עכשיו מה?

 הפוסט הזה מתחיל להיכתב ביום... איזה יום היום? כן, זה הרגיש כמו יום שני. אז יום שני ב-13:11. נראה מתי נסיים.

הכלבה ישנה על הרצפה, הפצפונת ישנה בעריסה (זמנית בלבד, אני מבטיחה לכן) ובן הזוג ישן במיטה. 

טוב, עכשיו 15:32 ואני אפילו לא בטוחה מה גרם לי להפסיק לכתוב לכן. כלומר, סטטיסטית, זו היא, אבל ניחא. בזמן הזה בן הזוג התעורר, עייף אבל לפחות מצב הכאבים סביר, אבל לא במצב תקשורתי. יחד עם זאת, זה איפשר לי לשאוב את הבית וללכת להתקלח וכן לחפוף שיער! שזה מצב נדרש במיוחד בהתחשב העובדה שבשבת בבוקר יצאתי לטיול עם הכלבה ב-5 בבוקר ובאמצע רחוב שומם, בו לא הייתה נפש חיה אחרת - יונה חרבנה בדיוק במרכז הראש שלי. בהתחלה קיוויתי שפשוט רוגמים אותי באבנים. שטפתי את הראש במים כשחזרתי הביתה אבל אין זמן לחפוף בבוקר כי אני מחליפה את משמרת הלילה.

והיום נזכרתי שטרם חפפתי מאז (כנראה שגם לא התקלחתי). אז הנה אני, רחוצה ונקייה, יושבת וכותבת לכן בזמן שבן הזוג בשירותים והפצפונת ישנה. הלוואי רק שהיה לי מה לכתוב. אני קצת אבודה, קצת מבודדת, עוד לא חווה אופוריה אבל מגוננת ומטפלת בפצפונת. בן הזוג מאוהב מעל הראש בה.

הכלבונת מתגרדת כמו משוגעת כבר כמה שבועות אבל תור לווטרינרית יש רק ביום חמישי. ביקשתי מבן הזוג שילך כי התורים האחרונים היו נוראיים, ואני חייבת הפסקה ממשהו. ברמה הלוגיסטית, ברמה שיש סידורים אז הוא עושה אותם ואני נשארת בבית עם פצפונת. לטיפת חלב ולרופאה אני הולכת איתה, כי התורים בדרך כלל בבוקר, כשהוא ישן. אז ביקשתי שהוא ילך איתה ויבקש משהו לרגישויות שלה. זה משהו שחוזר. החלפתי לה את האוכל חזרה לסלמון, ואני משלה את עצמי שזה הפחית את ההתגרדויות, אבל אני רואה שזה מציק לה ומרגישה לגמרי חסרת אונים לעזור.

חסרת אונים זה כנראה המוטיב כרגע. אולי אני בעצם לוקחת את המוטיב הזה ממקום אחד ומלבישה אותו עליה, ומבחינתה זה סתם גירודים. אני לא אוכלת כמו שצריך. אני יודעת את זה. הייתי רוצה להגיד שאני משתדלת, אבל גם זה לא יהיה לגמרי כן. כל המשקל מההיריון נעלם לגמרי, and then some. 

אני ישנה בערך 6 ומשהו שעות בלילה, וקמה להחליף אותו ב-4:30, 5. מנסה לתת לו 8-10 שעות בחדר השינה לישון, לנוח, לא להאכיל את מפלצת הפיברו. אני קמה עם שעון מעורר. הוא מדבר על להכניס אותה לישון איתנו בחדר השינה אבל איכשהו לא עושה את זה, ואנחנו ממשיכים לעשות משמרות ולהרגיש לבד. מצאתי עריסה יד שנייה שמתחברת למיטת ההורים שלדעתי תהיה מצוינת לנו, אבל היא בת"א ואנחנו לא, והוא חושש לנסוע לת"א בגלל הראייה, האיטיות, הבלבול. אם הייתי גיבורת העל שאני רוצה להיות, הייתי משאירה אותם לבד בבית ונוסעת בעצמי. אולי אתחיל בלשלוח הודעה למוכרים ולראות איך זה יתקדם משם.

בטח כתבתי את זה מתישהו, אבל "הבית הלבן" היא הסדרה הכי אהובה עלי. בזמנו, אחד השחקנים נפטר במפתיע מהתקף לב (דימיון מצמרר לקו עלילתי שהתרחש בעונה לפני כן, בו הדמות שלו חטפה התקף לב באמצע היער). אני לא זוכרת מה היה הטריגר הספציפי לרגישות היתרה שלי אז, אבל החלטתי שאני פשוט לא מסוגלת לראות את הדמות שלו מתה. לא רציתי להתמודד עם העולם הזה בלעדיו. אז עם כל האהבה, הפסקתי לצפות. לסדרה היו 7 עונות, אני הפסקתי איפשהו בעונה 5 או 6. לא רציתי. אמרתי לעצמי שאני אמשיך אחרי פרידה כלשהי, כשאהיה שבורת לב גם ככה. זה, אגב, היה לפני משהו כמו 16-17-18 שנה. היו פרידות, ועדיין לא הצלחתי. בשלב מסוים התקדמתי טיפה לתוך העונה ה-6, אבל שוב הפסקתי. עוד תירוצים. מתישהו בזמן האחרון התחלתי מרתון נוסף. והתקדמתי. והתקדמתי. כשהיא ישנה, אני צופה, או מנסה להירדם עם זה ואז רואה שוב ושוב עד שאני קולטת הכל. ועכשיו אני כבר 2 פרקים לפני הסוף. השחקן נפטר. הדמות הופיעה מדי פעם, ואז המוות שלו שולב בסדרה. ובכיתי, איתה על הידיים. עכשיו שוב עצרתי. נפרדתי ממנו, ועכשיו מתקשה להיפרד מהם.

אני מנסה פשוט לתת לתחושות להיות. לא לנתח, לא לשאול שאלות. כולנו באותו החדר, בשקט. מחכים לראות מי ימצמץ קודם.