באותו היום של ההתפרקות המתוארת פה, ישבתי במשרד של מישהי וסיפרתי לה מה קורה. היא ניחמה וחיבקה, אני קצת בכיתי, ולמחרת היא סיפקה לי גראס רפואי בשביל הבחור.
אתמול נכנסתי למשרד שלה וסיפרתי לה על כך מיני דברים שמעצבנים אותי, שהגיעו בשורה התחתונה לכך שאני כועסת על הבחור (הסבר תכף מגיע).
בשלב מסוים היא אמרה לי, "את אוכלת חרא מהרבה כיוונים. יגיע יום, ואת תתפוצצי".
*היה לי יום עבודה ארוך. הישיבה שבשבילה חיכיתי שעה התבטלה, ועליתי על אוטובוס שהתעכב ביותר מחצי שעה מזמן הנסיעה הרגיל. בתחילת היום הצעתי לבחור לנסות פיצריה חדשה בשכונה, כי הוא היה במצב רוח לא להיט. בעודי נוסעת באוטובוס, סיכמנו שאעדכן אותו כשאגיע לנ.צ. ספציפי והוא יזמין. אחרי כמה דקות התכתבות, אני שואלת אם הוא הסתכל על התפריט והוא עונה שזה נראה יקר.
אני הסכמתי ושאלתי אם הוא מעדיף משהו אחר, והוא אמר שאין לו העדפות אחרות אבל התלוננתי על כך שההוצאות שלנו משמעותיות בחודשיים האחרונים, אז הוא מתריע.
עניתי "צודק".
כאן מתחילה הבעיה.
הוא הבין מכך שנזמין משהו אחר, ונרדם. אני הבנתי שמתארגנים על אוכל בבית. אז אני מגיעה, בערך שעתיים אחרי השעה הרגילה שלי, גוועת ברעב. והוא ישן על הספה. הוא מתעורר מהגעתי, ומתחילים לדבר ומתברר פער ההבנה. אני מתוסכלת כי אני רעבה ומבקשת ממנו להגביר את הקצב ולהתאושש, מסרבת להזמין משהו כי יקח שעה וגם ככה הכל יקר, ומחפשת מה לאכול ומסתבר שצריך לעשות קניות, והוא לקח יום מנוחה... הוא מתעצבן מהכאבים או מההתנהגות שלי וחוזר לישון על הספה. אני מכינה מרק שפג תוקפו של קנור, מנשנשת קצת בייגל'ה ורצה לצאת עם שכנה לשעבר לטיול משותף של הכלבים, בגשם. במהלך הטיול, עברנו ליד מאפיה, אז קניתי לחם ומלא בורקסים, בעיקר לבחור.
חזרתי הביתה, הוא אכל והיה במצב רוח מצוין ואני רתחתי. אבל שתקתי.
יום למחרת התכתבנו קצת. הוא שאל אם אני רוצה קוסקוס. אני שיכול להכין, ושחוץ מזה אלך לסופר לעשות קניות, כדי שיהיה משהו בבית. בשלב מסוים, אחרי דרבון מאותה החברה בתחילת הפוסט, החלטתי שצריך להגיד משהו. כתבתי שאני כועסת עליו, והוא שאל למה.
"כי אני לא יכולה לעשות הכל. גם כקשה לך וגם כשכואב, אני לא יכולה לעשות הכל.
אחרי יומיים שאני יוצאת מהעבודה מאוחר, אני עוד צריכה ללכת לסופר כדי שיהיה אוכל בבית. זה פשוט יותר מדי."
הוא ענה שאפילו לא יטרח לענות על זה.
עבדתי עוד יום של 9 ומשהו שעות. הלכתי לדואר, לקחתי את האוטו מבלי לעלות הביתה ונסעתי בגשם לעשות קניות. עשיתי מעצמי טיפשה בסופר כי לא היה לי כסף לעגלה, אז הכל בשקיות, נופל מימין ומשמאל. חזרתי הביתה עם כל השקיות. הוא ישן. העליתי הכל למעלה, פרקתי את הדברים שבקירור, יצאתי עם הכלב ואז פרקתי את כל השאר. ואז העדפתי לאכול פיתה מהמקפיא עם גבינה מאשר את הקוסקוס.
כשהוא התעורר כמה שעות אח"כ, הוא לא דיבר איתי. אמרתי שלום והוא לא ענה. שתה קפה על הספה. הלך למיטה לראות את המשחק. אחרי כמה דקות הלכתי אחריו לישון. אחרי כמה דקות הלך לראות את המשחק בסלון.
התעוררתי ב-3 ומשהו לפנות בוקר, והלכתי לראות איפה הוא. ישן על הספה בסלון. הערתי אותו, בעיקשות, מספר פעמים, ואמרתי לו לעבור למיטה, שקר בסלון. או שישן כבד, או שלא רצה לשמוע אותי. אחרי שהלכתי חזרה למיטה, הקשבתי לו מתארגן, אוסף את עצמו, נעלי בית, מכבה את מפזר החום, את הטלוויזיה... ונכנס למיטה. אחרי 10 דקות כבר נחר בשלווה.
אני לא.
אתמול נכנסתי למשרד שלה וסיפרתי לה על כך מיני דברים שמעצבנים אותי, שהגיעו בשורה התחתונה לכך שאני כועסת על הבחור (הסבר תכף מגיע).
בשלב מסוים היא אמרה לי, "את אוכלת חרא מהרבה כיוונים. יגיע יום, ואת תתפוצצי".
*היה לי יום עבודה ארוך. הישיבה שבשבילה חיכיתי שעה התבטלה, ועליתי על אוטובוס שהתעכב ביותר מחצי שעה מזמן הנסיעה הרגיל. בתחילת היום הצעתי לבחור לנסות פיצריה חדשה בשכונה, כי הוא היה במצב רוח לא להיט. בעודי נוסעת באוטובוס, סיכמנו שאעדכן אותו כשאגיע לנ.צ. ספציפי והוא יזמין. אחרי כמה דקות התכתבות, אני שואלת אם הוא הסתכל על התפריט והוא עונה שזה נראה יקר.
אני הסכמתי ושאלתי אם הוא מעדיף משהו אחר, והוא אמר שאין לו העדפות אחרות אבל התלוננתי על כך שההוצאות שלנו משמעותיות בחודשיים האחרונים, אז הוא מתריע.
עניתי "צודק".
כאן מתחילה הבעיה.
הוא הבין מכך שנזמין משהו אחר, ונרדם. אני הבנתי שמתארגנים על אוכל בבית. אז אני מגיעה, בערך שעתיים אחרי השעה הרגילה שלי, גוועת ברעב. והוא ישן על הספה. הוא מתעורר מהגעתי, ומתחילים לדבר ומתברר פער ההבנה. אני מתוסכלת כי אני רעבה ומבקשת ממנו להגביר את הקצב ולהתאושש, מסרבת להזמין משהו כי יקח שעה וגם ככה הכל יקר, ומחפשת מה לאכול ומסתבר שצריך לעשות קניות, והוא לקח יום מנוחה... הוא מתעצבן מהכאבים או מההתנהגות שלי וחוזר לישון על הספה. אני מכינה מרק שפג תוקפו של קנור, מנשנשת קצת בייגל'ה ורצה לצאת עם שכנה לשעבר לטיול משותף של הכלבים, בגשם. במהלך הטיול, עברנו ליד מאפיה, אז קניתי לחם ומלא בורקסים, בעיקר לבחור.
חזרתי הביתה, הוא אכל והיה במצב רוח מצוין ואני רתחתי. אבל שתקתי.
יום למחרת התכתבנו קצת. הוא שאל אם אני רוצה קוסקוס. אני שיכול להכין, ושחוץ מזה אלך לסופר לעשות קניות, כדי שיהיה משהו בבית. בשלב מסוים, אחרי דרבון מאותה החברה בתחילת הפוסט, החלטתי שצריך להגיד משהו. כתבתי שאני כועסת עליו, והוא שאל למה.
"כי אני לא יכולה לעשות הכל. גם כקשה לך וגם כשכואב, אני לא יכולה לעשות הכל.
אחרי יומיים שאני יוצאת מהעבודה מאוחר, אני עוד צריכה ללכת לסופר כדי שיהיה אוכל בבית. זה פשוט יותר מדי."
הוא ענה שאפילו לא יטרח לענות על זה.
עבדתי עוד יום של 9 ומשהו שעות. הלכתי לדואר, לקחתי את האוטו מבלי לעלות הביתה ונסעתי בגשם לעשות קניות. עשיתי מעצמי טיפשה בסופר כי לא היה לי כסף לעגלה, אז הכל בשקיות, נופל מימין ומשמאל. חזרתי הביתה עם כל השקיות. הוא ישן. העליתי הכל למעלה, פרקתי את הדברים שבקירור, יצאתי עם הכלב ואז פרקתי את כל השאר. ואז העדפתי לאכול פיתה מהמקפיא עם גבינה מאשר את הקוסקוס.
כשהוא התעורר כמה שעות אח"כ, הוא לא דיבר איתי. אמרתי שלום והוא לא ענה. שתה קפה על הספה. הלך למיטה לראות את המשחק. אחרי כמה דקות הלכתי אחריו לישון. אחרי כמה דקות הלך לראות את המשחק בסלון.
התעוררתי ב-3 ומשהו לפנות בוקר, והלכתי לראות איפה הוא. ישן על הספה בסלון. הערתי אותו, בעיקשות, מספר פעמים, ואמרתי לו לעבור למיטה, שקר בסלון. או שישן כבד, או שלא רצה לשמוע אותי. אחרי שהלכתי חזרה למיטה, הקשבתי לו מתארגן, אוסף את עצמו, נעלי בית, מכבה את מפזר החום, את הטלוויזיה... ונכנס למיטה. אחרי 10 דקות כבר נחר בשלווה.
אני לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה