עברתי על הפוסט האחרון כדי לראות אם יש לי משהו לחדש לכן.
יש ביטוי קצת מייאש שאומר ש-the more things change, the more they stay the same.
שזה אידיאלי, כי אני פוחדת משינויים ולא מרוצה מהמצב הקיים, אז כאילו נדפקים לא חשוב מה.
ובאמת שאין חדש לדווח.
משפחה
כאמור, לאחי הבכור הייתה יום הולדת ולקראת סוף היום שלחתי 'מזל טוב' אנמי ב-WhatsApp. זה היה קצת כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. והוא ענה ב'תודה רבה, אחותי', שזה השתפכות לעומת מה שאני כתבתי.
לקראת הסופ"ש האח האמצעי והגיסה הזמינו אותי ואת הבחור אליהם בשבת, ולאחר מכן עודכנו שגם ההורים שלי ביקשו להצטרף, אז בראיית הכאבים של הבחור (כבר יותר מחודש עם מעט מאוד הפסקות) ולאחר התייעצות, הודעתי להורים שלא נגיע לארוחת שישי ושנפגוש אותם בשבת אצל האח. אמא שלי מיד נשמעה לא מרוצה, ואני חושבת שהכוונה הייתה לכך שאני לא נפגשת עם האח הבכור וילדיו. והיה לי חבל לפספס את הילדים, האמת. אבל פתאום הרגשתי שאני צריכה לעשות בחירה כלשהי כי סופ"ש מלא בהורים שלי יהיה לי קשה מדי כרגע, וממילא האחיינים ההם מיד ירוצו לטלוויזיה אחרי הארוחה כי בבית זמן הטלוויזיה מדוד. ממילא אני לא רוצה לראות את אחי.
בניסיון נואש לצאת מנצחת, הבחור שלח הודעה לאחי שלא נגיע בשישי אז 'שיחשבו איזה הרכב מתאים להם לבוא', ושאז אולי האחיינים יוכלו לנסוע עם הוריי לאח השני ולראות את בני הדודים שלהם. הוא השיב ב-'אק' שלו, שגרם לי לרצות להכות אותו עם גרזן, ובסוף הם באו להרכב מלא לארוחת ערב אצל ההורים שלי - כי חס וחלילה שהיא תוותר על אוכל בחינם - ולא שלחו את הילדים לבני הדודים שלהם ואלי.
הבחור
גל כאבים בלתי פוסק כבר יותר מחודש. תפקוד מינימלי, למרות שהוא מנסה. אחרי כמה שבועות ככה, שכנעתי אותו להשיג גראס מקרובת משפחה, והוא עישן חצי סיגריה ואכן הרגיש יותר טוב. אחרי כמה ימים עישנו ביחד את החצי השני וכבר לא הורגשה הקלה. יש עוד סיגריה בבית, ואני חושבת שהצלחתי לשכנע אותו שמעכשיו ימשיך לקנות וישלם עליו מהחשבון המשותף. אני מקווה שזה יעזור. אתמול שנינו הלכנו לישון די עצובים ומיואשים מהמצב. ואני ממשיכה למלא לוטו כל החודש, כאילו שיש סיכוי. רק נזכה ואז הכל יהיה בסדר. אפשר לקנות בית עם מרווח נשימה, אפשר לממן טיפולים רפואיים וגראס ומישהו רציני שיסתכל מה קורה וינסה לעזור ולא להינמק ברשימות המתנה ותורים רפואיים שנקבעים לעוד חודשיים-שלושה כל פעם.
הדירה
אחרי הריב האחרון התבררו לי כמה דברים שלא הובהרו קודם, ספציפית שהבחור כן עשה טלפונים וכן עשה מאמץ, אבל כל הזמן נתקל בחומות נוסח דירות שכבר נמכרו ומתווכים שמחפשים על מי לקפוץ. ההסבר שלו שהוא לא אמר לי על זה כלום היה שהוא לא הרגיש שנעשתה התקדמות ובגלל זה לא רצה לדווח, אבל זה רק הגביר את התסכול שלי והבקשה החוזרת ונשנית של - אבל תגיד מה קורה, שאני אדע...
לא חשוב. בכל מקרה, יצרנו קשר עם מתווכת בסבב הטלפונים הנוכחי, והתחלנו לראות דירות. היא לוקחת 2% שזה יכול להגיע עד 40,000 ש"ח, אבל אין פתרון אחר. לא מוצאים משהו, לא רואים אחרת, וצריך להתקדם. מתחזקת לי התחושה שאני עושה את זה בעיקר בשביל אבא שלי (אין נכדים ואין עבודה לבן הזוג, אז לפחות חדשות טובות כלשהן) ובמקביל, פחות, תחת אשליה שזה יעזור במשהו, שזה איכשהו יפחית משהו מהרע שאני מרגישה. אז בשלישי הלכנו לראות, וברביעי היו לי תוכניות אז הוא הלך לבד, והיום הולכים לראות עוד. ואני בחרדה עצומה מכל העניין ולא יודעת למה. הקיבה עובדת מהר והלב עובד מהר, וכבר נכנסתי בדלת זכוכית בעבודה בגלל שהייתי כל כך לחוצה ובמקומות אחרים. לחץלחץלחץ.
פציעות
במהלך החודש האחרון, נקעתי את הרגל, נפלתי במדרגות (גליצ'ה קצרה שבעיקר שרטה לי את אחוריי הירך), נפלתי ברחוב (ניסיון לא מוצלח לעמוד על אבן, שרטתי את היד כל כך קשה שלוקח לה יותר משבוע להתאחות והייתי צריכה להסתובב עם חבישה מאולתרת של הבחור) וכאמור, ראש קדימה לתוך דלת. למזלי היא לא נשברה אז מיד עברתי להתנהג כרגיל, אבל המצח המשיך לכאוב 3 ימים אחר כך.
מישהי בעבודה אמרה לי שזה בגלל שאני לא נמצאת 'ברגע', אני שקועה במחשבות ומפספסת את הסובב אותי ובגלל זה נוטה להיפצע בזמן האחרון. כשאמרתי את זה לבחור הוא אמר שהוא תמיד שקוע במחשבות, ולו לא קורה כלום.
יש ביטוי קצת מייאש שאומר ש-the more things change, the more they stay the same.
שזה אידיאלי, כי אני פוחדת משינויים ולא מרוצה מהמצב הקיים, אז כאילו נדפקים לא חשוב מה.
ובאמת שאין חדש לדווח.
משפחה
כאמור, לאחי הבכור הייתה יום הולדת ולקראת סוף היום שלחתי 'מזל טוב' אנמי ב-WhatsApp. זה היה קצת כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. והוא ענה ב'תודה רבה, אחותי', שזה השתפכות לעומת מה שאני כתבתי.
לקראת הסופ"ש האח האמצעי והגיסה הזמינו אותי ואת הבחור אליהם בשבת, ולאחר מכן עודכנו שגם ההורים שלי ביקשו להצטרף, אז בראיית הכאבים של הבחור (כבר יותר מחודש עם מעט מאוד הפסקות) ולאחר התייעצות, הודעתי להורים שלא נגיע לארוחת שישי ושנפגוש אותם בשבת אצל האח. אמא שלי מיד נשמעה לא מרוצה, ואני חושבת שהכוונה הייתה לכך שאני לא נפגשת עם האח הבכור וילדיו. והיה לי חבל לפספס את הילדים, האמת. אבל פתאום הרגשתי שאני צריכה לעשות בחירה כלשהי כי סופ"ש מלא בהורים שלי יהיה לי קשה מדי כרגע, וממילא האחיינים ההם מיד ירוצו לטלוויזיה אחרי הארוחה כי בבית זמן הטלוויזיה מדוד. ממילא אני לא רוצה לראות את אחי.
בניסיון נואש לצאת מנצחת, הבחור שלח הודעה לאחי שלא נגיע בשישי אז 'שיחשבו איזה הרכב מתאים להם לבוא', ושאז אולי האחיינים יוכלו לנסוע עם הוריי לאח השני ולראות את בני הדודים שלהם. הוא השיב ב-'אק' שלו, שגרם לי לרצות להכות אותו עם גרזן, ובסוף הם באו להרכב מלא לארוחת ערב אצל ההורים שלי - כי חס וחלילה שהיא תוותר על אוכל בחינם - ולא שלחו את הילדים לבני הדודים שלהם ואלי.
הבחור
גל כאבים בלתי פוסק כבר יותר מחודש. תפקוד מינימלי, למרות שהוא מנסה. אחרי כמה שבועות ככה, שכנעתי אותו להשיג גראס מקרובת משפחה, והוא עישן חצי סיגריה ואכן הרגיש יותר טוב. אחרי כמה ימים עישנו ביחד את החצי השני וכבר לא הורגשה הקלה. יש עוד סיגריה בבית, ואני חושבת שהצלחתי לשכנע אותו שמעכשיו ימשיך לקנות וישלם עליו מהחשבון המשותף. אני מקווה שזה יעזור. אתמול שנינו הלכנו לישון די עצובים ומיואשים מהמצב. ואני ממשיכה למלא לוטו כל החודש, כאילו שיש סיכוי. רק נזכה ואז הכל יהיה בסדר. אפשר לקנות בית עם מרווח נשימה, אפשר לממן טיפולים רפואיים וגראס ומישהו רציני שיסתכל מה קורה וינסה לעזור ולא להינמק ברשימות המתנה ותורים רפואיים שנקבעים לעוד חודשיים-שלושה כל פעם.
הדירה
אחרי הריב האחרון התבררו לי כמה דברים שלא הובהרו קודם, ספציפית שהבחור כן עשה טלפונים וכן עשה מאמץ, אבל כל הזמן נתקל בחומות נוסח דירות שכבר נמכרו ומתווכים שמחפשים על מי לקפוץ. ההסבר שלו שהוא לא אמר לי על זה כלום היה שהוא לא הרגיש שנעשתה התקדמות ובגלל זה לא רצה לדווח, אבל זה רק הגביר את התסכול שלי והבקשה החוזרת ונשנית של - אבל תגיד מה קורה, שאני אדע...
לא חשוב. בכל מקרה, יצרנו קשר עם מתווכת בסבב הטלפונים הנוכחי, והתחלנו לראות דירות. היא לוקחת 2% שזה יכול להגיע עד 40,000 ש"ח, אבל אין פתרון אחר. לא מוצאים משהו, לא רואים אחרת, וצריך להתקדם. מתחזקת לי התחושה שאני עושה את זה בעיקר בשביל אבא שלי (אין נכדים ואין עבודה לבן הזוג, אז לפחות חדשות טובות כלשהן) ובמקביל, פחות, תחת אשליה שזה יעזור במשהו, שזה איכשהו יפחית משהו מהרע שאני מרגישה. אז בשלישי הלכנו לראות, וברביעי היו לי תוכניות אז הוא הלך לבד, והיום הולכים לראות עוד. ואני בחרדה עצומה מכל העניין ולא יודעת למה. הקיבה עובדת מהר והלב עובד מהר, וכבר נכנסתי בדלת זכוכית בעבודה בגלל שהייתי כל כך לחוצה ובמקומות אחרים. לחץלחץלחץ.
פציעות
במהלך החודש האחרון, נקעתי את הרגל, נפלתי במדרגות (גליצ'ה קצרה שבעיקר שרטה לי את אחוריי הירך), נפלתי ברחוב (ניסיון לא מוצלח לעמוד על אבן, שרטתי את היד כל כך קשה שלוקח לה יותר משבוע להתאחות והייתי צריכה להסתובב עם חבישה מאולתרת של הבחור) וכאמור, ראש קדימה לתוך דלת. למזלי היא לא נשברה אז מיד עברתי להתנהג כרגיל, אבל המצח המשיך לכאוב 3 ימים אחר כך.
מישהי בעבודה אמרה לי שזה בגלל שאני לא נמצאת 'ברגע', אני שקועה במחשבות ומפספסת את הסובב אותי ובגלל זה נוטה להיפצע בזמן האחרון. כשאמרתי את זה לבחור הוא אמר שהוא תמיד שקוע במחשבות, ולו לא קורה כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה