אני מסתכלת על הסביבה שני בעיניים חשדניות. מחכה למתרחש, מנסה להיות מוכנה.
שבועות עמוסים מבחינת עבודה, אני ממשיכה לעשות את עבודתי פלוס של מישהי שנמצאת בשמירת היריון, והמחליפה צפויה להגיע רק עוד חודש וחצי.
באופן עקרוני זה בסדר, לא הכל נופל עלי כי גם הבוסית לוקחת על עצמה, אבל בכל זאת יש הרבה יותר עומס במהלך היום ועייפות מצטברת, ואני... מחכה.
הגיסה נצפתה אצל ההורים, הביאה את האחיין שלי ונשארה בעודו מעסיק את ההורים שלי באיזה פרויקט. ראיתי שהיא העלתה תמונות לפייסבוק וכמובן שלמחרת אמא שלי התקשרה לדווח. כפי שהיא אמרה, "את יודעת, חשבתי על זה, ול[גיסה] אין שום סיבה לכעוס עלינו, מבחינתה [אח ב' ואשתו] ואת הם הבעיה."
אוי, אמא. ואחרי שיצאת כל כך טוב בפוסט הקודם.
ובגזרת הבחור יש רגיעה. הוא עושה מאמצים מובהקים וברורים ומשתדל, קיבל את הערותיי והפנים. ואני קפואה כמו גוש קרח, מכירה במאמצים ומחזירה במאמצים הרגילים שלי, אבל יש גוש של קור ותסכול ועלבון שלוקח לו זמן להפשיר. אין חיבוקים, נשיקות או מגע. דומם. ביום ראשון הוא עוד שאל אותי אם הכל בסדר, שאני מתנהגת מעוכה או משהו בנוסח, והשבתי שנפגעתי ולוקח זמן להחלים מזה. אמרתי את זה בקול והוא אמר בסדר ושלא אכעס. לא הורדתי לו את הראש.
אני מנסה להוציא את התחושות עם המילים, אבל ברור לי שיש כאן בעיה. נוצר מחסום של שפה, שבו אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר איתו כי מצד אחד אני לא רוצה להפעיל עוד מלכודות סמויות, מצד שני אני בהחלט לא רוצה להיפגע שוב, ומצד שלישי והכי חשוב, אני לא רואה בזה תועלת. אני חוזרת ליסודות הבניין שלי, שאין תועלת בכך שאדבר או אומר משהו בגלל שזה רק מוביל לצרות. עכשיו, יש כאן התנגשות מהותית כי מצד אחד, יש מכסה, אבל מצד שני, יש בעבוע שלוקח לו הרבה מאוד זמן להפסיק לרתוח. אני מרגישה כוח רתיחה בפנים שמתקשה להירגע, וגם אם מדובר בימים ספורים, כשיש לפתע רגיעה היא מלווה בהמון עצב ותחושת יאוש. מאפיין של רוב השבוע, למען האמת, גם בשעות העבודה.
אבל אולי הכתיבה פה תועיל לזה. בסופ"ש אני צפויה לראות את האחיינים, וחוץ מהצביעה בחשש של 'האם הגיסה תגיע הפעם', לפחות יהיה כמה רגעים איתם. ואולי עוד קצת רגיעה. גם זה יבוא.
שבועות עמוסים מבחינת עבודה, אני ממשיכה לעשות את עבודתי פלוס של מישהי שנמצאת בשמירת היריון, והמחליפה צפויה להגיע רק עוד חודש וחצי.
באופן עקרוני זה בסדר, לא הכל נופל עלי כי גם הבוסית לוקחת על עצמה, אבל בכל זאת יש הרבה יותר עומס במהלך היום ועייפות מצטברת, ואני... מחכה.
הגיסה נצפתה אצל ההורים, הביאה את האחיין שלי ונשארה בעודו מעסיק את ההורים שלי באיזה פרויקט. ראיתי שהיא העלתה תמונות לפייסבוק וכמובן שלמחרת אמא שלי התקשרה לדווח. כפי שהיא אמרה, "את יודעת, חשבתי על זה, ול[גיסה] אין שום סיבה לכעוס עלינו, מבחינתה [אח ב' ואשתו] ואת הם הבעיה."
אוי, אמא. ואחרי שיצאת כל כך טוב בפוסט הקודם.
ובגזרת הבחור יש רגיעה. הוא עושה מאמצים מובהקים וברורים ומשתדל, קיבל את הערותיי והפנים. ואני קפואה כמו גוש קרח, מכירה במאמצים ומחזירה במאמצים הרגילים שלי, אבל יש גוש של קור ותסכול ועלבון שלוקח לו זמן להפשיר. אין חיבוקים, נשיקות או מגע. דומם. ביום ראשון הוא עוד שאל אותי אם הכל בסדר, שאני מתנהגת מעוכה או משהו בנוסח, והשבתי שנפגעתי ולוקח זמן להחלים מזה. אמרתי את זה בקול והוא אמר בסדר ושלא אכעס. לא הורדתי לו את הראש.
אני מנסה להוציא את התחושות עם המילים, אבל ברור לי שיש כאן בעיה. נוצר מחסום של שפה, שבו אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר איתו כי מצד אחד אני לא רוצה להפעיל עוד מלכודות סמויות, מצד שני אני בהחלט לא רוצה להיפגע שוב, ומצד שלישי והכי חשוב, אני לא רואה בזה תועלת. אני חוזרת ליסודות הבניין שלי, שאין תועלת בכך שאדבר או אומר משהו בגלל שזה רק מוביל לצרות. עכשיו, יש כאן התנגשות מהותית כי מצד אחד, יש מכסה, אבל מצד שני, יש בעבוע שלוקח לו הרבה מאוד זמן להפסיק לרתוח. אני מרגישה כוח רתיחה בפנים שמתקשה להירגע, וגם אם מדובר בימים ספורים, כשיש לפתע רגיעה היא מלווה בהמון עצב ותחושת יאוש. מאפיין של רוב השבוע, למען האמת, גם בשעות העבודה.
אבל אולי הכתיבה פה תועיל לזה. בסופ"ש אני צפויה לראות את האחיינים, וחוץ מהצביעה בחשש של 'האם הגיסה תגיע הפעם', לפחות יהיה כמה רגעים איתם. ואולי עוד קצת רגיעה. גם זה יבוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה