הלילה ישנתי כמו שצריך. חשוב מאוד לציין את זה. אני לא רק מתלוננת.
בשמונה וחצי כבר נמנמתי על הספה, וכשראיתי שהתחיל משחק כדורסל והבחור בענייניו להערב - ועדיין הרגשתי פתטית שאני מאבדת את ההכרה בשעות האלה - פרשתי לחדר השינה.
אני חושבת שאולי הייתי חשופה ליותר מדי כיוונים ויותר מדי דברים, וזה שחק משהו. הבחור עושה מאמצים מאז הפוסט הקודם, באמת משתדל באופן ברור לעין, אבל כלום לא נוגע בי. אני כל כך עייפה, מאוכזבת מכולם ומהכל, דואגת מדברים שאין לי דרך לפתור כרגע...
ומחר באים בעלי בית לשיחה, כחודשיים לפני חידוש החוזה. בעת המעבר לדירה הבהרנו שאנחנו לטווח ארוך והם הסכימו ולא הוסיפו, ואז בחודשיים הראשונים שלחו מתווך עם 3 זוגות, ואמרו שזה חבר שרוצה להראות את הדירה ככה סתם, מה פתאום, לא מחפשים למכור... כשניסו שוב לשלוח מתווך כבר התקוממנו ואמרנו שאם לא מחפשים למכור אז למה מגיע מתווך, ואפילו מצאנו מודעה מקוונת '"אופס, מה? לא הורדנו? טעות, טעות..." ובוא נתאם זמנים וימים ופעם בחודש ולא בלילה כמו פעם קודמת, וכל שיחה כזו היא עוד התקף חרדה, עוד תסכול שאין אנשים כנים בעולם ולמה אנחנו נופלים על חוסר תום לב כל פעם, עוד מחשבות על הפעם הקודמת ובעל הבית המניאק שניסה לסדר אותנו על העלאת מחיר של 500 ש"ח בדקה ה-91... התחלנו להילחם על שלנו, להתעקש על קביעת שעות ולא מתאים לנו, הבחור תמיד ישן בחדר השינה כדי שלא יוכלו לראות אותו, יש חוזה ששום דבר מההצגה הזו לא מצוין בו, למה לעזאזל אין אדם אחד בעולם הזה שיכול להבטיח משהו ובאמת לקיים אותו, ולא רק לנסות לסדר או למצוא עוד דרך לסחוט את הבנאדם השני עד שלא נשאר ממנו כלום?
נראה מחר מה יהיה.
אז דואגת לאבא שלי, במצב נפשי לא משהו ודואג לאחיו שסובל מאותה נכות ומתמודד איתה הרבה פחות טוב (אבל בתקווה רופאת המשפחה שכנעה את אבא שלי להעלות מחדש מינון של אנטי דכאוניים, כי מי לא לוקח אותם כיום), ודואגת ללחץ בעבודה שצפוי להחמיר עם יציאה של מישהי - שגם ככה לא מספיקה את העבודה שלה - לחופשת לידה וכמה שיפול עלי, ודואגת שהבחור מתאמץ ובאמת חזר להשתדל ואני לא מצליחה לגמרי להתרגש מזה, עייפה ועצובה וכועסת על העולם.
אני עדיין פה בבור.
בשמונה וחצי כבר נמנמתי על הספה, וכשראיתי שהתחיל משחק כדורסל והבחור בענייניו להערב - ועדיין הרגשתי פתטית שאני מאבדת את ההכרה בשעות האלה - פרשתי לחדר השינה.
אני חושבת שאולי הייתי חשופה ליותר מדי כיוונים ויותר מדי דברים, וזה שחק משהו. הבחור עושה מאמצים מאז הפוסט הקודם, באמת משתדל באופן ברור לעין, אבל כלום לא נוגע בי. אני כל כך עייפה, מאוכזבת מכולם ומהכל, דואגת מדברים שאין לי דרך לפתור כרגע...
ומחר באים בעלי בית לשיחה, כחודשיים לפני חידוש החוזה. בעת המעבר לדירה הבהרנו שאנחנו לטווח ארוך והם הסכימו ולא הוסיפו, ואז בחודשיים הראשונים שלחו מתווך עם 3 זוגות, ואמרו שזה חבר שרוצה להראות את הדירה ככה סתם, מה פתאום, לא מחפשים למכור... כשניסו שוב לשלוח מתווך כבר התקוממנו ואמרנו שאם לא מחפשים למכור אז למה מגיע מתווך, ואפילו מצאנו מודעה מקוונת '"אופס, מה? לא הורדנו? טעות, טעות..." ובוא נתאם זמנים וימים ופעם בחודש ולא בלילה כמו פעם קודמת, וכל שיחה כזו היא עוד התקף חרדה, עוד תסכול שאין אנשים כנים בעולם ולמה אנחנו נופלים על חוסר תום לב כל פעם, עוד מחשבות על הפעם הקודמת ובעל הבית המניאק שניסה לסדר אותנו על העלאת מחיר של 500 ש"ח בדקה ה-91... התחלנו להילחם על שלנו, להתעקש על קביעת שעות ולא מתאים לנו, הבחור תמיד ישן בחדר השינה כדי שלא יוכלו לראות אותו, יש חוזה ששום דבר מההצגה הזו לא מצוין בו, למה לעזאזל אין אדם אחד בעולם הזה שיכול להבטיח משהו ובאמת לקיים אותו, ולא רק לנסות לסדר או למצוא עוד דרך לסחוט את הבנאדם השני עד שלא נשאר ממנו כלום?
נראה מחר מה יהיה.
אז דואגת לאבא שלי, במצב נפשי לא משהו ודואג לאחיו שסובל מאותה נכות ומתמודד איתה הרבה פחות טוב (אבל בתקווה רופאת המשפחה שכנעה את אבא שלי להעלות מחדש מינון של אנטי דכאוניים, כי מי לא לוקח אותם כיום), ודואגת ללחץ בעבודה שצפוי להחמיר עם יציאה של מישהי - שגם ככה לא מספיקה את העבודה שלה - לחופשת לידה וכמה שיפול עלי, ודואגת שהבחור מתאמץ ובאמת חזר להשתדל ואני לא מצליחה לגמרי להתרגש מזה, עייפה ועצובה וכועסת על העולם.
אני עדיין פה בבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה