעמיים באותו השבוע, אבל רק דפק קצת את הברך. נפל במשרד ונפל בבית. אנחנו לא ניכנס לבור הפתוח הקטן, אבל אפשר לנסות תרגיל מחשבתי קליל על איך זה מרגיש להיות כל כך לא יציב על הרגליים. ומבחינה רגשית.
שעת הארוחה היא ב-19:00, ואח א' לרוב מאחר עם הילדים בערך בחצי שעה. אז חיכינו חצי שעה. יצאתי להסתכל פעמיים, אולי יגיעו על אופניים. בשעה 19:30 ישבנו לאכול, בקיטור קל. אז אמא שלי התעצבנה על אחי שלא התקשר ולא הגיע.
ואז אבא שלי התעצבן על אמא שלי, כי אחי היה בשבת שעברה עם אשתו והילדים (שכן מחרימה את אח ב' ואשתו ואותי אבל לא את ההורים שלי) אז אבא שלי אמר לה במהלך השבוע להתקשר לוודא שהם באים בשישי. ואמא שלי סירבה. ואז אמא שלי התעצבנה על כך שבמקום להתאחד, אבא שלי מתעצבן עליה, והיא התעצבנה עליו בחזרה.
בשבת הבחור די התפרק מתסכול, מעצב, מייאוש. חיבקתי אותו ושתקתי. מה עוד יש לומר.
בערב התקשרתי לשמוע אם אמא שלי נרגעה מהזעם על אבא שלי. היא סיפרה שהתקשרה לאחי, והוא לא שכח את הארוחה אבל חשב שהם היו שבוע לפני כן, אז מה אכפת להם (מילים של אמא שלי, מקור לא לגמרי אמין). אז אמא שלי הוסיפה שהגיסה מחפשת דרכים להגיע ולאכול בחינם (מה שלא נאמר זה "כשתיאו לא שם"). בכל מקרה, ככה התחילה השיחה אז מובן שמיד אני לוקחת את זה ככך שיהיה פחות בעיה בסיטואציה אם אני לא אהיה שם. אחי התנצל בפניה, ליתר ביטחון, והיא הודיעה לו שלא יבוא שבוע הבא ("אני עושה ארוחה לחברים") אלא עוד שבועיים. בכל מקרה, זה מהר מאוד התפתח לכך שאמרתי לה שאני כרגע מסתייגת מלהגיע בגלל שאני לא רוצה להתמודד עם זה. והיא התחילה להתווכח, ואני הודעתי שהתקשרתי לדרוש בשלומה וכרגע ממש אין צורך לכפות עלי את ההתמודדות הרגשית הזו.
ובזה נגמרה השיחה.
בין לבין גיסה ב' מנסה לשכנע אותי להתקשר לאח א' ליום ההולדת עוד שבועיים, בעוד שאני מחפשת להשתבלל ולשמור על עצמי מפני התמודדות עם אח א' ובעיקר, גיסה א' שמושכת מאחורי החוטים. אז נראה לגבי זה.
זו המשפחה. הבחור בכאבים כבר בערך שבועיים ברציפות. הוא מתוסכל, אני מתוסכלת. כל שאלה של 'אז מה עושים עם זה', 'איך מתקדמים', 'מה מפה' ועוד כל מיני דברים פשוט מייאשות אותי עוד יותר. מה אני יודעת? בקושי קמתי בבוקר, מה אתם רוצים ממני? כן, משככי כאבים לפעמים עוזרים אבל לא מספיק. כן, הלך לרופא המשפחה שמתמחה ברפואת כאב, עשה משהו, לא עזר. כן, יש לו תור לרופאת כאב מדופלמת בספטמבר. לא, הוא מסרב להתקשר לראות אם אפשר להקדים או לשים אותו ברשימת המתנה.
וכאילו, מהצד של המשפחה, זה יעני שק חבטות קטן. עוד שטות ועוד שטות. בלילה אח א' שולח הודעה בקבוצה המשפחתית שהוא שלח פירות לאמא ליום ההולדת, מ"שלושתנו" ומהילדים. כשהבחור וגיסה ב' בקבוצה. סססססססססססאמק.
זה נשמע נורא קטנוני, אני יודעת. אבל איפה עוד אתקטנן אם לא פה? כי לי די נמאס לשמוע את זה בתוך המוח שלי אז לפחות אולי אם זה יצא לכתב יהיה לנו פשוט יותר. בכל מקרה, לא עניתי להודעה. ועד יום ההולדת שלו יש עוד כמה שבועות. ועם ארוחת הערב המשפחתית אני לא צריכה להתמודד לעוד שבוע וחצי. אז בסדר.
היי, לפחות לא יום ראשון היום.
בשעה הרגילה, אחרי שנת לילה סבירה, אבל התקשיתי לחבר בין היד שלי לבין הפלאפון המצלצל, וכפי שאתן יכולות לנחש, אני לרוב משתיקה אותו אחרי פחות מ-5 שניות, כך שצלצול נוסף ממש משגע אותי.
כאילו, יש את המסה הזו שאני רוצה להביע, מין גוש של גומיות אחת על גבי השנייה על גבי השלישית, ממש כדור גדול כזה, ולכי תנסי לפרק את זה אחד אחד. אולי גוש של מסטיקים. שתבינו שזה מגעיל ולא סימפטי, ולא סתם משרדי.
בשישי הכלב התחיל להעיר אותי בשיטתיות מהשעה 5 כדי לבדוק אם בא לי לצאת לטיול. בשמונה קמתי, יצאנו, חזרנו, הלכתי, יצאנו שוב, ובסביבות קרוב לשתיים בצהרים נכנסתי לחדר השינה לבדוק מה קורה עם הבחור. כשהוא ממש בכאבים הוא נוטה לא לצאת מחדר השינה, ומכיוון שבשבוע-שבועיים האחרונים הוא בכאבים ומתעורר רק בצהרים... בכל מקרה, עוד יום של כאבים. נסעתי להורים בערב לבד, עם קצת חשש שיעשו מזה יותר דרמה משהתחשק לי.
קיבלו יחסית בשקט. אגב, גם התרעתי בפניו שבהתחשב ששבוע לפני כן לא נסע איתי לאח ב', ושיומיים לפני זה הוא לא דיבר עם אף אחד כי הוא היה פגוע ממני, זה יהיה בעייתי. אבל כואב לו והוא מתקשה לתפקד, מה לעשות.
אז הגעתי בסביבות 17:15, דיברתי עם אמא שלי והשוויתי נפילות עם אבא שלי - אני עם רגל חבושה מנפילה אחת והוא נפל פעמיים באותו השבוע, אבל רק דפק קצת את הברך. נפל במשרד ונפל בבית. אנחנו לא ניכנס לבור הפתוח הקטן, אבל אפשר לנסות תרגיל מחשבתי קליל על איך זה מרגיש להיות כל כך לא יציב על הרגליים. ומבחינה רגשית.
שעת הארוחה היא ב-19:00, ואח א' לרוב מאחר עם הילדים בערך בחצי שעה. אז חיכינו חצי שעה. יצאתי להסתכל פעמיים, אולי יגיעו על אופניים. בשעה 19:30 ישבנו לאכול, בקיטור קל. אז אמא שלי התעצבנה על אחי שלא התקשר ולא הגיע.
ואז אבא שלי התעצבן על אמא שלי, כי אחי היה בשבת שעברה עם אשתו והילדים (שכן מחרימה את אח ב' ואשתו ואותי אבל לא את ההורים שלי) אז אבא שלי אמר לה במהלך השבוע להתקשר לוודא שהם באים בשישי. ואמא שלי סירבה. ואז אמא שלי התעצבנה על כך שבמקום להתאחד, אבא שלי מתעצבן עליה, והיא התעצבנה עליו בחזרה.
בשבת הבחור די התפרק מתסכול, מעצב, מייאוש. חיבקתי אותו ושתקתי. מה עוד יש לומר.
בערב התקשרתי לשמוע אם אמא שלי נרגעה מהזעם על אבא שלי. היא סיפרה שהתקשרה לאחי, והוא לא שכח את הארוחה אבל חשב שהם היו שבוע לפני כן, אז מה אכפת להם (מילים של אמא שלי, מקור לא לגמרי אמין). אז אמא שלי הוסיפה שהגיסה מחפשת דרכים להגיע ולאכול בחינם (מה שלא נאמר זה "כשתיאו לא שם"). בכל מקרה, ככה התחילה השיחה אז מובן שמיד אני לוקחת את זה ככך שיהיה פחות בעיה בסיטואציה אם אני לא אהיה שם. אחי התנצל בפניה, ליתר ביטחון, והיא הודיעה לו שלא יבוא שבוע הבא ("אני עושה ארוחה לחברים") אלא עוד שבועיים. בכל מקרה, זה מהר מאוד התפתח לכך שאמרתי לה שאני כרגע מסתייגת מלהגיע בגלל שאני לא רוצה להתמודד עם זה. והיא התחילה להתווכח, ואני הודעתי שהתקשרתי לדרוש בשלומה וכרגע ממש אין צורך לכפות עלי את ההתמודדות הרגשית הזו.
ובזה נגמרה השיחה.
בין לבין גיסה ב' מנסה לשכנע אותי להתקשר לאח א' ליום ההולדת עוד שבועיים, בעוד שאני מחפשת להשתבלל ולשמור על עצמי מפני התמודדות עם אח א' ובעיקר, גיסה א' שמושכת מאחורי החוטים. אז נראה לגבי זה.
זו המשפחה. הבחור בכאבים כבר בערך שבועיים ברציפות. הוא מתוסכל, אני מתוסכלת. כל שאלה של 'אז מה עושים עם זה', 'איך מתקדמים', 'מה מפה' ועוד כל מיני דברים פשוט מייאשות אותי עוד יותר. מה אני יודעת? בקושי קמתי בבוקר, מה אתם רוצים ממני? כן, משככי כאבים לפעמים עוזרים אבל לא מספיק. כן, הלך לרופא המשפחה שמתמחה ברפואת כאב, עשה משהו, לא עזר. כן, יש לו תור לרופאת כאב מדופלמת בספטמבר. לא, הוא מסרב להתקשר לראות אם אפשר להקדים או לשים אותו ברשימת המתנה.
וכאילו, מהצד של המשפחה, זה יעני שק חבטות קטן. עוד שטות ועוד שטות. בלילה אח א' שולח הודעה בקבוצה המשפחתית שהוא שלח פירות לאמא ליום ההולדת, מ"שלושתנו" ומהילדים. כשהבחור וגיסה ב' בקבוצה. סססססססססססאמק.
זה נשמע נורא קטנוני, אני יודעת. אבל איפה עוד אתקטנן אם לא פה? כי לי די נמאס לשמוע את זה בתוך המוח שלי אז לפחות אולי אם זה יצא לכתב יהיה לנו פשוט יותר. בכל מקרה, לא עניתי להודעה. ועד יום ההולדת שלו יש עוד כמה שבועות. ועם ארוחת הערב המשפחתית אני לא צריכה להתמודד לעוד שבוע וחצי. אז בסדר.
היי, לפחות לא יום ראשון היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה