הפוסט האחרון היה 3 ימים לפני. אתן חושבות שהחיים ייחצו ללפני ואחרי?
אני לא יודעת למה אני לא מצליחה לכתוב לכן. כלומר, מלבד העובדה שאין ממש זמן לנשום. או לחיות. רק לטפל ולפחד. נניח לזה עכשיו.
לונג סטורי שממש לא מגיע לשורט - ב-30.5 התעוררתי בחצות וחצי ממה שחשבתי שזה כאבי גב. במבט לאחור אני מבינה שגם יום לפני כן היו לי צירים שחשבתי שהם סתם כאבי גב קלים, אז עבדתי באותו היום. אבל ביום שני התעוררתי באמצע הלילה בכאבים. בהתחלה זה היה כדור פילאטיס בסלון ולשכב לראות טלוויזיה בין לבין. ב-9 בבוקר הערתי את בן הזוג כדי לצאת עם הכלבה כי הבנתי שזה לא יהיה בר ביצוע.
מכאן אנחנו מתקדמים עוד כמה שעות במהלך היום. המדידה באפליקציה כלשהי הייתה די יעילה, מלבד כשנכנסתי למקלחת להתמודד עם הכאבים ואז הנתונים לא היו רלוונטיים. בכל מקרה, באחת ומשהו הגיעה הדולה לעזור לי לעבור עוד כמה זמן, כדי שנוכל להגיע אחרי החלפת המשמרות. בשלוש על הדקה הגענו לבית החולים, ובעוד בן הזוג מחפש חניה אחת והדולה מחפשת חניה אחרת, אני עומדת עם מספר לקבלה של המיון ובוכה מעוד ציר. הצוות שם היה אחלה. לא נחפור יותר מדי - הגעתי על גבול ההתייבשות, הבנתי שאין מצב שאני עוברת את זה בלי אפידורל, שקיבלתי אחרי איזה שעה וחצי. ברגע שהגיע האפידורל (מלבד שהמוניטור שלה ירד, כי היא לא הייתה מרוצה מכלום וגם אצלי לחץ הדם צנח והפכתי לצהובה) הצירים כמעט הפסיקו לגמרי. עשו לי דיקור פעמיים (גם את זה היא לא אהבה), בן הזוג הלך להביא דברים מהבית, התחלפה מיילדת למיילד (חיבבתי אותו הרבה יותר), היה לי כמעט התקף חרדה, ההורים של בן הזוג הקימו מאהל ואז חזרו הביתה ואז האמא התקשרה אליו כשהוא היה בבית ואמרה שיחזיר אותה לבית החולים או שהיא תיקח מונית...
מתישהו בלילה קיבלתי פיטוצין, כדי לקדם את החיים עצמם. כנראה שכבתי יותר מדי על צד אחד כי הפיטוצין מהר מאוד קידם את התחושה שהחצי הימין של הישבן שלי הולך להתפוצץ. קיבלתן מספיק פרטים, הה? בשורה התחתונה, אני הקאתי בתהליך 3 פעמים, בן הזוג הקיא 3 פעמים, ברגע האמת המוניטור שלה צנח אז גם היה צריך חתך + ואקום ובן הזוג בכלל היה בחוץ, במרדף אחרי משקה מוזג כדי שלא יקיא שוב. הדולה שאלה אבל אמרתי לה לא לקרוא לו, כי לא רציתי שיראה אותי ככה. כי לא רציתי שיראה אותה יוצאת ככה. כי לא יכולתי יותר.
היא יצאה ב-3:55 ב-31.5. בדרך החוצה הודיעו לי שהיא ג'ינג'ית, כאילו שזה היה יכול לגעת בי באותו הרגע. כאילו שאם היה שם בלונד הייתי אומרת שתישאר בפנים וזהו.
מאז עברנו אשפוז מתסכל ביולדות ב', עלינו למלונית, קיבלנו מבקרים, החלטתי לא להניק בגלל שנבהלתי עד עומקי נשמתי מהמחשבה שבחיים לא אישן יותר מ-3 שעות ואיך אני אתפקד ככה ובן הזוג מסתובב ומקיא ומרגיש נורא ואיך אפשר את כל זה, ופטמות שקועות ושום דבר שאני עושה לא בסדר ואיך הצלחתי לטעות כל כך הרבה עוד לפני שהתעוררתי, השתמשנו בתינוקיה ללילות, חזרנו הביתה, הרבה כביסה, מנסים לנשום, שתי אמבטיות.
אם עוד בנאדם יגיד לי את המילה 'גזים' אני אכניס לו גרזן בראש. אני מצטערת שהפוסט הזה לא יותר אופטימי. היא באמת יפהפיה. ונשמה קטנה ומתוקה. וג'ינג'ית.
אלוהים אדירים, מה עשיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה