ראיתי אתמול את האחיינים שלי.
5 אחיינים, 2 מהם לא ראיתי בין 3-4 חודשים. אם הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותם מספר חודשים, אולי הייתי רושמת את זה ביומן, סתם כדי לדעת. אני אוהבת לדעת כאלה דברים.
הבחור ישן בחדר השינה, אמר לי בבוקר שלא ישן טוב ויש לו כאבים, בהמשך לכל שאר השבוע, אז עכשיו הוא שוכב בחדר השינה, הכלב מכורבל לכדור על הספה, ואני מחכה לאישור שהבחור ער כי צריך לעשות כלים ולנקות את הבית וסתם כדי לרשום עוד נקודת ציון במהלך היום.
ראיתי את האחיינים שלי, והם היו נפלאים, והאחיין הבכור שלא ראיתי 3-4 חודשים התפנק עלי וצחקק, וכבר הפך להיות טינייג'ר אמיתי והקול שלו משתנה והשיער שלו משונה והוא נורא גבה, ובשלב מסוים הוא זרק עלי את המעיל והחולצה שלו, ואז לבשתי אותם כדי לצחוק עליו ולעזאזל, אנחנו באותו גודל.
סימסתי לגיסה ב' כדי להודות להם שוב שבאו לארוחת הערב והורידו את רמת המבוכה, כי עם אח א' בכלל לא דיברתי ולשמחת הסביבה, גיסה א' לא באה וכולם דיברו בכיף עם אח א' והוא ניסה לצחוק איתי כמה פעמים אבל פשוט לא רציתי להסתכל עליו וצמצמתי קשר עד כמה שאפשר. לא ידעתי מה להגיד. למדנו מה קורה כשאני מדברת. גיסה ב' ניסתה לשכנע אותי לחזור להורים לצאת איתם למשהו של חג המולד, והתעקשתי שוב שזה לא מתאים וכתבתי בכנות שאני פשוט רוצה להישאר בבית ולהירגע מהמתחים לקראת אתמול, ויכולתי גם לומר שהבחור בכאבים ושכל נסיעה להורים היא רבע מיכל דלק ועולה יותר מדי כסף, ואני צריכה לפעמים לשבת בבית בשקט ולא לצאת כל יום, כפי שתמיד נדרש. אבל מצאתי הסבר שמתקבל על הדלת, ואומר בקצרה שזה לא יקרה. ואני מרגישה רק קצת אשמה בגלל זה, כי היי, למדנו שהמצב לא טוב כשאני פשוט אומרת מה שעולה לי בראש, סו. אז אני רק קצת מרגישה אשמה שאכזבתי אותה כי לא עשיתי מה שהיא רצתה.
ראיתי את האחיינים שלי, וזה כל מה שרציתי, ועכשיו יש תוכנית טלוויזיה באוזניות ואני כותבת לכם, ובחוץ מלא מלא גשם. שקט.
5 אחיינים, 2 מהם לא ראיתי בין 3-4 חודשים. אם הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותם מספר חודשים, אולי הייתי רושמת את זה ביומן, סתם כדי לדעת. אני אוהבת לדעת כאלה דברים.
הבחור ישן בחדר השינה, אמר לי בבוקר שלא ישן טוב ויש לו כאבים, בהמשך לכל שאר השבוע, אז עכשיו הוא שוכב בחדר השינה, הכלב מכורבל לכדור על הספה, ואני מחכה לאישור שהבחור ער כי צריך לעשות כלים ולנקות את הבית וסתם כדי לרשום עוד נקודת ציון במהלך היום.
ראיתי את האחיינים שלי, והם היו נפלאים, והאחיין הבכור שלא ראיתי 3-4 חודשים התפנק עלי וצחקק, וכבר הפך להיות טינייג'ר אמיתי והקול שלו משתנה והשיער שלו משונה והוא נורא גבה, ובשלב מסוים הוא זרק עלי את המעיל והחולצה שלו, ואז לבשתי אותם כדי לצחוק עליו ולעזאזל, אנחנו באותו גודל.
סימסתי לגיסה ב' כדי להודות להם שוב שבאו לארוחת הערב והורידו את רמת המבוכה, כי עם אח א' בכלל לא דיברתי ולשמחת הסביבה, גיסה א' לא באה וכולם דיברו בכיף עם אח א' והוא ניסה לצחוק איתי כמה פעמים אבל פשוט לא רציתי להסתכל עליו וצמצמתי קשר עד כמה שאפשר. לא ידעתי מה להגיד. למדנו מה קורה כשאני מדברת. גיסה ב' ניסתה לשכנע אותי לחזור להורים לצאת איתם למשהו של חג המולד, והתעקשתי שוב שזה לא מתאים וכתבתי בכנות שאני פשוט רוצה להישאר בבית ולהירגע מהמתחים לקראת אתמול, ויכולתי גם לומר שהבחור בכאבים ושכל נסיעה להורים היא רבע מיכל דלק ועולה יותר מדי כסף, ואני צריכה לפעמים לשבת בבית בשקט ולא לצאת כל יום, כפי שתמיד נדרש. אבל מצאתי הסבר שמתקבל על הדלת, ואומר בקצרה שזה לא יקרה. ואני מרגישה רק קצת אשמה בגלל זה, כי היי, למדנו שהמצב לא טוב כשאני פשוט אומרת מה שעולה לי בראש, סו. אז אני רק קצת מרגישה אשמה שאכזבתי אותה כי לא עשיתי מה שהיא רצתה.
ראיתי את האחיינים שלי, וזה כל מה שרציתי, ועכשיו יש תוכנית טלוויזיה באוזניות ואני כותבת לכם, ובחוץ מלא מלא גשם. שקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה