בתחילת השבוע הלכתי למטבחון במשרד להכין לעצמי קפה.
חשוב לציין שאני עובדת בקומה של כמה עשרות אנשים, ולכן אחה"צ יש פרק זמן שבו המטבח הוא שווה ערך לפארק מים, כי אנשים שוטפים כלים ומטפטפים ומשפריצים. עוד יותר חשוב לציין שזה ממש לא רלוונטי בגלל שהכיור בקצה אחד של המטבח והתמי 4 והקפה בצד השני..
בכל מקרה, בשלב של להחזיר את החלב למקרר לקחתי צעד קדימה, וכעבור רגע הייתי שעונה על הקרקע במבט מבולבל. התגלצ'תי על משהו, לא יודעת מה, והרגל הסתובבה והברך נשרטה. ומכיוון שהיו 3 אנשים במטבח, כמובן שלקחתי רגע לנשום ואז אמרתי "וזו הסיבה שאני תמיד מנגבת את הרצפה אם נשפכים לי מים".
הו הו.
אחרי איזה דקה של ישיבה מובכת במטבח אחרי שמישהי אמרה לי "בואי, שבי, שבי", קמתי ודידיתי חזרה לתא שלי עם כוס הקפה - והודיתי לכל רוחות השמיים שהחלקתי בעודי הולכת עם בקבוק חלב סגור ולא כוס קפה רותחת.
בשורה התחתונה, מישהי הביאה לי קרח, וקצת כאב אבל היה בסדר, והלכתי הביתה כרגיל והלכתי עם כלב כרגיל וכמעט הגעתי ל-15,000 צעדים. בערב התחיל קצת יותר לכאוב. כשהלכתי למיטה כבר הלכתי לישון עם קרח, וכשקמתי בשלוש לפנות בוקר לא יכולתי לדרוך. אחרי חשיבה הגיונית, סימסתי לבוסית שאני לא אגיע למחרת - עם התנצלות לגבי השעה - והערתי את הבחור שידע שבבוקר הוא יוצא עם הכלב, ושבמהלך היום אצטרך שיקנה לי גרב אלסטית לקרסול.
בשבע וחצי בבוקר הכלב החליט שעם כל הכבוד לשטויות, טיול זה טיול. והאמת, ממש הופתעתי מהבחור. הוא הבין, ראה, התארגן, ויצא עם הכלב. בערך בפרק הזמן הזה. ושתבינו, למיטב זכרוני הבחור אף פעם לא יצא עם הכלב בבוקר. הוא בנאדם שצריך איזה שעה התאוששות.
אני התחלתי מרתון שיחות לקופת החולים, ששלחו אותי מכאן לכאן ומכאן לשם - אני גרה בעיר אחת אבל רשומה בקופה שליד בית ההורים שלי, אז סיבכתי להם את החיים - ובקצרה שלחו אותי לאחות בשעה הלא נכונה אבל הקדמתי בחצי שעה, אז היה בסדר, ואז היא שלחה אותי למשרד כי היא לא יכולה לעזור ואז הם שלחו אותי לרופא שליד האחות, ואז הוא ביקש שאזיז לכאן ואזיז לשם, ואעשה ככה וככה, וקבע שמדובר בנקע.
מציק לי שהוא לא נגע - לא ברמה שזה עלול להיות שבר, אלא ברמה שאני מרגישה אשמה שהכריזו על זה כנקע ואני מרגישה שזה 'סתם כואב'. בכל מקרה, קניתי גם גרב אלסטית וקיבלתי יומיים מחלה ודידיתי חזרה הביתה. אמבטיות חמות לכף הרגל, בן גיי בשביל הכאבים, וסבלנות.
סיימתי את העונה השלישית של Stranger Things, את העונה השנייה של 'שטיסל' והתחלתי לצפות ב'צאר האחרון'.
(את ה-10,000 צעדים השלמתי גם ביום הזה וגם למחרת. אני לא רחוקה ממאתיים ימים ברציפות, וכל עוד יש לי רגל, אני לא מוותרת)
והיום חזרתי לעבודה. אגב, אני יכולה לעשות סטנד אפ (עם כסא) של רבע שעה על נקעים, נפילות, וההתעניינות המיידית שזה קרה במשרד (שזה ה-נושא, מסתבר).
כשהייתי טינייג'רית, יצאתי עם הכיתה שלי מיד ושם. וכולם היו עצובים, והשמיים היו אפורים, והאדמה הייתה רטובה, ואני רציתי לשמח אותם וראיתי משהו באופק והתחלתי ללהג ולקפצץ, ובמהלך הקפצוץ קפצתי על אותה אדמה רטובה כמה פעמים, עד שנחתתי לא טוב. ואז הלכתי הביתה, והרגל התנפחה, ולא הלכתי לכמה ימים, וכשהלכתי, זה היה עם מקל הליכה. זו הייתה תקופה. זה היה נקע.
חשוב לציין שאני עובדת בקומה של כמה עשרות אנשים, ולכן אחה"צ יש פרק זמן שבו המטבח הוא שווה ערך לפארק מים, כי אנשים שוטפים כלים ומטפטפים ומשפריצים. עוד יותר חשוב לציין שזה ממש לא רלוונטי בגלל שהכיור בקצה אחד של המטבח והתמי 4 והקפה בצד השני..
בכל מקרה, בשלב של להחזיר את החלב למקרר לקחתי צעד קדימה, וכעבור רגע הייתי שעונה על הקרקע במבט מבולבל. התגלצ'תי על משהו, לא יודעת מה, והרגל הסתובבה והברך נשרטה. ומכיוון שהיו 3 אנשים במטבח, כמובן שלקחתי רגע לנשום ואז אמרתי "וזו הסיבה שאני תמיד מנגבת את הרצפה אם נשפכים לי מים".
הו הו.
אחרי איזה דקה של ישיבה מובכת במטבח אחרי שמישהי אמרה לי "בואי, שבי, שבי", קמתי ודידיתי חזרה לתא שלי עם כוס הקפה - והודיתי לכל רוחות השמיים שהחלקתי בעודי הולכת עם בקבוק חלב סגור ולא כוס קפה רותחת.
בשורה התחתונה, מישהי הביאה לי קרח, וקצת כאב אבל היה בסדר, והלכתי הביתה כרגיל והלכתי עם כלב כרגיל וכמעט הגעתי ל-15,000 צעדים. בערב התחיל קצת יותר לכאוב. כשהלכתי למיטה כבר הלכתי לישון עם קרח, וכשקמתי בשלוש לפנות בוקר לא יכולתי לדרוך. אחרי חשיבה הגיונית, סימסתי לבוסית שאני לא אגיע למחרת - עם התנצלות לגבי השעה - והערתי את הבחור שידע שבבוקר הוא יוצא עם הכלב, ושבמהלך היום אצטרך שיקנה לי גרב אלסטית לקרסול.
בשבע וחצי בבוקר הכלב החליט שעם כל הכבוד לשטויות, טיול זה טיול. והאמת, ממש הופתעתי מהבחור. הוא הבין, ראה, התארגן, ויצא עם הכלב. בערך בפרק הזמן הזה. ושתבינו, למיטב זכרוני הבחור אף פעם לא יצא עם הכלב בבוקר. הוא בנאדם שצריך איזה שעה התאוששות.
אני התחלתי מרתון שיחות לקופת החולים, ששלחו אותי מכאן לכאן ומכאן לשם - אני גרה בעיר אחת אבל רשומה בקופה שליד בית ההורים שלי, אז סיבכתי להם את החיים - ובקצרה שלחו אותי לאחות בשעה הלא נכונה אבל הקדמתי בחצי שעה, אז היה בסדר, ואז היא שלחה אותי למשרד כי היא לא יכולה לעזור ואז הם שלחו אותי לרופא שליד האחות, ואז הוא ביקש שאזיז לכאן ואזיז לשם, ואעשה ככה וככה, וקבע שמדובר בנקע.
מציק לי שהוא לא נגע - לא ברמה שזה עלול להיות שבר, אלא ברמה שאני מרגישה אשמה שהכריזו על זה כנקע ואני מרגישה שזה 'סתם כואב'. בכל מקרה, קניתי גם גרב אלסטית וקיבלתי יומיים מחלה ודידיתי חזרה הביתה. אמבטיות חמות לכף הרגל, בן גיי בשביל הכאבים, וסבלנות.
סיימתי את העונה השלישית של Stranger Things, את העונה השנייה של 'שטיסל' והתחלתי לצפות ב'צאר האחרון'.
(את ה-10,000 צעדים השלמתי גם ביום הזה וגם למחרת. אני לא רחוקה ממאתיים ימים ברציפות, וכל עוד יש לי רגל, אני לא מוותרת)
והיום חזרתי לעבודה. אגב, אני יכולה לעשות סטנד אפ (עם כסא) של רבע שעה על נקעים, נפילות, וההתעניינות המיידית שזה קרה במשרד (שזה ה-נושא, מסתבר).
כשהייתי טינייג'רית, יצאתי עם הכיתה שלי מיד ושם. וכולם היו עצובים, והשמיים היו אפורים, והאדמה הייתה רטובה, ואני רציתי לשמח אותם וראיתי משהו באופק והתחלתי ללהג ולקפצץ, ובמהלך הקפצוץ קפצתי על אותה אדמה רטובה כמה פעמים, עד שנחתתי לא טוב. ואז הלכתי הביתה, והרגל התנפחה, ולא הלכתי לכמה ימים, וכשהלכתי, זה היה עם מקל הליכה. זו הייתה תקופה. זה היה נקע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה