רוצה לתקשר אבל לא יודעת בדיוק מה לומר. שנתחיל מהדברים הבנאליים ונראה לאן נתגלגל?
לאבא שלי יש טסט ביום שישי. הדברים נעים מתלונה לתלונה אצלו... בהתחלה זה היה התהליך עצמו, ואז "עד שיקבעו טסט" ואז הקדימו את הטסט אז הוא עכשיו משוכנע שהוא הולך להיכשל כי "הם" לא רוצים שהוא ינהג. עכשיו, עם כל ההסכמה שלי שהוא נדפק מהתהליך הזה ושהקשו עליו, אני ממש לא מאמינה שיכשילו אותו בכוונה. אני מאמינה שהרשות לבטיחות בדרכים ומשרד התחבורה רצו לוודא שיש להם כיסוי תחת בכל מקרה שלא יבוא, ואכן העבירו אותו מספיק מבחנים ובדיקות כדי לספק זאת. עכשיו, אם יעבור או יכשל? כבר פחות מעניין אותם, כי הם הוכיחו את עצמם כסופר זהירים. לדעתי הסיבה היחידה שהוא יכשל זה אם העובדה שהוא לא נהג לאחרונה (מלבד בשיעורי הנהיגה) לצד הזיקנה עוד יותר שיבשו את היכולות שלו.
ובהתחשב העובדה שהשבוע הייתי איתו רבע שעה בטלפון כדי להסביר איך להדפיס פרטים לגבי חשבון הבנק שלו (הוא רצה שאני אתקשר לבנק להגיד להם שהוא לא מצליח להדפיס), ואז הוא התקשר לומר לי שהפלאפון שלו לא עונה לשיחות אבל בזמן שאני מנסה להתקשר לנייד להבין מה קורה אמא שלי באה לאסוף אותו והוא פשוט יצא ולא יצר קשר בהמשך היום והייתי צריכה להבין מה קורה ע"י כמה שיחות למשרד כשבסוף אחד מהשותפים ענה... וכמובן שכשהוא אומלל, הוא מאמלל את אמא שלי because misery likes company ואז היא מתקשרת ומקטרת לי.
השיחה איתה הלכה משהו כזה:
אמא מתקשרת. אמא: "את לא נשמעת במצב רוח טוב." אני: "זה כי אני לא." אמא: "את כן או את לא?" אני: "לא." אמא: "טוב," וממשיכה בלתאר את כל חוויותיה מהסופ"ש, למה אבא שלי מעצבן אותה וכמה נחמד לה שהוא בעבודה.
אבל אין כאן שום דבר מפתיע.
אני עובדת מהבית בערך שבועיים כבר, אחרי שחברה מהמשרד ליד התגלתה כחיובית, והבוסית נלחצה מאוד בגלל ש(א) כל כך היה ברור שזה יקרה, (ב) החברה מהמשרד ליד ממש לא מקפידה על מסכה וקופצת הרבה לשוחח איתי בלי מיגון. אני, מנגד, כן מקפידה, ולכן ברגע שהיא מתחילה שיחה בעודה קמה מכסא, אני כבר אוטומטית עוטה את המסכה. היא כן שומרת על מרחק של 1.5 מטר, בערך. בכל מקרה, עשיתי 2 אנטיגן ויצאתי שלילית, ואחרי כמה ימים גם בן הזוג עשה וגם היה שלילי, אז בסדר. הבוסית הייתה מאוד לחוצה לשמוע את התוצאה שלי, וכתבתי לה משהו ברוח שזה מחדד את החשש שלי מההגעה למשרד, והופה, אני עובדת מהבית עד להודעה חדשה. האירוניה היא שבשלב זה כבר הייתי מוכנה לראות עוד אנשים ולחזור למשרד לאיזה יום-יומיים בשבוע. יש לי חברה אכן שמתקשרת איתי די הרבה, אבל החברות האחרות התנדפו (אחרי שאני הצעתי שיחת זום ואחת שמחה והשנייה הייתה עסוקה בלהכין מצגת לסבתא) והמשפחה... טוב, ההורים מתקשרים כשהם צריכים משהו והאחים פשוט לא מתקשרים. אולי עדיף ככה.
נפגשנו עם דולה אחת, ובן הזוג לא חיבב אותה. התקשרתי עכשיו לדולה נוספת (שנראתה לו סימפטית וגם הייתה מומלצת) שיודעת שאני קצת אבודה בתהליך, והיא אמורה לחזור אלי בקרוב. אבל נראה לי שאולי ירדתי מהנושא, בגלל הסיבוך הרגשי שזה עושה לי. נראה איך השיחה תלך. מן הסתם אני אקבע איתה פגישה, אבל אני כבר לא יודעת. נרשמתי גם לכל מיני הרצאות מקוונות של הכנה ללידה טבעית והכנה למלווים והכנה להנקה ועוד כל מיני, בבי"ח אחד, וכמובן ששנייה אח"כ אני קוראת התכתבות ענפה של כל מיני יולדות שאומרות כמה בית החולים הזה גרוע... אז קבעתי סיור מקוון גם באחר - כי אף אחד לא עושה שום דבר פנים אל פנים בימים אלה. וטוב שכך. אז גם לגבי זה יש התלבטות. הזמנתי את הספר "לידה פעילה" מחו"ל, והוא הזמין את הספר "מלידה עד גיל שנה" משומש ממישהו בארץ. הוא מחפש לקנות סלקל ביד שנייה ואני אומרת שבבטיחות מותחים קו ואין מצב. הכל חוץ מזה. עגלה ומיטות ועריסות וטרמפולינות ובייבי סנס ומשאבת חלב וצעצועים ובגדים מחברות ומשפחה, מוצצים וטטרות ובקבוקים (שמי יודע מה נצטרך) מאמזון, סל קל ושידה בארץ, בגדים נוספים באיזה בזאר זול שהמליצו לי עליו (קרוב יותר למועד, מן הסתם).
הבוקר העמסת סוכר, שלא הייתה מגעילה כמו שציפיתי. שבוע הבא אחות היריון. במרץ כל מיני קורסים מקוונים.
לא זוכרת אם כתבתי פה, ואני עצלנית מדי לחפש, שהיינו אצל ההורים שלי לפני כמה שבועות, שבוע אחרי שהאח האמצעי היה עם הילדים שלו. אנחנו היינו עם מסכות, הם לא. בשלב מסוים אחי הבכור הגיע עם אשתו והילדים. הגיסה הבכורה אשכרה פנתה אלי במהלך הארוחה, וגם היישירה מבט. מזכירה שלא דיברנו כבר 3.5 שנים. והרי היה ברור לבחור ולי שזה יגיע. שאם יהיה תינוק והתרגשות חדשה ומשהו במשפחה, זה יתן לה מוטיבציה. פתאום תהיה סיבה לגשר. ובזמן הארוחה, גיסה ב' מתחילה בהודעות לא נעימות בטלפון. אחדד - היא השאירה מזמן בגדי תינוק עבורי, "אם יגיע היום". אבל אמא שלי לא הבהירה את זה, אז לא הבנתי אם זה עדכני או לא, ושלחתי לה תודה. אז היא לא הבינה על מה אני מדברת והייתה לא נעימה, ואז הבינה שאני אצל ההורים (עם מיליון נקודות) וכשהשבתי לה שחיכינו שתהיה ירידה במספר המאומתים, היא "הודיעה" לי שאפשר להידבק גם לא בשיא הגל. השבתי "תודה, לא ידעתי". היא המשיכה לחפור והציקה, ואמרתי לה שבכל זאת יורדים הסיכויים שנידבק ככל שיורדים המאומתים. אבל מן הסתם אתן קוראות את כל זה ואומרת, "וואלה, אולי באמת עדיף שלא תדברי עם אף אחד."
קשה לומר שאני לא מסכימה.
הבטן גדלה, והיום הייתי צריכה לצאת מהבית לבדיקה אז עברתי לג'ינסים קטנים על בן הזוג. דווקא היה נחמד. הדיכאון מחמיר. אני יודעת את זה. אני מזהה את הסימנים המנטליים והפיזיים. אני לא מתרגשת. זה כמו קרוסלה שהיית עליה מלא פעמים, אני מכירה את הירידות והעליות וזה לא מפחיד אותי. זו רק עובדה. יהיה בסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה