בעקבות הנושא כאן.
משבר גיל ה-X שלי היה משבר גיל ה-20. ממרום כל גיל אחר, זה נשמע די מגוחך כי מה כבר אפשר להרגיש משבר בגיל הזה. זה לא בכי של 'כולנו מזקנים' או 'כמה לא הספקתי' או שום דבר כזה. זה גם לא היה משבר של סוף הילדות, או עכשיו אני נדרשת להיות מבוגרת בגלל שאצלי בבית נדרשתי להיות בוגרת עוד לפני כן.
משבר גיל ה-20 שלי נגרם בגלל שהבטחתי לעצמי שאצטרך להגיע רק עד גיל 19. וכאן נתחיל מההתחלה - כשהייתי בת 6, בן דודי התאבד. הוא היה בן 19, מן הסתם, חייל אומלל בצבא שלא ידע מה לעשות עם בחור רגיש כמוהו. בדיעבד אני מאמינה שגם היו התעללויות והיו לו חיים קשים שם. קשה לומר שזו הייתה הפתעה, ההורים שלו התריעו בפני המפקדים, לקחו לו את הנשק... כל הסימנים היו שם, באמת. אבל מה לעשות שכשאתה משרת בבסיס גדול ולוקחים לך את הנשק, אין ממש קושי במציאת נשק אחר. אז הוא השאיר מחברת מלאה בהסברים והמון אהבה, לקח נשק של חבר, נכנס לאוהל, וסיים את הסיפור. דודתי הייתה בביתה, מבשלת ארוחת פסח (זה היה ערב פסח, או ערב ערב פסח) כשהגיעו לבשר לה. כשהיא ראתה אותם מגיעים במדים, הם לא היו צריכים להגיד מילה.
המשפחה הצליחה להשתקם, למרבה הפלא. זה לקח שנים, מן הסתם, אבל היו להם עוד 3 בנים בבית (הצעיר מהם היה בן 4 כשזה קרה) שהיו צריכים אותם, ואני לא יודעת איך התמודדו עם זה - במיוחד כשאחרי 5 שנים אבא של דודתי (אחותו של אבי) נרצח, אבל עובדה שהם משפחה מדהימה וקרובה.
אז כשהדיכאון שלי החריף בשנות העשרה שלי, הייתי אומרת לעצמי ברגעים הקשים, "רק תגיעי לגיל 19. הוא הגיע ל-19, גם את יכולה. רק תגיעי לשם, ואז אפשר לשחרר."
אין בזה היגיון מן הסתם, אבל הרבה אנשים שהיו בדיכאון יגידו לכן שזו הנקודה שנאחזו בה. מצאו איזשהו משהו קלוש, כמו סרט שרצו לראות בקולנוע שעדיין לא יצא או ספר טוב שרצו לסיים, וככה מושכים עוד קצת ועוד קצת. וזה כל מה שזה היה. תירוץ להיות מסוגלת למשוך עוד טיפה. אז זה הרקע. זה גם היה גיל קצת משוגע... סיימתי את התיכון אבל לא גויסתי (כשהצל של הדכאון, פסיכולוגית ופסיכיאטר לצד בן הדוד שהתאבד מרחפים שם ומבהירים לצה"ל שלא שווה להסתכן), עשיתי שנת שירות במעון ילדים בקצה השני של העיר (גיליתי שאני אשכנזיה, כשמן הסתם רוב הנשים סביבי לא היו) והתחלתי ללמוד באוניברסיטה עם מלא אנשים שכולם היו מבוגרים יותר ממני. עולם חדש לחלוטין. ההורים שלי, כרגיל, טסו לחו"ל בתקופת יום ההולדת שלי, ואני לא רציתי לעשות משהו מיוחד מלבד לבלות עם חברת ילדות וידיד מאוד קרוב שלי שהפך להיות חבר של שתינו. בשלב מסוים אותה חברת ילדות החליטה לעשות לי מסיבת הפתעה, אבל היא דיברה עם החברה היחידה שהייתה לי במעון, וזאת ידעה מי אני וידעה עד כמה אני שונאת סודות ורצה לספר לי, ואז אני החלטתי לעשות מסיבה כדי שלא יעשו לי... בלה בלה בלה. כל זה לא משנה. מה שמשנה זה שהיו צריכים להוציא אותי מהבית של ההורים כדי להכניס את החברים לשם. אז אותו ידיד ממש קרוב, שהיה איתי אחרי ההתפרקות בגיל 16-17 שהובילה לאנטידכאוניים והחלטה לא לטוס יותר לחו"ל לעולם, היה אחראי על להוציא אותי מהבית. החלק הבא ישמע לכן קצת מוזר, אבל באזור השכונה היה בית קברות ישן ומטופח, שאף אחד כבר לא הלך לבקר מלבד לראות קברים ישנים ולצלם תמונות יפות. אז בלילה של יום הולדת 20, אני יושבת עם ידיד קרוב בבית קברות ישן ואלגנטי, ומנסה להבין מה עושים עכשיו.
כאילו, שרדתי... But now what?
זה באמת זיכרון חיובי מבחינתי. זו הפעם האחרונה שהיה לי משבר גיל ה-X, ומן הסתם זה נבע מאבן דרך ולא המספר. אבל היי, עוד שנה וחצי וקצת יומולדת 40, אז תמיד יש למה לצפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה