טוב, הנה עברנו עוד הופלה ישראלית.
בצפירה של הערב עמדתי עם הבחור והכלב על גשר, בוהים בתנועה הקפואה. בבוקר של הצפירה עמדתי בחלון של מישהו אחר במשרד ובהיתי באנשים שקפאו. תיירת אחת עם כובע שחור רחב שוליים צילמה את המתרחש, והסתובבה במקום לתעד את הילידים ברגע משונה.
ומצד אחד הבנתי אותה, ובאמת זו חיה משונה - ולכו תסבירו לתיירים שהגיעו עוד מוקדם יותר, ומתבקשים להבדיל בין הצפירה הזו לצפירה של השבוע שעבר לצפירות האלה שגורמות לאנשים לרוץ למקלטים. ומצד שני היה בזה משהו מתריס, ומשהו מעליב, איש שמסתובב בספארי ומצלם את החיות. תהיתי אם גם לי היה אומץ לצלם אם הייתי תיירת.
באותו היום הלכנו לראות דירה. בניין שעבר תמ"א, דירה שנראית כמו שני זמנים שאיכשהו התמזגו - הדירה הקודמת עם ניסיון לחדש אותה, וכתוצאה מכך יש חדרים קטנים ומטבח פצפון וחדר אמבטיה שצריך להתקלח כשיושבים על מכונת הכביסה, ומרפסת שמש גדולה וממ"ד עם סנן אוויר כדי שלא נצטרך ללבוש מסכות. מן הסתם, לא מועמדת.
בערב יום העצמאות יצאנו להליכה עם הכלב, הבחור חשב שיש במה איפשהו - למרות שהקראתי לו איפה נמצאות כל הבמות בעיר כמה ימים לפני כן - ועשינו סיבוב וחזרנו הביתה. למרבה ה'מזל', הייתה במת נוער בפארק לא רחוק מהבית שלנו, אז לא פספסנו את כל הווזלות. הרגשתי לחץ לצאת לחגוג ולעשות, אבל הבחירה הנוחה של לחזור הביתה לראות פרק מיוחד של 'מונית הכסף' ניצחה. כמה מפתיע.
וכן, ראיתי את לינור אברג'יל, ובעיקר חשבתי לעצמי שהאיפור שלה מזעזע. צפיתי כשיהודה פוליקר עלה להדליק משואה והתרגשתי והוקסמתי וחשבתי שוב ושוב על ריאיון שעשו איתו לפני כן, כשהוא נסע למחנה השמדה, ועל כך שסיפר על שאמר לאביו, בזמנו, שאם האבא היה אישה, אולי הוא היה אוהב נשים.
ביום עצמו היינו בבית ולא עשינו כלום, שוב מפתיע. כשיצאתי עם הכלב בצהרים, היו מכוניות בכל מקום, חונות על כל 'לא כביש' שרק ניתן כדי לעשות על האש באותו פארק ליד הבית. ראיתי סמארט עומדת על עץ. והזדעזעתי, פשוט הזדעזעתי מהזרות שהרגשתי. אני לא מבינה את האנשים האלה. אני לא חלק מהם. הפארק אמנם יפה ורחב, אבל במצב הזה הוא עמוס, אפוף עשן, הומה אדם, צרחות וצעקות וקריוקי וגנרטור של מתנפחים וגנרטור אחר של המקרר של הקרטיבים וכל כך הרבה אנשים. ועטפה אותי תחושה של זר, תחושה שאני לא שייכת למקום הזה ואולי אפילו לא למין הזה. אפילו במדינות זרות שדוברות שפה שאני לא מכירה, ביבשות חדשות שרק חלמתי עליהן, בשום מקום לא הרגשתי זרה כמו שם. באמת לא הבנתי מה הקשר שלי לכל זה, ומה אני עושה פה.
נמלטתי הביתה. המשכתי להתחבא מהעולם לשאר הסופ"ש.
שלשום בערב אצל ההורים שלי התווכחתי עם אמא שלי - שכן, כל פעם שלא מסכימים איתה, זה מיד עולה לטונים - על השופט בדימוס שחשב שזה תקין לגמרי להעיר על השביס והשדיים של המנחה, ואמא שלי, שהתמרמרה למראה השביס, אמרה שהיא חשבה בדיוק אותו הדבר ושזה לחלוטין לא בסדר וזכותו להעיר וזה לא תקין, והיא מייצגת מדינה... ואני ניסיתי להסביר לאמא שלי - ואבא שלי צרח עליה בניסיון הסברה, כי אם כבר להסביר, אז בקול רם - שזה לא משנה מה ההיא לבשה או חבשה או ענדה, ושזה לא תקין להעיר על המראה שלה, ובטח שזה לא תקין מטעם 'בעל תפקיד', גם אם הוא לשעבר, ועד כמה שזה בכלל לא עניינו... לא עזר. אמא שלי הייתה מקבלת את הדיון יותר בהבנה אם המנחה הייתה מופיעה בחצאית מיני.
אתמול תכננו את הטיול. עשינו רשימה של דברים לראות בכל יעד, ומה נמצא ליד מה, טבלת אקסל מסודרת עם תאריכים וימים. נאש קונטרול.
איך רואים שזה פוסט של יום ראשון.
בצפירה של הערב עמדתי עם הבחור והכלב על גשר, בוהים בתנועה הקפואה. בבוקר של הצפירה עמדתי בחלון של מישהו אחר במשרד ובהיתי באנשים שקפאו. תיירת אחת עם כובע שחור רחב שוליים צילמה את המתרחש, והסתובבה במקום לתעד את הילידים ברגע משונה.
ומצד אחד הבנתי אותה, ובאמת זו חיה משונה - ולכו תסבירו לתיירים שהגיעו עוד מוקדם יותר, ומתבקשים להבדיל בין הצפירה הזו לצפירה של השבוע שעבר לצפירות האלה שגורמות לאנשים לרוץ למקלטים. ומצד שני היה בזה משהו מתריס, ומשהו מעליב, איש שמסתובב בספארי ומצלם את החיות. תהיתי אם גם לי היה אומץ לצלם אם הייתי תיירת.
באותו היום הלכנו לראות דירה. בניין שעבר תמ"א, דירה שנראית כמו שני זמנים שאיכשהו התמזגו - הדירה הקודמת עם ניסיון לחדש אותה, וכתוצאה מכך יש חדרים קטנים ומטבח פצפון וחדר אמבטיה שצריך להתקלח כשיושבים על מכונת הכביסה, ומרפסת שמש גדולה וממ"ד עם סנן אוויר כדי שלא נצטרך ללבוש מסכות. מן הסתם, לא מועמדת.
בערב יום העצמאות יצאנו להליכה עם הכלב, הבחור חשב שיש במה איפשהו - למרות שהקראתי לו איפה נמצאות כל הבמות בעיר כמה ימים לפני כן - ועשינו סיבוב וחזרנו הביתה. למרבה ה'מזל', הייתה במת נוער בפארק לא רחוק מהבית שלנו, אז לא פספסנו את כל הווזלות. הרגשתי לחץ לצאת לחגוג ולעשות, אבל הבחירה הנוחה של לחזור הביתה לראות פרק מיוחד של 'מונית הכסף' ניצחה. כמה מפתיע.
וכן, ראיתי את לינור אברג'יל, ובעיקר חשבתי לעצמי שהאיפור שלה מזעזע. צפיתי כשיהודה פוליקר עלה להדליק משואה והתרגשתי והוקסמתי וחשבתי שוב ושוב על ריאיון שעשו איתו לפני כן, כשהוא נסע למחנה השמדה, ועל כך שסיפר על שאמר לאביו, בזמנו, שאם האבא היה אישה, אולי הוא היה אוהב נשים.
ביום עצמו היינו בבית ולא עשינו כלום, שוב מפתיע. כשיצאתי עם הכלב בצהרים, היו מכוניות בכל מקום, חונות על כל 'לא כביש' שרק ניתן כדי לעשות על האש באותו פארק ליד הבית. ראיתי סמארט עומדת על עץ. והזדעזעתי, פשוט הזדעזעתי מהזרות שהרגשתי. אני לא מבינה את האנשים האלה. אני לא חלק מהם. הפארק אמנם יפה ורחב, אבל במצב הזה הוא עמוס, אפוף עשן, הומה אדם, צרחות וצעקות וקריוקי וגנרטור של מתנפחים וגנרטור אחר של המקרר של הקרטיבים וכל כך הרבה אנשים. ועטפה אותי תחושה של זר, תחושה שאני לא שייכת למקום הזה ואולי אפילו לא למין הזה. אפילו במדינות זרות שדוברות שפה שאני לא מכירה, ביבשות חדשות שרק חלמתי עליהן, בשום מקום לא הרגשתי זרה כמו שם. באמת לא הבנתי מה הקשר שלי לכל זה, ומה אני עושה פה.
נמלטתי הביתה. המשכתי להתחבא מהעולם לשאר הסופ"ש.
שלשום בערב אצל ההורים שלי התווכחתי עם אמא שלי - שכן, כל פעם שלא מסכימים איתה, זה מיד עולה לטונים - על השופט בדימוס שחשב שזה תקין לגמרי להעיר על השביס והשדיים של המנחה, ואמא שלי, שהתמרמרה למראה השביס, אמרה שהיא חשבה בדיוק אותו הדבר ושזה לחלוטין לא בסדר וזכותו להעיר וזה לא תקין, והיא מייצגת מדינה... ואני ניסיתי להסביר לאמא שלי - ואבא שלי צרח עליה בניסיון הסברה, כי אם כבר להסביר, אז בקול רם - שזה לא משנה מה ההיא לבשה או חבשה או ענדה, ושזה לא תקין להעיר על המראה שלה, ובטח שזה לא תקין מטעם 'בעל תפקיד', גם אם הוא לשעבר, ועד כמה שזה בכלל לא עניינו... לא עזר. אמא שלי הייתה מקבלת את הדיון יותר בהבנה אם המנחה הייתה מופיעה בחצאית מיני.
אתמול תכננו את הטיול. עשינו רשימה של דברים לראות בכל יעד, ומה נמצא ליד מה, טבלת אקסל מסודרת עם תאריכים וימים. נאש קונטרול.
איך רואים שזה פוסט של יום ראשון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה