Into the rabbit hole

אני מנסה להמשיך לצוף, אבל זה לא קל. הדיכאון מושך קצת יותר באגרסיביות בשבועות האחרונים. בחודשים, אולי.

בשבת לא הלכנו להופעה שהזמנו לה כרטיסים חודשיים לפני כן, פשוט כי לא רציתי (שימו לב כיצד 198 שקלים עולים בלהבות). הבחור בקושי מצליח לפקוח את העיניים מרוב כאבים ומתעקש שנלך, ואני מרגישה כל כך רע נפשית, כועסת על העולם ועצבנית ומותשת ולא רוצה כלום ושום דבר, ואומרת לו שאני לא רוצה לנהוג במזג האוויר הזה ואני מרגישה חרא ולא רוצה לעשות מאמץ כשברור לי שזה לא יעזור לשפר את הדברים. לא שווה לטרוח.

הוא השתדל, באמת, ואמר שהוא רוצה והוא ינהג ויאללה קדימה, אבל נגמר לי הכוח. הכוח והעניין.

בסוף שכבנו במיטה ודיברנו. אני קצת בכיתי, הוא קצת בכה. התנצל שהוא לא הגבר שהתחתנתי אתו. הכאבים מגוונים, ועכשיו באים לידי ביטוי בכאבי שרירים ברחבי הגוף. אני מנסה לראות איך לנסח הקבלה בין הכאב הפיזי שלו לעניינים הנפשיים שלי, אבל אפילו אני שמודעת להם לא מצליחה בלי שזה ישמע יומרני להחריד. אז כל אחד מרגיש חרא, כל אחד עם סיבותיו.

וסוחבים, כי מה עוד יש לעשות. אבל אין ספק שקשה.

הידד לשנת 2018.

אין לי עם מי לדבר חוץ מכם. אין לי למי להגיד את זה. אני לא יכולה להמשיך ליפול על אנשים שלא שומעים או שלא מקשיבים, אנשים שמנסים לפתור רק שאין להם את היכולת והם מדברים וזה רק מכעיס ומתסכל אותי. 

נקווה שמחר יהיה יותר טוב.