טוב, הפגישה עם בעל הבית עברה בסדר גמור.
בדרבון הבחור, התקשרתי בתמימות ערב לפני כן כדי לברר אם צריך להדפיס חוזה או משהו - תמימות, אמרנו? - ואז כבר פתחתי לוודא לגבי מה בעצם נושא הפגישה, ואכן, בעל הבית מוכן להודות כעת שהוא רוצה למכור את הדירה.
היינו יכולים להתמרמר ולהגיד 'יא ווילי', עאלק מתווך שהוא חבר ורק רוצה להראות את מה שיש כרגע בשוק, עאלק 'מה, המודעה עדיין באינטרנט? אבל הורדנו אותנו', עאלק ועאלק ועאלק. בסדר. הערכתי את העובדה שסוף סוף מדברים בכנות. אז סיכמנו לתת למתווך להגיע פעם בשבועיים-חודש (ברור מי מאיתנו נוטה לאן) ובקרוב נוסיף סעיף בנושא לחוזה ונחתום שוב, ואז יש לנו סוג של שנה רגועה, חוץ מאותם הזמנים שצריך לתת לזרים לשוטט לנו בקרביים ולתהות אם כל ביקור הוא צעד נוסף בלהכניס אותנו לעוד סאגת מעבר דירה.
אבל עברנו את פרעה וכל זה. וגם שם המעבר לא היה סימפטי.
מצב השינה לא ממש השתפר, הלילה קיבלתי מספיק 'שינה עמוקה' אבל ישנתי 7 שעות והתעוררתי בארבע ומשהו בבוקר, אז הישג אין פה. ומן הסתם, זה לא הופך אותי להיות יותר אדיבה ומנומסת. אבלללל זה מתרגל את השליטה העצמית שלי ואת הסובלנות שלי, ולמרות שקצת בא לי לחנוק את הבחורה שאני אחליף, אם חלקית או במלואו כי גם זה לא ברור כי כבר מחפשים מחליף - ובמודעה דווקא לא רשום שזה לחופשת לידה - וביום חמישי אפילו הבהרתי לה שאין לי זמן ויש לי עבודה משלי - וזה אחרי שבשבוע האחרון אני עוזרת לה ביותר ויותר דברים... אבל עדיין אין הרוגים, ואני חושבת שאני יוצאת יחסית בסדר.
יחסית.
אולי כדאי קצת קפה.
בגזרת המשפחה, אין חדש. בשישי האחרון נסענו להורים שלי, ואחי הגיע באיחור של חצי שעה עם הילדים. והארוחה הייתה מתוחה ולא נעימה... אחי מדבר ואני לא לגמרי יכולה להסתכל עליו, אבא שלי מתעצבן על שטות ומתחיל לנזוף באמא שלי בקול מורם שתבלה "יותר זמן בלנקות את הבית ופחות זמן בלעשות התשבצים שלך" (המנון ילדותי, גבירותיי ורבותיי) ושני האחיינים יושבים באמצע של הכל, סתם זאטוטים תמימים. אחרי הארוחה אחד מהם נמלט לראות טלוויזיה בחדר ההורים ואני עליתי אחריו, נשכבתי לצידו על המיטה ובהיתי בטלוויזיה. הבכור הגיע זמן קצר אחר כך, התכרבל, שם את הראש על הכתף שלי ושכבנו ככה, עד שהייתי צריכה לתקן משהו במחשב של אבא שלי.
כמעט שקט.
בדרבון הבחור, התקשרתי בתמימות ערב לפני כן כדי לברר אם צריך להדפיס חוזה או משהו - תמימות, אמרנו? - ואז כבר פתחתי לוודא לגבי מה בעצם נושא הפגישה, ואכן, בעל הבית מוכן להודות כעת שהוא רוצה למכור את הדירה.
היינו יכולים להתמרמר ולהגיד 'יא ווילי', עאלק מתווך שהוא חבר ורק רוצה להראות את מה שיש כרגע בשוק, עאלק 'מה, המודעה עדיין באינטרנט? אבל הורדנו אותנו', עאלק ועאלק ועאלק. בסדר. הערכתי את העובדה שסוף סוף מדברים בכנות. אז סיכמנו לתת למתווך להגיע פעם בשבועיים-חודש (ברור מי מאיתנו נוטה לאן) ובקרוב נוסיף סעיף בנושא לחוזה ונחתום שוב, ואז יש לנו סוג של שנה רגועה, חוץ מאותם הזמנים שצריך לתת לזרים לשוטט לנו בקרביים ולתהות אם כל ביקור הוא צעד נוסף בלהכניס אותנו לעוד סאגת מעבר דירה.
אבל עברנו את פרעה וכל זה. וגם שם המעבר לא היה סימפטי.
מצב השינה לא ממש השתפר, הלילה קיבלתי מספיק 'שינה עמוקה' אבל ישנתי 7 שעות והתעוררתי בארבע ומשהו בבוקר, אז הישג אין פה. ומן הסתם, זה לא הופך אותי להיות יותר אדיבה ומנומסת. אבלללל זה מתרגל את השליטה העצמית שלי ואת הסובלנות שלי, ולמרות שקצת בא לי לחנוק את הבחורה שאני אחליף, אם חלקית או במלואו כי גם זה לא ברור כי כבר מחפשים מחליף - ובמודעה דווקא לא רשום שזה לחופשת לידה - וביום חמישי אפילו הבהרתי לה שאין לי זמן ויש לי עבודה משלי - וזה אחרי שבשבוע האחרון אני עוזרת לה ביותר ויותר דברים... אבל עדיין אין הרוגים, ואני חושבת שאני יוצאת יחסית בסדר.
יחסית.
אולי כדאי קצת קפה.
בגזרת המשפחה, אין חדש. בשישי האחרון נסענו להורים שלי, ואחי הגיע באיחור של חצי שעה עם הילדים. והארוחה הייתה מתוחה ולא נעימה... אחי מדבר ואני לא לגמרי יכולה להסתכל עליו, אבא שלי מתעצבן על שטות ומתחיל לנזוף באמא שלי בקול מורם שתבלה "יותר זמן בלנקות את הבית ופחות זמן בלעשות התשבצים שלך" (המנון ילדותי, גבירותיי ורבותיי) ושני האחיינים יושבים באמצע של הכל, סתם זאטוטים תמימים. אחרי הארוחה אחד מהם נמלט לראות טלוויזיה בחדר ההורים ואני עליתי אחריו, נשכבתי לצידו על המיטה ובהיתי בטלוויזיה. הבכור הגיע זמן קצר אחר כך, התכרבל, שם את הראש על הכתף שלי ושכבנו ככה, עד שהייתי צריכה לתקן משהו במחשב של אבא שלי.
כמעט שקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה