לאן אתן הולכות כשאתן פצועות?
אני נשמתי עמוק, והלכתי לבדוק אם יש למשרד שלי דואר. הלכתי הרבה, לקחתי מעלית, בדקתי, הלכתי הרבה, לקחתי עוד מעלית. ומכיוון שהפלאפון שימש לפציעה, הוא נשאר על השולחן במשרד ואני יכולתי לנשום עמוק.
וזה לא הכי רלוונטי, מה קרה או איך, אבל הייתה אי הבנה והרגשתי מותקפת, ומכיוון שאני מרגישה ככה הרבה (שלא לדבר על כך שלאחרונה זה קצת מוצדק). וההליכה והנשימה העמוקה עזרו, ונרגעתי.
אתמול אחה"צ חתכתי ירקות, והסכין התהפכה לי כשלחצתי על גזר, ועשיתי שריטה עדינה על האצבע הלא מנומסת. אבל לא היה דם.
אתמול בערב לקחתי את הכלב לגינת כלבים ליד הבית, שהוא תמיד מושך אליה. לרוב אנחנו עומדים ליד הכניסה כמה שניות ואם אף אחד לא מתנפל בנבחות, נכנסים. הפעם היה שקט, ואנחנו נכנסנו ומישהי יצאה אז לא הספקתי להסיר את הרצועה מהברנש. כלב אחר ראה אותנו מקצה הגינה וזינק ותקף. אני משכתי את הכלב שלי ברצועה, וההוא רודף ותוקף. מזכירה שלפני כשבועיים-שלושה כלב אחר תקף את הכלבלב שלי, באמת שבלי התגרות, כך שתחושת הרדיפה כביכול... תחושת המותקפת.
הכלב המקסים שלי יצא בסדר גמור מהחוויה, אפילו לא הכי מבוהל. ליטפתי בכל מקום ולא ראיתי סימני רוק, שלא לדבר על דם. אדם נוסף שעזר להפריד בדק בשיניים לראות שלא ננשך. בזמן שאותו בחור מסביר לדוג ווקר שדווקא שהכלב שלו הוא התוקף (שכן הוא היה עסוק בבדיקה שהכלב שאיתו בסדר), אני הבנתי כבר שהכלב שלי בסדר אבל אני איכשהו הצלחתי להיכנס למהומה, וחטפתי שן של מישהו בברך. לא נשיכה per say, אבל כואב ומדמם. משכתי את הכלב מהגינה. הלכתי כמה מטרים ואז נשמתי עמוק, ודמיינתי את אישי נוזף בי שלא לקחתי פרטים. אז הסתובבתי ושאלתי ווידאתי ולקחתי מספר טלפון.
הלכתי לסיים את הטיול עם הכלב, בוכה כל הדרך. הפציעה לא הייתה חמורה. לא יודעת למה בכיתי כל כך הרבה. רציתי להתקשר לאישי, אבל לא רציתי להבהיל אותו, וידעתי שאבכה עוד יותר אם אשמע את הקול שלו. אז סימסתי שיכין את ערכת הפציעות, שהכלב הותקף ושהוא בסדר אבל שאני קצת מדממת. חזרנו הביתה, התיישבתי על קצה האמבט, הוא התיישב לידי על כסא וניקה עם אלכוהול, ושם יוד, ושם פלסטר גדול כזה (למרות שבבוקר שמתי פלסטר גדול וגם זה היה בסדר גמור) ואמר שיוודא שזריקת הטטנוס שלי בתוקף.*
ועכשיו אני מרגישה מותקפת, למרות שזה נבע בעיקר מתסכול ולא לחלוטין מכוון אלי, רק שזה לגמרי יצא אלי. וטקסטים תמיד קוראים בטון אחר ממה שהם נכתבו. שהרי זו הייתה הבעיה מלכתחילה. אז הרגשתי מותקפת. אבל נשמתי עמוק. הלכתי ברגל. השארתי את הפלאפון מאחוריי. ואחרי שחזרתי כתבתי, בהכי הרבה שלוות נפש שיכולתי לגייס, שאני מבינה שהוא קרא את הטקסט בטון מסוים, אבל אני כתבתי בחיוך. והרגשתי שקטה כי לא התנפלתי, כי לא בכיתי, כי לא כתבתי עד כמה שנפגעתי, ושאני מרגישה שמגיעה לי קצת יותר סבלנות ו-benefit of the doubt וקרדיט על חשבון כל החרא שאני מתמודדת איתו.
אבל הכי חשוב. הרגשתי שקטה.
*ספוילר - יש תועלת לפעם ההיא שחתכתי את עצמי עם סכין מטבח כשעשיתי סלט. עדיין בתוקף.
אני נשמתי עמוק, והלכתי לבדוק אם יש למשרד שלי דואר. הלכתי הרבה, לקחתי מעלית, בדקתי, הלכתי הרבה, לקחתי עוד מעלית. ומכיוון שהפלאפון שימש לפציעה, הוא נשאר על השולחן במשרד ואני יכולתי לנשום עמוק.
וזה לא הכי רלוונטי, מה קרה או איך, אבל הייתה אי הבנה והרגשתי מותקפת, ומכיוון שאני מרגישה ככה הרבה (שלא לדבר על כך שלאחרונה זה קצת מוצדק). וההליכה והנשימה העמוקה עזרו, ונרגעתי.
אתמול אחה"צ חתכתי ירקות, והסכין התהפכה לי כשלחצתי על גזר, ועשיתי שריטה עדינה על האצבע הלא מנומסת. אבל לא היה דם.
אתמול בערב לקחתי את הכלב לגינת כלבים ליד הבית, שהוא תמיד מושך אליה. לרוב אנחנו עומדים ליד הכניסה כמה שניות ואם אף אחד לא מתנפל בנבחות, נכנסים. הפעם היה שקט, ואנחנו נכנסנו ומישהי יצאה אז לא הספקתי להסיר את הרצועה מהברנש. כלב אחר ראה אותנו מקצה הגינה וזינק ותקף. אני משכתי את הכלב שלי ברצועה, וההוא רודף ותוקף. מזכירה שלפני כשבועיים-שלושה כלב אחר תקף את הכלבלב שלי, באמת שבלי התגרות, כך שתחושת הרדיפה כביכול... תחושת המותקפת.
הכלב המקסים שלי יצא בסדר גמור מהחוויה, אפילו לא הכי מבוהל. ליטפתי בכל מקום ולא ראיתי סימני רוק, שלא לדבר על דם. אדם נוסף שעזר להפריד בדק בשיניים לראות שלא ננשך. בזמן שאותו בחור מסביר לדוג ווקר שדווקא שהכלב שלו הוא התוקף (שכן הוא היה עסוק בבדיקה שהכלב שאיתו בסדר), אני הבנתי כבר שהכלב שלי בסדר אבל אני איכשהו הצלחתי להיכנס למהומה, וחטפתי שן של מישהו בברך. לא נשיכה per say, אבל כואב ומדמם. משכתי את הכלב מהגינה. הלכתי כמה מטרים ואז נשמתי עמוק, ודמיינתי את אישי נוזף בי שלא לקחתי פרטים. אז הסתובבתי ושאלתי ווידאתי ולקחתי מספר טלפון.
הלכתי לסיים את הטיול עם הכלב, בוכה כל הדרך. הפציעה לא הייתה חמורה. לא יודעת למה בכיתי כל כך הרבה. רציתי להתקשר לאישי, אבל לא רציתי להבהיל אותו, וידעתי שאבכה עוד יותר אם אשמע את הקול שלו. אז סימסתי שיכין את ערכת הפציעות, שהכלב הותקף ושהוא בסדר אבל שאני קצת מדממת. חזרנו הביתה, התיישבתי על קצה האמבט, הוא התיישב לידי על כסא וניקה עם אלכוהול, ושם יוד, ושם פלסטר גדול כזה (למרות שבבוקר שמתי פלסטר גדול וגם זה היה בסדר גמור) ואמר שיוודא שזריקת הטטנוס שלי בתוקף.*
ועכשיו אני מרגישה מותקפת, למרות שזה נבע בעיקר מתסכול ולא לחלוטין מכוון אלי, רק שזה לגמרי יצא אלי. וטקסטים תמיד קוראים בטון אחר ממה שהם נכתבו. שהרי זו הייתה הבעיה מלכתחילה. אז הרגשתי מותקפת. אבל נשמתי עמוק. הלכתי ברגל. השארתי את הפלאפון מאחוריי. ואחרי שחזרתי כתבתי, בהכי הרבה שלוות נפש שיכולתי לגייס, שאני מבינה שהוא קרא את הטקסט בטון מסוים, אבל אני כתבתי בחיוך. והרגשתי שקטה כי לא התנפלתי, כי לא בכיתי, כי לא כתבתי עד כמה שנפגעתי, ושאני מרגישה שמגיעה לי קצת יותר סבלנות ו-benefit of the doubt וקרדיט על חשבון כל החרא שאני מתמודדת איתו.
אבל הכי חשוב. הרגשתי שקטה.
*ספוילר - יש תועלת לפעם ההיא שחתכתי את עצמי עם סכין מטבח כשעשיתי סלט. עדיין בתוקף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה