אני רוצה לספר לכם דברים אבל אין לי כוח לנסות לעבד את זה למילים. אני מחכה לחיבור ישירות במוח כדי שיצליח להעביר את כל התחושות בלי הסברים ונימוקים, ואולי גם ימצא כמה נקודות ששכחתי.
החזרה לעבודה, כצפוי, הייתה מאתגרת מאוד. הייתי די מתוסכלת בגלל הסתומה ממשאבי אנוש שלחצה עלי למשך יומיים, נעלמה בחגים, ואז כשכתבתי לה התנהגה כמו היפית שלווה ולא הבינה מאיפה הלחץ (גברת, את מדברת איתי בצהריים וכותבת לי הודעה באורך הגלות, למחרת בבוקר כבר שולחת תזכורת - מה אני אמורה להבין מזה?). לזה אפשר להוסיף את העובדה שהבוסית חשבה שאני חוזרת בחמישי במקום בראשון. מדוע היא חשבה זאת? כי היא יצאה לחופשה בשני ורצתה זמן לחפוף אותי. לו הייתה מסתכלת בהתכתבות בינינו, הייתה רואה שהיא שאלה אותי ספציפית אם לדווח שאני חוזרת ביום ראשון, ועניתי כן. אחרי זה היא הפעילה עלי לחץ, ויתכן באופן פאסיב אגרסיב כדי ממש להפעיל את כל הכפתורים שאמא התקינה, כדי שבכל זאת אגיע למשרד לכמה שעות בחמישי (במקום לעבוד מהבית בראשון). תוסיפו לזה את העובדה ששיחה איתה ועם היא ממש"א הייתה כל הזמן על בסיס חוסר תקשורת, וכל אחת אומרת משהו אחר ואומרת שהיא שמעה את זה מהשנייה... אקיצר, העניין עם הבוסית ממש הכעיס אותי. וכל זה בצהריי יום שלישי, כשהיא רוצה שאבוא בחמישי. מחופשת לידה! התבשלתי עם זה בשלישי, ובקימות בלילה, ורביעי בבוקר. בסוף שלחתי לה הודעה שזו התראה קצרה מדי ושאתחיל בראשון, והיא כמובן אמרה שאין בעיה. אחרי זה עוד הגדלתי והצעתי להגיע בראשון למשרד במקום בחמישי שאחריו (אני חייבת יום אחד במשרד) והיא אמרה שאין בעיה לעשות את זה טלפונית.
אז למה הלחץ לחזור מחל"ד יום מוקדם יותר, לעזאזל?!
בקצרה, אתמול היה שילוב של העייפות בגלל שעון חורף (פצפונת קמה ב-4:40) ולחץ בגלל ההתחלה החדשה... והעובדה שלמרות שקיבלתי סיסמה זמנית, לא הצלחתי להתחבר. פתחו קריאה, סימסתי לכמה אשי IT ואז ישבתי על התחת וחיכיתי במשך 4 שעות עד שיתקנו את זה. זה נגמר בהודעות מתנצלות ומתחנפות ל-5 אנשי טכנולוגיות (מהם ענו רק אלה שלא יכלו לעזור - 'אני בחופש, דברי עם X', 'אני עם גב תפוס', 'העברתי לטיפול Y'). אח"כ מישהו מהעבודה עוד ניסה להעלות איש IT נוסף על הקו, וזה שם אותנו על המתן ונעלם. אקיצר, 4 שעות של כלום. לא, זה לא מדויק, מישהי שאני לא מכירה מהארגון הספיקה להתקשר לומר שהתיבה שלי לא מקבלת מיילים, ושהיא שלחה לי זימון לשעה 14:00, אז אולי שתעביר לי למייל הפרטי?
בן הזוג הפתיע לטובה, קם בשעה מוקדמת מאוד (כזו שלא היה ער בה כבר שנים) והיה מוכן על הדקה כדי לקחת אותה ממני. העסיק אותה, סיפר סיפורים, שירים, משחקים, ואפילו לקח אותה לטיול בעגלה בחוץ. אני טיפסתי על הקירות, בכיתי, חטפתי התקף חרדה, ובשלב מסוים שאבתי את הבית, החלפתי לה חיתול והרדמתי אותה. כעבור 4 שעות קלילות, הבעיה תוקנה (ע"י נמען הודעה מס' 5) והתחברתי לגלות 484 מיילים. כעבור שעה צמצמתי ל-10, והתחלתי לקרוא חומרים וסקירות בתקופות שנעדרתי. הבוסית התקשרה והופתעה לשמוע שאני לא הכי שמחה בעולם ודי מסוייגת, וצחקקה למשמע בוקר התקלות הטכניות וסיפרה על טרטורים משל עצמה ע"י הטכנולוגיות. שיחת טלפון קצרה, אמרה שתתקשר שוב, ובזה סיימנו. לפני שהתנתקתי אחה"צ (בדיוק 8 שעות אחרי הניסיון הראשון להתחבר בבוקר) שלחתי לה מייל שאומר שאני הולכת להיות עם פצפונת, ואם היא תרצה בכל זאת לחפוף היא מוזמנת להתקשר, אבל אני מבקשת שאת הדברים הדחופים גם תכתוב כדי שלא אפספס משהו. לא התקשרה, והיום היא טסה.
אני לא זוכרת אם כתבתי בדיוק, אבל אני חוזרת לעבוד רק 3 ימים בשבוע (מש"א הודיעו לי שאלה יצטרכו להיות ימים קבועים, וכמובן לא אמרו את זה לבוסית שהופתעה לשמוע שאעבוד רק יומיים השבוע בגלל הבחירות), מהם יומיים מהבית ויום אחד (חמישי) מהמשרד. ככה אני מורידה את רוב זמן הנסיעות שיאכל לי את הזמן עם פצפונת.
אקיצר, אתמול היו לפני שני התקפי חרדה, הרבה בכי ותסכול, עצבים... בן הזוג אמר את כל המילים הנכונות והרגיע אותי שאני עדיין כאן איתם, שאני יכולה לצאת מהחדר מדי פעם והם יכולים להיכנס, שעדיין לא פספסתי שום דבר. מניחה שיום חמישי יהיה גם מאתגר, כי זה לקום בשעה ממש קשה עבורו כדי שאספיק לרכבת לעבודה, וקשה בשבילי כי לא התרחקתי ממנה לכל כך הרבה שעות מאז המלונית אחרי הלידה.
היום, אגב, היא בת 5 חודשים.
כרגע אני מתחרטת שחזרתי, ולדעתי הייתי צריכה לסחוב לפחות חצי שנה. החסכונות קצת היו סובלים אבל לפחות היה לי עוד זמן. אבל כאמור, היה לחץ מסוים לחזור עכשיו כי הבוסית תיעדר לשבועיים והסגנית שלה (בעל כורחה) גם לכמה ימים. הבוס שלי, כאמור, לא מהווה משהו רלוונטי מבחינתה במשבצת הזו, כנראה. אבל אני מכירה בכך שלא חוויתי מספיק ימים כדי לקבוע אם זו באמת הייתה החלטה שגויה, והאמת היא שהייתי מתקשה לחזור בכל שלב. אבל יהיה לה טוב לא להיות רק איתי, ויהיה לבן הזוג טוב שיש מישהי שצריכה אותו ושהוא אחראי עליה ואוהב אותה עם כל הלב, משהו לקום בשבילו בבוקר.
על הבחירות אין לי מה לכתוב כי אני משוכנעת שזו הולכת להיות ממשלת גיהנום שכוללת גורמים גזעניים וחשוכים, אבל אני כל כך עסוקה בצרות של עצמי שאני מצליחה להתעלם מזה באלגנטיות. בן הזוג גילה שהכבד שלו במצב ממש רע, ועל כך עושה התאמות תזונתיות מרובות, שבינתיים מקלות מהותית על הצרבות (עשה בדיקת ינשופון לליקובקור שיצאה שלילית) וגם התחיל בחודש האחרון לצאת איתנו קבוע לטיולי ערב, כשפצפונת עליו במנשא והכלבה אצלי ברצועה. הכלבה אמורה לעבור ניתוח עוד כשבועיים להסרת שני גידולים קטנים בפנים, ואני מתלבטת אם בודקים באותה הזדמנות שהם לא סרטניים (כל הכלבים במשפחה שלי נפטרו מסרטן). בפברואר היא תהיה בת 10, ועכשיו באוקטובר היא כבר 8 שנים אצלי. לצערי, היא ירדה בסולם סדרי העדיפות בגלל הפצפונת, ובין לבין אובדן סבלנות וצעקות עליה, שנינו מכירים בכך ומנסים לתת לה תשומת לב מדי פעם. מגיע לה יותר, אבל כרגע אין לי לתת.
אה, ואמא שלי הגיעה למיון פעמיים. לילה אחד התחילו לה לחצים בחזה וקשיי נשימה, אז אחי הבכור בא לקחת אותה למיון (אבא שלי פחות יעיל בסיטואציות כאלה וכנראה רק יצעק עליה). אחרי לילה שלם שם ומדדים תקינים לחלוטין, היא שוחררה הביתה לנוח, שם לא הצליחה לנוח, המשיכה להתקשות, וחזרה לחדר המיון. בשלב זה אני הצלחתי לשוחח איתה (עד אז חשבתי שהיא ישנה ולא רציתי להפריע), ואחרי 2 דקות שיחה אמרתי לה שאם כל המדדים יוצאים תקינים שוב ושוב, זה נשמע לי כמו התקף חרדה, ואמרתי את כל המשפטים שכל מי שחווה חרדה צריך לשמוע ('אתה לא לבד, זה עובר, אני יודעת שזה מרגיש כמו סוף העולם אבל זה ממש לא, תכף תרגיש יותר טוב' ועוד). בסופו של דבר השאירו אותה להשגחה, אבל ברגע שהמדדים והאקג שוב יצאו תקינים לגמרי, וסירבו לתת לה חמצן כי הגוף הראה שהוא לא צריך גם אם היא הרגישה שכן, היא אמרה להם שאני חושבת שזה התקף חרדה, וככה התייחסו לזה, והופה, הכל הרגיש יותר טוב. קיבלה כדור נגד החרדה, כדור נגד הכאבים, ישנה נהדר ושוב קמה אריה. חשוב לי לחדד שהרשיתי לעצמי את היחס הזה בגלל שהיא אישה מאוד בריאה, ולא הייתה שום סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר פיזית, וכל דבר שהיא אמרה לי בשיחה נשמע לי textbook התקף חרדה. היא שוחררה עם מרשם לקלונקס וחיוך עצום, ואני ממשיכה בראשי להגיד 'אמרתי לך' לאחי האמצעי שהתעקש איתי שיש מצב שזו לא חרדה והוא לא בטוח.
כאילו שאני לא מזהה התקף חרדה מקילומטרים. (אז בסוף באוקטובר לא היינו באף ארוחת חג, כי בראש השנה לא רצינו שהפצפונת תסבול מפקקים וערב סוכות היה השחרור הראשון מהמיון)
טוב, נראה שבכל זאת מצאתי את המילים. עכשיו כבר עייפתי, ואני מחכה לראות אם הפצפונת או בן הזוג יקומו, כדי שאולי אספיק לתור שלי לדואר כדי לשלוח מסמכים שיעזרו לי לקבל אזרחות גרמנית עבורה (את שלי קיבלתי בתחילת יולי). תודה שקראתן. מצטערת שאני לא כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה