אני לא כוססת ציפורניים.
אני משחקת עם הרגלי התזונה שלי, דוחה ארוחות או מדלגת עליהן לגמרי, אוכלת סלט בצהרים ואז שטויות כל הערב. מעמידה פנים שלנגב בייגל'ה בכל מיני ממרחים זו ארוחה. כבר לא מצליחה לשתות 2 ליטר ביום. מנסה לשתות גזוז פטל רק פעם ביום.
אני תוקפת את הצדדים של האצבעות, איפה שהעור מת, צובטת ומושכת ונושכת ושורטת עד שאני פוצעת את עצמי.
אני לא מוכנה להגדיל את כמת האנטי דכאוניים שלי (15 מ"ג אסטו) לרמה הגבוהה ביותר כי זו לא שיחה שאני רוצה לנהל עם רופאת המשפחה שרושמת לי אותם, כי זה מרגיש לי כמו לשים פלסטר על פצע מדמם, כי אני רוצה לעסוק בבעיה ולא בסימפטומים, כי כואב לי ואני רוצה את הזכות לכאוב את זה בקול במקום למצוא עוד דרך להיות בסדר כשזה לא המצב.
אני לא ישנה לילה בשלמותו כבר כמה חודשים, לא מאז שהיא נולדה אבל מאז שהפסקנו לעשות משמרות בוקר ולילה, שבועיים-שלושה אחרי שקיבלנו את העריסה המיטחברת (ככה קוראים לה, לא שבץ איותי). הייתי יכולה להתמודד עם הקטע של להתעורר כל כמה שעות, אבל אז זה לרוב מתובל בהתעוררות ב-4 או 5 בבוקר ואני כל כך עייפה ומיואשת. פעם בשבוע הגיסה הבכורה מגיעה ולוקחת אותה לכמה שעות ואני הולכת לישון, ואז שותה קפה ויושבת עם המחשב (אחרת זה פשוט לא קורה כשהיא ערה, היום זה יוצא הדופן). פעם אחת בן הזוג נשאר איתה בבית ואני הלכתי לישון שעה וחצי (ואז הכלבה קפצה על הדלת ופתחה אותה ונגמרה המנוחה), ובשאר הפעמים כשאני ממש מותשת הוא לוקח אותה לראות את ההורים שלו לשעתיים-שלוש ואני הולכת לישון ואולי מספיקה גם לאכול משהו, ועושה לה אמבטיה ברגע שהם חוזרים.
השיער שלי נושר בכמויות, גורם מאפיין של חודש או שלושה או ארבעה אחרי הלידה, מין פיצוי של הגוף על כך שבמשך ההיריון החזיק הכל צמוד צמוד. לפני 3 שבועות הייתי מתוסכלת מהכל וגזרתי אותו לבד, וכמובן זה לא היה ישר ונוצרה מין תספורת מדורגת לא כל כך מסודרת, ומציק לי לראות את זה. אבל לפחות זה שיער מתולתל, אז הוא תמיד נראה מבורדק. תספורת עצמית, אלא אם נעשית בדרך קבע, מרגישה לי כמו הדרך הכי קלה בסרטים או סיטקומים לציין שהדמות חווה משבר. בן הזוג קרא לזה מיני דכאון לידה. לא זוכרת אם כתבתי בפוסט הקודם שביום ההולדת שלי התחלתי טיפול בפרחי באך. שלא תגידו שאני לא מנסה.
בסוף החודש אני אמורה לחזור לעבוד באופן חלקי, ובינתיים משאבי אנוש נזכרו לבקש מכתב שמצהיר שזה מרצוני האישי ואני מודעת לכל ההשלכות בראי הפרשות סוציאליות ועוד כל מיני, ואז לחצו עלי לשלוח את זה כבר למרות שהגברת שהייתה אמורה להשיב לי בדיוק לגבי מה הם ההפרשות הסוציאליות טרם השיבה. כשציינתי בפני הבוסית היא הצדיקה את משאבי אנוש. עזבו שאני אישרתי בפניה את המסגרת הזו לפני 3 שבועות. העיקר ללחוץ על מישהו. מודה ומתוודה שאני מקווה שלא יצליחו להתקדם בזמן, שלא יקבלו אישור של משרד העבודה וכל דבר אחר שהם צריכים, ואז אגיד שאין מה לעשות ואני לא חוזרת לעבוד בינתיים.
אני רוצה עוגה. אני רוצה חופשה. אני רוצה חיבוק ארוך מגבר, כי אלה תמיד יותר נעימים לי (החיבוקים של אמא שלי תמיד היו אגרסיבים מדי, תובעים מדי, שואבי אנרגיה). אני רוצה מסאז'. אני רוצה לבכות ולבכות ולבכות, עד שכל מה שישאר ממני זו שלולית, ומישהו אחר יבוא לייבש אותה ולסחוט את הסמרטוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה