היום יש יום הולדת לאחי הבכור.
הוא היה אמור להיוולד בתאריך הלידה שלי, אבל הוא יצא פג. הפג הכי שמן במחלקה.
התקשרתי להורים לראות מה שלומם ולהזכיר להם. האח השני בחו"ל. ואני לא יודעת מה לעשות.
מכוח ההרגל, מכוח האהבה, מכוח השגרה, נראה לי הגיוני לאחל לו מזל טוב.
אבל זו קצת בעיה, כי בעצם אני לא רוצה לדבר איתו. או לשמוע את הקול שלו. או לחשוב עליו.
אני יושבת בחדר השינה ובוכה ומקשיבה להופעה חיה של כריס קורנל, סתם כי זה מעניין.
הטלוויזיה בסלון בקול מדי, אפילו שאני עם אוזניות. יש לה בס מציק כזה, שעובר בין הקירות.
"אתה עדיין כועס עלי או שאתה בכאבים? או שניהם?"
"שניהם."
"אוקי... יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור? באחד מהם?"
"לא."
שקט.
"אתה מעדיף שאני אקח מרחק, או...?"
"לא. אני בסדר, זה לא שלא. פשוט, כמו שאני נפגעת ממני פעם והיית צריכה זמן, אז גם אני צריך זמן."
שזה הגיוני. לגיטימי, איי גס. בכל מקרה, זכותו לרגשות שלו ואני לא מבטלת אותם. זה פשוט שאני... אני נורא עייפה. מאוד מאוד עייפה מכל זה. אני מרגישה כאילו שאני יושבת בחדר לבד כבר שנים. אז אני יושבת ובוכה וכתבת לכן, שזה כמו לדבר עם חברה ולחבק חיבוק חם, רק בלי חוסר הנוחות החברתית שלי. וזה טוב לבכות. זה שקט מאוד.
אני לא מבוהלת. אני לא בהתקף. אין חרדה. אני פשוט נורא נורא עצובה ועייפה, ואני רק רוצה מישהו יבוא לחבק. אני רוצה לגיטימציה ועצה לגבי מה לעשות עם אח שלי. אני רוצה שכריס קורנל ימשיך לשיר לי, ואני אעמיד שזה מספיק, במקום.
עוד סופ"ש לפנינו. נראה קצת פחות קוסם כרגע.
(כן כן, טיפול זוגי, תקשורת, ללמוד איך לדבר. צודקים. יופי. סו וואט)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה